הועסק 5 ימי עבודה מ- 7:30 עד 17:00 ולעתים בשעות נוספות, שאין לו תעוד עליהן. שכרו עמד על סך של 8,176 ₪ ברוטו. בין הצדדים שררו הסכמות כי בנוסף לשכר ישולם לו בונוס של 5,000 ₪ מדי שנה וכן הובטח כי יועמד לרשותו רכב, כשהמפעל עבר לאריאל. חודש וחצי לאחר מעבר המפעל לאריאל (1.3.11), מעבר בו סייע רבות, פנה למנהל וזה הבהיר כי אין לו רכב והפציר בתובע להגיע מוקדם יותר לנקודת האיסוף בכפר סבא. התובע התקשה להגיע מטירה לכפר סבא והפסיד בנסיעות כ- 25 ₪ ליום, או ימי עבודה. התובע "נוצל באופן מחפיר כחפץ שנעשה בו שימוש ולאחר מכן נזרק". עובד חדש שמתגורר בחדרה קיבל מיידית רכב ולו חרף ההבטחה - לא ניתן. מדובר בהרעה מוחשית בחוסר תום לב. ב- 12.5.11 קיבל מכתב פיטורין ליום 15.5.11, לאחר שהמנהל ניסה להחתימו על הסכם גמר העסקה, בחוסר תום לב. כך גם לא הודע (כנטען במכתב) ב- 17.4.11 ולא נעשה לו שימוע. הנתבעת שילמה לו פיצויי פיטורים ב-7 המחאות, לאחר שהפחיתה 34,000 ₪, משקיבל מדי שנה (במהלך השנים 2001-2008) כ- 5,000 ₪ תוך שהוחתם על טפסים. התובע עתר לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 81,405.71 ₪ (תוך קיזוז 41,696 ₪ שקיבל ב- 7 המחאות, ככל שתפרענה) ובצרוף פיצויי הלנה. כן עתר לחלף הודעה מוקדמת בסך של 7,359.30 ₪, לפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין אי עריכת שימוע (סה"כ 97,069.01₪). 2. בהגנתה טענה הנתבעת כי נאלצה להעתיק מושבה לאריאל ותכננה לקדמו למנהל, אך בסופו של יום הוחלט כי יהא זה מר לוי גלעדי, מנהל עבודת הייצור מחברת "אלו ווינר בע"מ" ("וינר") עמה עבדה הנתבעת במשותף. מאותה עת עשה התובע הכל על מנת שיפוטר, החל לאחר להסעות (שנקבעו ל- 7:00 בכפר סבא) ועיכב בכך ההסעה לכל העובדים. אז ביקשה שישקול מחדש בקשתו להתפטר תוך שציינה כי לאחר התאקלמות באריאל והתאוששות כלכלית תשקול קידומו. משראה כי לא יפוטר ולא יקבל מכתב פיטורים החל להזיק, הסית העובדים, איים בגרם נזק ואף הזיק למבלט עד שב- 11.4.11 גרם נזק גוף עצמי. באפריל (בטעות נרשם 2012) נערך לו שימוע בו נתבקש להיטיב דרכיו (בטעות נאמר: לחזור לסורו, סע' 12 לכתב ההגנה). משלא נותרה לה ברירה, הפסיקה את עבודתו. ב- 17/4 הגיע לשיחת שימוע ומשחרף בקשתה סירב, הסכימה לבקשתו לסיים עבודתו. התובע פנה לקבל את פיצויי הפיטורים בשל מצבו הכלכלי ובגין השנים 2001-2004 (הסכם סיום העבודה), שולם סך של 15,000 ₪ וכל שנה אח"כ שולם 5,000 ₪ ובשנת 2008, 4,000 ₪. לא מדובר היה בבונוס. התובע איחר תדיר להסעות ובכך עיכב העובדים ולעתים כלל לא הגיע/ איחר שעות. באשר לרכב שניתן ללוי - זה ניתן לו עוד כשעבד בוינר ולאור תפקידו הניהולי. אי קידומו אינו הרעה מוחשית וכך גם לא המעבר לאריאל. הנתבעת שילמה לו את מלוא הפיצויים המגיעים לו ובהסכמתו שילמה את היתרה ב-7 המחאות. מעולם לא טען כנגד קבלת 7 ההמחאות, שאחרת היתה פועלת. כל ההמחאות נפרעו טרם ההגנה ומשכך, אין לחייבה בהפרשי הצמדה וריבית. ההלנה התיישנה. 3. ביום 8.7.12 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד השופטת שרון אלקיים. ביום 9.10.12 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה של הגב' חווה ליליאן קרקשון, מנהלת חשבונות בנתבעת ("מנה"ח") ושל מר רני צורף (בן לאחד משני המנהלים, אחים שמצבם הרפואי לא מאפשר להם להצהיר; "צורף"). ביום 18.12.12 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים. ביום 26.2.13 הגיש התובע סיכומיו. ביום 3.4.13 הגישה הנתבעת סיכומיה. (יצויין כי בשל העדר נספחי ההגנה- לא ניתן פסה"ד קודם לכן). 4. ולהכרעתנו - א. פיצויי פיטורים התובע טוען כי שכרו עמד על 8,177 ₪ וכי עבד 9 שנים ו- 11.5 חודש ולפיכך זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 81,405.71 ₪, סכום בגינו זכאי הוא להלנה. מסכום זה יש לקזז 7 ההמחאות (41,696 ₪) ולפיכך, עתר להלנה על כל סכום וסכום (מה-7) עד לפרעונו (אותן קיבל על מנת להקטין נזקיו). עוד טען כי החתמתו מדי שנה על טפסים לקבלת הבונוס נעשתה בחוסר תום לב וכי קיבל הבונוס בשל עבודה קשה ומאומצת, טפסים עליהם חתם בתמימות ובשל האמון במעסיקו, מה גם שעפ"י ייעוץ משפטי - אין ליתן תוקף לטפסים אלה, שהרי פוטר ב- 15.5.11 ולא יתכן ששילמו לו פיצויי פיטורים על החשבון, מה גם שעבד ברציפות. הנתבעת טענה כי קיבל פיצויי פיטורים, כי מנה"ח הכינה לאור בקשת המנהל כי תכין לתובע הסכם פיצויים לשנים 04-05 וכך עשתה, והתובע חתם בפניה, כך ב-2006 ושוב ב- 2008 (ב-2007 היתה בחופשה). למיטב ידיעתה לא שילמה הנתבעת בונוסים לעובדים. צורף (שאינו מציין מתי החל לעבוד בנתבעת, עד שמונה ב-2009 למנהל) חזר על טענות הנתבעת בהגנתה, תוך שטען "הנתבעת" בלא פרוט מיהו המבצע בכל פעולה נטענת. כן טען כי בגין השנים 2001-2006 שילמה לתובע לבקשתו פיצויי פיטורים; בדיעבד נודע לה שהיעוץ שקיבלה לא היה נכון, שאחרת לא היתה מסכימה לבקשתו ולכן גם החתימה אותו על הסכם. אביו ודודו החתימו אותו על הסכם ב-2004 וב-2006 פנה שוב וכך מספר פעמים עד 8/08. לו היה מקבל בונוס היה מקבל כל שנה. וודאי היה ממשיך לקבל אחרי 2008. בעדותו אישר התובע כי ב- 2004 ביקש בונוס, כי הוא קורא עברית, כי קיבל את נספח ד' לתצהיר הנתבעת (הסכם בכתב יד לסיום יחסי העבודה) לא עיין בו וחתם וקיבל תשלום ב- 3 המחאות ואף חתם על גבי ההמחאות. כן אישר שפנה בגלל מצב כלכלי וראו שמשקיע ולכן הסכימו לתת הבונוס הזה, וכך כל שנה. כן ציין כי כשראה שכתוב פיצויים (בהסכם מ-2006) השיב לו המנהל כי זה פיצוי, כמו בונוס. לא דובר על פיצויי פיטורים. כן אישר כי מ-2008 לא ניתן לו בונוס (ואף כי לא היתה הצדקה לבונוס, כי לא היתה עבודה) וכי הבונוס ניתן לו בהמחאות, לא נרשם בתלושים. צורף טען בעדותו כי התובע קיבל מכתב אחר, ענה שהוא לא טוב ולכן צורף זרק אותו, והתובע התחנן שיתן לו מכתב אחר שיוכל לקבל דמי אבטלה. התובע התחנן ועשה נזקים ולכן לא יכול היה להמשיך להחזיקו. לא ממש נתן הסבר מדוע "נולדה" גרסתו זו לראשונה בחקירה נגדית ובסופו של דבר, אישר כי הוציא את מכתב הפיטורים "בלית ברירה". לא בכדי נשאל אפוא, אם כך מדוע שילם לו פיצויי פיטורים והוא השיב כי כעובד שעבד 10 שנים והם לא עשו רע לפועלים ומבחינתו מגיעים לו פיצויי פיטורים. עוד העיד כי אינו מכיר את המסמכים למעט המסמך האחרון (כי מי שחותם זה אביו). כן העיד כי בנתבעת אף עובד לא קיבל בונוס ואם היו מרוצים מעובד העלו לו שכר (גם כשהמפעל היה במצב לא טוב). אין זה מתפקידו להשיב למה הסכומים שקיבל לא רשומים בתלוש, אך הוא "כמעט בטוח שבכרטסת של העובד דרך רואה החשבון היה כתוב שזה פיצויי פיטורים". כך אישר כי התובע לא רצה לחתום על נספח ג' (לתצהיר התובע). לא בכדי עומת צורף עם הרישום בו, לפיו הפגישה נערכה ב- 10/4 והוא משיב כי כשהכינו המסמך הזה "כנראה היתה פגישה גם בעשירי, יכול להיות היתה פגישה גם בעשירי לחודש, כנראה היתה לו עוד שיחה, את המסמך הזה לא הבאתי, אולי היה לו עוד פגישה עוד שימוע". ושוב לא יכול היה להסביר למה שולם כל שנה 5,000 ₪ . מנה"ח העידה (כשעומתה עם השוני בין המסמך מ- 2004 למאוחרים, שלטענתה נתבקשה להעתיק ממנו, וכשלא נאמר במאוחרים "פיצויי פיטורים") היא משיבה: "זה כאילו על חשבון פיצויים, אי אפשר פיצויי פיטורים אם הוא לא התפטר לא פיטרו אותו". עוד טענה כי בתשלומים הנדונים במהלך השנים לא עשו חישוב פיצויים, אלא שולם לפי שכרו נטו, לא צריך היה לרשום בתלוש. והעיקר - לא דיברה עם התובע כשהחתימה אותו. לענין דנא - מצאנו להבהיר כי הציטוט האחרון מפי מנה"ח של הנתבעת מסכם את הענין והמהות כולה - משהתובע הועסק אצל הנתבעת ברצף כל התקופה (9 שנים ו- 11 חודשים; ולא "למעלה מ-10 שנים" כנטען בסע' 1 לסיכומי התובע), ברי כי לא ניתן היה לשלם לו פיצויי פיטורים בשלב כלשהו במהלכה של תקופה זו. כן קשה להבין התנהלות הנתבעת בהקשר זה, כשעסקינן בחברה בע"מ, שעבדה בשותפות עם תאגיד אחר, שהעסיקה יותר מעובד אחד, שהעסיקה מנה"ח (שיודעת שאין לשלם פיצויי פיטורים, אם אין הפסקת יחסי עבודה), מעסיקה שאינה טוענת כי התובע הפסיק לעבוד מיד לאחר כל תשלום כאמור, תוך נתוק יחסי העבודה - אלא ההיפך - ושלא מצאה להציג תלושים לתשלומים הנטענים - מחד; וטפסי 161 כחוק - מאידך! [ונבהיר - שמא בשל שלטונות המס נמנעה הנתבעת לטעון כביכול, עסקינן בהלוואה?! אלא שפיצויי פיטורים כמו גם הלוואה (שוויה/ההטבה הגלומה בה) - נדרש כי ירשמו על-פי החוק בתלושי השכר ואין די "בכרטיס דרך רו"ח"] עוד ראוי להפנות (והצדדים לא הפנונו לכך) בתלוש חודש 9/07 לא צוינו החזר הלוואה (500 ₪ ) ומפרעה (2,500 ₪), שנוכו מהנטו. רק בתלוש 6/07 ובכל אחד מהתלושים 3-11/11 צוין החזר הלוואה (500 ₪) ובתלוש 4/11 נרשם "ניכוי מפרעה" (1,459 ₪). משמע - מקום שביקשה הנתבעת לסייע לו כלכלית - ידעה הדרך לכך. אין בתשלום סכום בכותרת "פיצויי פיטורים" כדי פְטור למעסיק מחבותו כחוק - מקום שלא נסתיימו יחסי העבודה (בין אם זו מלוא הזכאות ובין אם זה תשלום "על חשבון" פיצויים, כמצוין בחלק מההמחאות). כן אין חולק כי אין משמעות משפטית להסכמים שצורפו, גם לא להסכם נספח ד' לנתבעת (ולא רק משטען צורף בעדותו כי אינו יכול להתייחס אליו כי נעשה טרם זמנו), משברי כי יחסי העבודה לא הסתיימו עם חתימתו, מה גם שאינו עונה על דרישות הדין להיותו "כתב ויתור" וכמדומה - אין צורך להכביר מילים על כך. כן ראוי לומר כי דווקא ההסכמים המודפסים, שאינם העתקה של נספח ד' ואינם מזכירים פיצויי פיטורים, ברור מהם כי עוסקים הם "בפיצויים לשנה" - ולזה כמדומה משמעות אחת ברורה. אלא שגם בנספח ד' אין ולו בדל אסמכתא לכך כי עסקינן בתשלום "בונוס". הגם שצורף אישר כי הנתבעת היתה מרוצה מעבודתו, אין בכך כדי לומר כי התשלומים הנזכרים היו "בונוס". ועוד נציין - לא התרשמנו כי קשיי שפה (או גורם אחר הנעוץ בתובע) "הֵניע" את התובע לחתום על המסמכים (הסכמים והמחאות) שכנגדם קיבל התשלומים (שאינו מכחיש קבלתם, סה"כ 34,000 ₪). גם לא התרשמנו כי בכוונת מכוון נרשמו "ההסכמים" באופן עמום. וודאי לא ניתן לומר כי הנתבעת דאגה לפעול באופן שהנתבעת תהיה "מכוסה"! (אלא, לטעמנו, ההפך). נכון טען התובע בסיכומיו כי צורף לא ידע אף לתרץ את העדר הרישום בתלושים - בעבר, מול ציונם עתה בתלוש השכר. כך, אין בפנינו ולו בדל ראיה לטענת הנתבעת בסע' 27 להגנתה כי התובע פוטר (מתי?) והוחזר לעבודה (מתי?). כך, אין הנתבעת טוענת כי בנסיבות כאלה החזיר את פיצויי הפיטורים שקיבל (שאחרת, אין הם פטורים ממס). כך, הנתבעת אינה טוענת למהות לסכומים ששולמו "כל שנה שלאחריה..." ואינה טוענת כי פוטר והוחזר לעבודה וכו'... הנתבעת טענה בהגנתה כי שילמה מלוא פיצויי הפיטורים: 34,000 ₪ בגין השנים 2001-2006 (ההסכמים הנ"ל), צבירה בקופת הפיצויים בסך של 5,454.82 ₪ ויתרה בסך 41,969.11 ₪ ששילמה ב-7 המחאות, בהסכמת התובע. אין בפנינו הסבר לנספח ה' לתביעה, לפיו ולו ב- 4/08 היתה חבה הנתבעת (כהודאתה שם) לתובע על-חשבון פיצויי פיטורים סך 11,206 ₪ לפי שכרו נכון לחודש זה (ונזכיר - נספח ה' נכתב ב- 17.4.11 - אלא שצורף לא התייחס לכך). אין בפנינו ראיה ולו לכאורה כי התשלום השנתי (או הראשון, שהיה תלת שנתי) כיסה הזכאות לפיצויי הפיטורים לעת כל תשלום. די אם נפנה לכך כי ב- 4/08 שכרו באותה עת לא היה "בערך" 5,000 ₪ ודי אם נזכיר דברינו לעיל בהקשר ל"יתרת חובה" כבר ב-2008! כך, הגם שפוטר לגרסת הנתבעת ב-15.5.11 - ב-10.7.11, ולאחר שחלף עבר זה מכבר המועד לתשלום פיצויי פיטורים (!!), העלתה הנתבעת "הסכם דברים" לפיו יקבל 7 המחאות בסך כולל של היתרה, כטענתה. גם בהקשר זה אין יכולה הנתבעת "לרחוץ בנקיון כפיה" - שהרי התובע מאשר כי הסכים לקבל ההמחאות אך אין בפנינו כי חתם על ההסכם אלא ההיפך, ואין חולק ולו מהתנהלותה דלעיל, כי כל פעולתה, מאוחרת למועד בו חובה היה עליה לשלם - וגם אז עשתה כן בתשלומים מעותדים (וללא הפרשי הצמדה וריבית, למצער). כך גם לא הוצגה בפנינו פניית הנתבעת למקפת לשחרור כספי הפיצויים המגיעים לתובע עם פיטוריו. ומנגד - הגם שצירף התובע לתביעתו הסכם גמר העסקה ("ג") ממנו עולה כי הנתבעת כיוונה לשחרר לו ביטוח המנהלים - לא הוצגה כאמור ראיה לכך, והתובע בתביעתו מתעלם לחלוטין משחרור כאמור, בעוד שהנתבעת טוענת (סע' 41ב) כי יש צבירה בקופת הפיצויים (אך תחת לצרף אסמכתא לשחרור זה, מצרפת חישוב רו"ח שלה וטופס 161). למעלה מן הצורך - לא נדרש היה להשחית מלל וזמן כה רב על הטיעון כי התובע "גרם" לנתבעת לפטרו - ולו משלא נטען לכך, ולו ברמז, במכתב הפיטורין! 5. מסקנותינו מכל שסקרנו לעיל, הינן: התובע פוטר על-ידי הנתבעת ועבודתו הסתיימה ב- 15.5.11. הנתבעת לא שילמה לתובע את פיצויי הפיטורים המגיעים לו. הנתבעת לא שילמה לתובע את פיצויי הפיטורים במועדם. הנתבעת אף לא עתרה לקיזוז הסכום, שאין חולק כי התובע קיבל בתשלומי העבר. לא נדע מהי "הסכמת" העובד (אותה דווקא אישר התובע בדיעבד) להוראות קוגנטיות מחייבות (ובהקשר זה דוחים אנו טענות הנתבעת בסיכומיה, עמ' 4, שהרי בכך שלא חתם על נספח ו' לתביעתו דווקא ידעה כי אינו מסכים וגם זאת לאחר המועד לתשלומם...). לאור כל אלה על הנתבעת להשלים לתובע את הסך של 34,000 ₪ (ככל שקופת הפיצויים אכן שוחררה על שמו לטובתו) ובצורף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/6/11 ועד לתשלום בפועל. בגין האיחור בתשלום פיצויי הפיטורים, הן באשר לסך 34,000 ₪, שהרי עם הגשת ההגנה כבר ידעה הנתבעת כי פעלה שלא כדין; והן באשר להתחלת תשלומם בסוף 7/11 ופריסת התשלום גם אז ל-7 חודשים עד 30.1.12 - קובעים אנו זכאות התובע לפיצוי בסכום של 6,000 ₪ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ- 1.6.11 ועד לתשלומם בפועל. ב. הודעה מוקדמת - מכתב הפיטורים נושא תארים 12.5.11 נחתם על-ידי צורף דוד ונטען בו כי נתקיימה פגישה ב- 17.4.11 בה הודע התובע על הפסקת העבודה. אלא שהנתבעת טוענת בתצהיר צורף כי ב- 17/4 בשיחת השימוע, לאחר שלא הצליחה לשכנעו לעבוד אצלה, מסרה לו הודעה מוקדמת בו במקום. מעבר לטענות התובע בהקשר זה (ולהגיונה של הטענה ולו ביחס לשימוע) וצורף,כזכור, אינו טוען כי הוא ערך שימוע זה - אין אף טענה, כביכול, נאמר לו "בו במקום" כי תופסק עבודתו בתאריך X, והכל לאחר שהתובע טען בתביעתו כי קיבל רק 3 ימי הודעה מוקדמת. כך, אם עלה מעדותו כי צורף הוא שקיים את שיחת השימוע, במכתב הפיטורין לא נטען כביכול הודע אז כי תופסק עבודתו במועד שנקבע (במכתב הפיטורין, 15.5.11) ובפועל, לא נתן גרסה כזו גם בעדותו. כך, אין בעובדה כי המתין לחתימת הדוד על המכתב, כדי להסביר הכיצד מ- 17/4 עד 12/5 לא "הצליחה" הנתבעת לחתום על המכתב או לתתו ללא חתימת הדוד ורק עם חותמת (כשאין טענה כי היה אז חולה; ראה סע' 4 לתצהירו). ואז מעלה הוא לראשונה טענה, כביכול, היה מכתב אחר, שהתובע סרב לקבל (מכתב שצורף טען כי זרק), מכתב שמועדו כלל לא ברור - לפני "השימוע"/אחריו(?), מכתב שניתן לתובע ובו לכאורה נטען "שהם נאלצים לפטר את התובע" - וודאי אם טען שאחרי שסרב לתת מכתב החל התובע לעשות נזקים... ונבהיר, "פרק הזמן" לא כל כך "מתאפשר", שהרי התובע סייע להעברת העסק לאריאל (גם לגרסתו) החל לעשות בעיות עד שאפילו פצע עצמו בכוונה (11/4) קודם? וב- 17/4 כבר קיים שימוע לאחר מכתב קודם? (ומי חתם על המכתב הקודם?). לכך נוסיף כי רק כשעומת עם נספח ג' לתובע, לפיו כביכול ב- 10/4 הודע התובע על פיטוריו -לפתע מספר הוא על שיחה נוספת/ אולי/ יתכן... ואנו נבהיר - בזה ובזה - לא שוכנענו ומכל מקום, ודאי לא לאור מועד סיום העבודה. גם לא נהיר מדוע הודפס נספח ג' ב- 5.5.11 ולא ב- 17/4 או 10/4. בענין זה הנטל על הנתבעת והנטל לא הורם לשכנענו כי התובע הודע על פיטוריו עוד באפריל. נזכיר עוד כי עפ"י הכרטיס לחודש אפריל - כלל לא היה התובע בסביבה ב- 17/4 (וברי כי לא כתב ידו על הכרטיס). לאור האמור, משלא הוכח בפנינו כי קיבל התובע הודעה מוקדמת לפיטוריו, זכאי הוא לחלף הודעה מוקדמת כתביעתו (7,359.3 ₪) בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.11 ועד לתשלום בפועל. ג. שימוע - אין חולק כי השימוע הנטען לא התקיים כמצוות ההלכה. כך, לא קיבל התובע זימון בכתב וספק אם קיבל זימון מראש (ולו בעל-פה) לשימוע לקראת פיטוריו. כך אין בפנינו פרוטוקול לזה ואף לא תרשומת שערך צורף. ומנגד, שוכנענו כי התובע ביקש להפסיק עבודתו, אם משקצה נפשו בהבטחה שלא קוימה, כטענתו, ואם משנפגע כי עובד חדש (לוי) קיבל רכב והוא לא. וודאי משחש כי היה עובד טוב עם וותק שסייע למעסיק (ועל כך אין חולק). שוכנענו גם כי הנתבעת לא חפצה בהפסקת עבודתו, ביקשה לשכנעו להמשיך רגיל בעבודתו וכשכלו כל הקיצים, לטעמה, ולא הצליחה לשכנעו להמשיך בדרכו הטובה כבעבר, החליטה להפסיק יחסי העבודה תוך תשלום פיצויי פיטורים. בנסיבות אלה ומששוכנענו כי באופי התנהלותה כמעסיקה עם עובד ותוך שיחסי הצדדים לא היו בהכרח כמתחייב מ"הספר" - די בשיחה שהתקיימה, ובה שוכנענו, כדי קיום שימוע. משכך - לא מצאנו להעתר לרכיב זה שבתביעה. ד. סיכום הנתבעת תשלם לתובע הסכומים שנקבעו בתוך 30 יום ובצרוף הוצאותיו (500 ₪) ושכ"ט בסך 2,000 ₪. שעות נוספות