תביעה נגד גרירה לקבלת זכויות סוציאליות בסך של 136,681 ₪ בגין תקופת עבודתו מ-1.12.06 ועד 30.11.10. התביעה הוגשה בגין הרכיבים הבאים: פדיון חופשה שנתית בסך של 11,058 ₪ דמי הבראה בסך של 3,097 ₪ דמי חגים בסך של 11,640 ₪ הפרשות לפנסיה בסך של 56,465 ₪ זיכוי ממס בגין ההפרשות החסרות 19,762 ₪ קרן השתלמות בסך של 11,721 ₪ פיצויי פיטורין בסך של 15,000 ₪ ניכויים שלא כדין בסך של 7,938 ₪ סך כל התביעה 136,681 ₪ 2. התובע מבסס את תביעתו בעיקר על צו ההרחבה בענף ההובלה 2001. הנתבעת טוענת שצו ההרחבה לא חל עליה מאחר שאינה שייכת לענף ההובלה אלא היא חברת גרירה בלבד. 3. התובע טוען כי על הצדדים חלות הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה שבין התאחדות בעלי מפעלי ההובלה בישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל שמספרו 7058/96 וההסכמים הבאים מכוחו, לטענתו סוכם בינו לבין הנתבעת כי יקבל שכר של 7,000 ₪ נטו מדי חודש ולפי סכום זה הוא דורש את זכויותיו מכח צו ההרחבה. התובע תובע פדיון חופשה של 38 ימים, 24 ימי הבראה, 40 ימי חג. בנוסף טוען התובע כי בשל אי הפרשות לקרן הפנסיה במועדן היה זכאי לזיכוי ממס בסך של 35%,מאחר שהנתבעת לא פעלה בהתאם להסכם החל בעניינו, דורש התובע פיצוי. בנוסף טוען התובע כי הוא זכאי לפיצויי הלנת שכר כי לטענתו מדי חודש השכר שולם באיחור וכן הלנת פיצויי פיטורים מאחר שפיצויי הפיטורים החלקיים שולמו לו באיחור. 4. הנתבעת טוענת כי הוראות ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה אינם חלים עליה. לטענתה ענף ההובלה חל על הובלת מטענים ונועד לשפר את התנאים של העובדים העוסקים בהובלת מטענים בנמלי אויר וים ואליהם, מאחר שהנתבעת עוסקת בגרירה וחילוץ כלי רכב ההסכם לא חל עליה. לטענתה התובע פוטר בשל החשד כי החל לגנוב סולר מרכב המשא בו נהג ושולמו לו כל זכויותיו. 5. בפנינו העידו התובע ומנהל הנתבעת, מר שי כהן. 6. צו ההרחבה בענף ההובלה קובע ברישא כי: "... ההוראות האמורות יחולו על כל המעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים... ". משכך, צריכים להתקיים שני תנאים לצורך החלת צו ההרחבה בענף ההובלה - האחד, שהמעסיק הוא "מפעל הובלה" והשני, "שתפקידו הקבוע של העובד הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים". מכאן, שלא די בכך שהעובד מועסק כנהג, אלא גם המעסיק צריך להיות "בעל מפעל הובלה". השאלה האם המעסיק, הינו "מפעל הובלה", תוכרע על יסוד מבחן עיקר העיסוק והפעילות העיקרית של המעסיק (ר' דב"ע נג/3-125 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158; ע"ע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד לעיל, ניתן ביום 9.7.00). במקרים בהם מתעוררת שאלת סיווג המעביד לצורך קביעת ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה, החל בענף, נוהג בית הדין להיעזר בסיווג האחיד של ענפי הכלכלה שמוציאה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. התובע לא טען בעניין סיווג הנתבעת, יש לזכור שהנטל בעניין זה חל עליו. 7. מנהל הנתבעת הצהיר בתצהירו מיום 28.8.13 כי הנתבעת אינה שייכת לענף ההובלה, לדבריו ענף ההובלה מתייחס לתובלה ושינוע של מטענים בעיקר במכולות והינו ענף המשיק לתובלה ימית/נמלי ים. הוא הצהיר שחברות הגרירה לא חברות בהתאחדות מפעלי הובלה ובחקירתו ביום 12.12.13 השיב שהתובע עסק בגרירה ולא בהובלה (עמ' 13 ש' 18-19 לפרוטוקול מיום 12.12.13) והשיב שסיווג הנתבעת הוא גרירה (עמ' 14, ש' 4 לפרוטוקול מיום 12.12.13). יחד עם זאת אישר מנהל הנתבעת שלתובע אין רישיון גרירה, אולם לטענתו אין הכרח שיהיה רישיון גרירה על מנת לגרור (עמ' 13, ש' 21 לפרוטוקול מיום 12.12.13). התובע העיד שנהג ב"מובילית" לטענתו זה "רכב להובלת רכבים, משאית דו קומתית להובלת הרמה מלאה של האוטו, לא גרר, אני לא נהג גרר" (עמ' 7, ש' 7 לפרוטוקול מיום 12.12.13). לעומת זאת בסעיף 7 לתצהירו הצהיר התובע כי במסגרת תפקידו אצל הנתבעת שימש כנהג משאית גרר ועיקר עבודתו היה להובלת רכבים. 8. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ובכלל זה עדויות התובע ומנהל הנתבעת עולה תמונה המלמדת על היותה של הנתבעת כחברה העוסקת בגרירה של כלי רכב ולא מדובר במפעל שעיסוקו הוא בהובלה, לכן גם ההסכם הקיבוצי אינו חל על הצדדים מאחר שהנתבעת איננה צד להסכם. התובע לא נוהג ברכב משא להובלת מטענים אלא ברכב לגרירה, צו ההרחבה שהוצא בעקבות ההסכם הקיבוצי קובע כי הוראות הצו חלות על נהג העובד במפעל הובלה. משקבענו שהנתבעת היא לא מפעל הובלה אין תחולה להוראות צו ההרחבה על יחסי העבודה שבין התובע לנתבעת. 9. משצו ההרחבה לא חל על הנתבעת אנו דוחים את רכיבי התביעה הנובעים מצו ההרחבה ובכלל זה טענת התובע להפרשות לפנסיה, לקרן השתלמות ופיצויי פיטורים על פי צו ההרחבה. 10. התובע בחקירתו העיד כי שכרו היה 7,000 ₪ נטו בחודש, מנהל הנתבעת הודה שלא נערך הסכם בכתב ולא ניתנה לתובע הודעה בכתב בדבר תנאי עבודתו (עמ' 10, ש' 25-30 לפרוטוקול מיום 12.12.13) בעמוד 11, ש' 18 השיב שהוא לא זוכר מה שכרו של התובע. בנסיבות הללו אנו מקבלים את טענת התובע כי סוכם עמו שהשכר שלו יעמוד על 7,000 ₪ נטו לחודש (ר' לעניין זה באישור המעסיק לתביעת דמי אבטלה על תקופת ההעסקה ועל שכר מיום 15.12.10 כי שכר הברוטו החל מ-11/2008 ועד 11/2010 היה בין 5,747 ₪ לבין 10,520 ₪). על כן, אנו קובעים ששכרו של התובע הוא 8,056 ₪ ברוטו (ר' למשל תלושי השכר לחודשים 1/2010,2/2010,3/2010,4/2010 בהם נכתב נטו לגילום 7,000 ₪ סכום התשלום הוא 8,056 ₪). 11. באשר לפיצויי פיטורים- התובע עבד 48 חודשים משקבענו שהמשכורת הקובעת היא 8,056 ₪ התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 32,224 ₪. בסיום עבודתו קיבל התובע פיצויי פיטורים 27,000 ₪ כך שהוא זכאי להפרש של 5,224 ₪ של פיצויי פיטורים. הנתבעת לא הכחישה שהתובע קיבל את פיצויי הפיטורים באיחור ובשני תשלומים, מנהל הנתבעת השיב שהנתבעת פיטרה אותו ושילמה לו את פיצויי הפיטורים לפני שהגיע לבית המשפט (עמ' 13 ש' 1-2 לפרוטוקול מיום 12.12.13), התובע בתביעתו תבע באופן כללי פיצויי הלנה ולא תבע הלנת פיצויי פיטורים, לכן אנו דוחים את התביעה להלנת פיצויי פיטורים למרות העובדה שהתובע העלה אותה במסגרת תצהירו. 12. התובע תבע באופן כללי פיצויי הלנת שכר מאחר שלטענתו קיבל את שכרו באיחור. התובע לא הציג כל ראיה בעניין מועד תשלום השכר, הוא טען שקיבל את שכרו בהעברה בנקאית ובהמחאות (ר' עמ' 4, שורה 20 לפרוטוקול מיום 12.12.13). התובע לא הציג כל אסמכתא בעניין ולכן התביעה לפיצויי הלנת שכר נדחית. 13. תביעת התובע לחופשה שנתית- התובע בסעיף 32 לתצהירו תבע סך של 11,058 ₪ בגין 38 ימי חופשה. עיון בטופסי ריכוז משכורות שנתי לשנת 2008-2010 אשר סומנו כנספחים 8-10 לתצהיר מנהל הנתבעת, מלמד כי שולמו לתובע סך של 21 ימי חופשה 13 ימים בשנת 2010 ו-8 ימים בשנת 2009 דיווח זה לא נסתר על ידי התובע, על כן זכאי התובע לפדיון חופשה בגין 17 ימים. התובע תבע פדיון ימי חופשה לפי תעריף של 291 ₪, הנתבעת לא חלקה על סכום זה, על כן התובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 4,947 ₪. 14. התובע תבע 3,097 ₪ בגין דמי הבראה, באישור המעסיק על תקופת ההעסקה ועל שכר לתביעת דמי אבטלה שצורף כנספח א' לכתב התביעה עולה כי שולמו לתובע הסכומים הבאים: דמי הבראה החל 1.12.06 ועד ל- 1.12.09 סך של 1,461 ₪ ו- 1,462 ₪, דמי הבראה החל מיום 1.12.09 ועד ליום 30.11.10 סך של 2,380 ₪ (ר' גם בתלושי השכר החל 4/2007 ועד ליום 11/2010 תשלום דמי הבראה). התובע זכאי ל- 13 ימי הבראה לפי 351 ₪ וזאת לתקופה של שנתיים לפני תום תקופת עבודתו ליום כלומר: 4,563 ₪, שולמו לתובע דמי הבראה בסך של 5,303 ₪, כך שהתביעה לדמי הבראה נדחית. 15. התובע תבע 11,640 ₪ עבור דמי חגים, התובע בתצהירו הצהיר באופן כללי כי הוא זכאי ל -40 ימי חג לפי שכר של 291 ₪ ליום. התובע לא פירט מהם הימים וכיצד ערך את החישוב, גם בסיכומיו זנח רכיב זה ולא התייחס אליו כלל. בסעיף 10 לתצהירו הצהיר התובע כי הוא היה עובד חודשי , עובד חודשי לא זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג, מה עוד שהתובע לא הציג ראשית ראיה בגין ימים בהם עבד לפני או אחרי חג. לאור זאת דין רכיב זה להידחות. 16. באשר לפנסיה, כאמור דחינו את התביעה על בסיס צו ההרחבה. אולם יש לבחון את ההפרשות לפי צו ההרחבה הכללי במשק משנת 2008. על פי ריכוז משכורות שנתי שהוצג לנו על ידי הנתבעת, השכר של התובע היה בשנת 2008 - 64,360 ₪, כאשר אחוז ההפרשה עמד על 0.833% כך שהתובע זכאי ל-536 ₪ ; בשנת 2009 השכר עמד על - 80,768 ₪ כאשר אחוז ההפרשה עמד על 1.66% כך שהתובע זכאי ל 1341 ₪ ; בשנת 2010 השכר עמד על 88,031 ₪ ואחוז ההפרשה עמד על 2.5% על כן התובע זכאי ל -2,201 ₪. התובע זכאי להפרשות פנסיוניות: בסך של 4,078 ש"ח התובע טוען שהוא קיבל סך של 4,015 ₪ בלבד ועל כן הוא זכאי להפרש בסך של 63 ₪. 17. באשר לניכויים שלא כדין, התובע טען בכתב תביעתו כי הוא זכאי להחזר ניכוי שלא כדין בסך של 7,938 ₪ בגין קנסות שהוטלו עליו בניגוד לדין. בעדותו טען שמדובר בהפחתה בגין שימוש בטלפון ובגין ימים שהוא לא עבד (עמ' 5, ש' 13 לפרוטוקול מיום 12.12.13). מנהל הנתבעת טען שמדובר בחריגה בשיחות טלפון (עמ' 12, ש' 8-15 לפרוטוקול מיום 12.12.13) הוא התייחס לכך גם בסעיף 18 לתצהירו והציג את חיובי הטלפון החריגים של התובע בחודשים יוני עד ספטמבר 2010. לטענת מנהל הנתבעת הנהגים ידעו כי מותר להם לשוחח בטלפון עד לחיוב של 350 ₪ לחודש והתובע חרג באופן קיצוני ולכן הוא חויב בסך של 75% מסך החריגה בסך של 1,032 ₪ בשני תשלומים של 516 ₪. מאחר שהתובע לא קיבל הודעה לעובד בדבר תנאי עבודתו אנו לא יכולים לקבל את טענת הנתבעת כי התובע חרג ממכסת השיחות שאושרה לו. לכן התובע זכאי לקבל חזרה את ההפחתה של 1,032 ₪ שהופחתה משכרו, התובע לא הוכיח את טענתו בדבר הסכום של 7,938 ₪ כפי שטען בכתב תביעתו ולכן זכאי להחזר של 1,032 ₪ בלבד. 18. באשר לטענת התובע כי הוא זכאי לזיכוי ממס בגין ההפרשות החסרות לפנסיה, התובע לא הוכיח כי הנתבעת לא הפרישה במועד את ההפרשות לפנסיה על בסיס צו ההרחבה הכללי במשק משנת 2008. התובע הודה בסעיף 22 בתצהירו כי שולם לו סך של 4,015 ₪ עבור הפרשות פנסיוניות. התובע טען כי אם הנתבעת היתה מפרישים עבורו את ההפרשות בזמן, היה זכאי לזיכוי ממס בסך 35%. אנו דוחים טענה זו, התובע לא הוכיח כי התשלומים הועברו באיחור וממילא לא הוכיח כי נגרם לו נזק ובכלל זה הפסד זיכוי מס ולכן דין רכיב זה להידחות. 19. סופו של דבר, על הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן:- הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 5,224 ₪ הפרשי פנסיה בסך של 63 ₪ 17 ימי חופשה בסך של 4,947 ₪ החזר ניכויים בסך של 1,032 ₪ סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 20. לאור סכום התביעה והתוצאה אליה הגענו כל צד יישא בהוצאותיו. 21. פסק הדין ניתן בהרכב של שנים לאור ההחלטה מיום 12.12.13. 22. ניתן להגיש ערעור תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. צו הרחבהצוויםהובלות