רופא לקה בהתקף לב לטענתו בשל התרגזות בעבודה 1. בתביעתו שלפנינו מבקש מר X X (להלן: "התובע"), להכיר באוטם שריר הלב בו הוא לקה ביום 17.1.11 כתאונת עבודה, כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995. ביום 24.7.11 נדחתה תביעתו של התובע על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע"), מהנימוק המרכזי שלא אירע לתובע אירוע חריג תוך כדי ועקב עבודתו, אשר הביא לאוטם הלבבי. כמו כן, טען הנתבע, כי המדובר הוא באוטם שהתפתח על רקע מצבו הרפואי הטבעי של התובע וללא כל קשר לעבודתו, והשפעת העבודה, אפילו אם הייתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. 2. אם כן, השאלות השנויות במחלוקת הן- האם הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודתו של התובע ביום 12.1.11, והאם יש להכיר באוטם שריר הלב בו הוא לקה ביום 17.1.11 כתאונת עבודה? העובדות הצריכות לענייננו, כפי שעולות מחומר הראיות בתיק הן: 3. התובע יליד שנת 1951. 4. התובע הינו רופא ילדים במקצועו, ובזמנים הרלוונטיים לתביעה, הוא שימש כרופא וסגן מנהלת מחלקת ילדים בבית החולים גליל מערבי נהריה (להלן: "בית החולים"). 5. לטענת התובע, ביום 12.1.11 ד"ר טל X היה תורן במחלקת ילדים, ובהתאם לסידור התורנות, הוא היה צריך להתחיל את התורנות בשעה 15:00. באותו היום, התעורר צורך שד"ר X יגיע קודם לכן, והתובע התקשר אליו בסביבות השעה 10:00, אולם, ד"ר X לא ענה לטלפון. התובע השאיר לד"ר X הודעה, וד"ר X שלח לתובע מסרון SMS, לפיו, הוא נמצא בתל אביב ויגיע בשעה 15:00. התובע, שלא ידע כי ד"ר X בתל אביב, ולטענתו, הוא היה אמור לעדכן אותו מאחר והיה תורן, התקשר לד"ר X מיד לאחר קבלת המסרון. 6. לטענת התובע, נסיבות האירוע החריג שהביאו לאוטם שריר הלב הינן כדלקמן: "צעקתי עליו בצורה קשה כי הרגשתי שהוא מתנהג בחוסר כבוד כלפיי וכלפי המחלקה, התרגזתי מאוד שהוא לא ענה לטלפון, שלח לי SMS שהוא מגיע בשעה 15:00, הוא התעלם ממני בעניין, יש ילדים חולים במחלקה, היתה מצוקה גדולה במחלקה ורציתי שהוא יבוא בשעה 13:00, בכל אופן צעקתי עליו בטלפון, "אתה לא בסדר, אתה מקלקל את המתמחים, ההתנהגות שלך לא מכובדת, אני לא אחתום לך על ההתמחות", הוא התחיל לנסות לתרץ שהוא לא הודיע, ניתקתי את הטלפון והמשכתי לעבוד, הרגשתי קצת אי נוחות, בשעה 13:30 לערך הוא נכנס אליי למשרד ואז התחלתי לצעוק עליו עוד פעם על ההתנהגות שלו שלא איכפת לו מהצוות, מהחולים והוא אדיש ולא מתייחס למה שאומרים לו, אני צעקתי והמזכירה חגית שאלה אותי מה קרה, הסברתי לה מה שקרה ואחרי זה הרגשתי תעוקה בחזה, כאבים ולחץ, שתיתי מים ובערך בשעה 15:00 הלכתי הביתה, הכאבים בחזה התגברו ונחלשו לסירוגין, למחרת הלכתי לעבודה כרגיל, הכאבים המשיכו אבל לא עשיתי עם זה כלום כי "הסנדלר הולך יחף" חשבתי שזה סתם משהו שיעבור, ביום שישי לא עבדתי ובשבת בלילה הכאבים התגברו באופן בלתי נסבל, חיכיתי לבוקר והלכתי למיון, עשיתי א.ק.ג ובדיקת דם, ד"ר אייזנמן מנהל חדר המיון אמר שצריך להתאשפז, אמרתי לו שאני בריא ומצאתי תירוץ לא להתאשפז, למחרת הכאבים לא פחתו ושוב פניתי למיון, ד"ר אייזנמן איים עלי שאני חייב אשפוז כי אובחן אוטם בשריר הלב, עשו לי צנתור ראשון, השתילו סטנט ואחרי 3 שבועות צנתור נוסף" (הודעת התובע לחוקר מטעם הנתבע מיום 17.5.11). 7. עיקר טענות התובע: א. יש להכיר באוטם שריר הלב בו לקה התובע ביום 17.1.11 כתאונת עבודה, מאחר והוויכוח עם ד"ר X, שאירע במסגרת עבודתו בבית החולים כסגן מנהל המחלקה וכאחראי על מצבת כוח האדם של המתמחים, היה חריג בעוצמתו ובחומרתו וגרם לאוטם שריר הלב. ב. מיד לאחר הוויכוח עם ד"ר X הופיעו לתובע כאבים בחזה שנמשכו מספר ימים, עד אשר לקה באוטם שריר הלב, שבעקבותיו עבר צנתור. ג. תימוכין לחריגות האירוע מיום 12.1.11 ניתן למצוא בעדותן של ד"ר אבן ושל הגב' חגית חתן. ד. כמו כן, הובאה ראשית ראיה לצורך מינויו של מומחה על ידי בית הדין, אשר יקבע את הקשר הסיבתי בין האירוע להופעת האוטם. 8. עיקר טענות הנתבע: א. ביום 12.1.11 לא אירע לתובע אירוע חריג תוך כדי ועקב עבודתו, שגרם לאוטם שריר הלב. לחילופין, אין קשר סיבתי בין האירוע הנטען לאוטם שריר הלב. ב. גרסת התובע נסתרה בעדויות העדים ואף אינה נתמכת במסמכים רפואיים. ג. בעבר, אירעו לתובע אירועים דומים לאירוע הנטען מיום 12.1.11, ועל כן, אין מדובר באירוע חריג וחד פעמי. ד. הגם שחריגות האירוע נמדדת במבחן סובייקטיבי, על התובע להביא ראיות אובייקטיביות להוכחת חריגות זו. דיון והכרעה 9. הלכה פסוקה היא, שעל מנת שיוכר אוטם שריר הלב כתאונת עבודה, ראשית יש להוכיח קיומו של אירוע חריג בעבודתו של התובע. אירוע חריג יכול שייחשב כדחק נפשי בלתי רגיל, או מאמץ גופני יוצא דופן. יוצא מכאן, כי על התובע להוכיח דחק נפשי בלתי רגיל לו היה חשוף בעבודתו, עובר או בסמוך להתרחשות אוטם שריר הלב, ובהשוואה עם הדחק הנפשי ו/או המאמץ הרגיל בעבודתו היום יומית (דב"ע מו/ 139- 0 דן יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 315; עב"ל 465/97 זאב און נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ביום 1.11.01). הבחינה תעשה באופן סובייקטיבי, היינו, מנקודת מבטו של התובע, ולא באופן אובייקטיבי (דב"ע נו/11- 0 נורית חזאם נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 75). 10. עם זאת, ממנה בית הדין מומחה יועץ רפואי גם כאשר לא הוכח אירוע חריג, וזאת, כאשר קיים ספק בקיומו של אירוע חריג (ראו והשוו: עבל 145/03 סבאח עראדה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ביום 2.3.05); עבל 1098/02 קדמן יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ביום 6.1.04); עב"ל 481/99 המוסד לביטוח לאומי נ' דויד מכלוביץ פד"ע לח' 461; עב"ל 1285/04 בן ציון בנרויה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ביום 5.1.06). 11. כמו כן, נפסק כי אין צורך בהוכחה גורפת לעצם קיומו של אירוע חריג, אלא די בהוכחה המראה במידה מספקת של סבירות על קיומו של אירוע חריג. כך למשל, סמיכות זמנים בין אירוע מסוים בעבודה לו טוען התובע הכרה, לקרות אירוע מוחי יכול שתהווה ראשית ראיה לקיומו של אירוע חריג (ראה והשווה: עב"ל 1285/04 בן ציון בנרויה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ביום 5.1.06)). 12. חובת ההוכחה בדבר היותו של האירוע חריג או מיוחד בעבודתו של התובע מוטלת על כתפי התובע ואילו הערכת החריגות/המיוחדות של אותו אירוע במסגרת עבודתו של התובע, מסורה לבית הדין. 13. בבית הדין העידו מטעם התובע, התובע בעצמו וגב' חגית חתן - מזכירה במחלקת ילדים. כן, העידו ד"ר טל X - מתמחה וד"ר לאה אבן - מנהלת המחלקה בה עבד התובע, שהוזמנו מטעם הנתבע. כל המעידים בבית הדין נחקרו על ידי חוקרים מטעם המוסד לביטוח לאומי ותיעוד החקירות הוגש לתיק בית הדין. 14. לאחר שעיינו ובחנו את כל החומר המצוי בתיק וטענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות, זאת מאחר ושוכנענו שהאירוע שאירע לתובע ביום 12.1.11, איננו אירוע חריג או מיוחד בעבודתו של התובע והמדובר באירוע שהינו חלק משגרת יומו הרגיל של התובע. להלן יובאו הנימוקים להחלטתנו: א. התובע הצהיר והעיד בפנינו כי הוא רגוע, נעים הליכות ומנומס וכי אף פעם לא התעצבן כפי שהתעצבן בגלל אותה שיחת טלפון ולאחר מכן בשיחה במשרד עם ד"ר X ביום 12.1.11. בעדותו של התובע בפני חוקר הנתבע מיום 17.5.2011 אמר כי: "...צעקתי עליו בצורה קשה כי הרגשתי שהוא מתנהג בחוסר כבוד כלפיי וכלפי המחלקה, התרגזתי מאד שהוא לא ענה לטלפון... ...ש. האם היו לך מקרים בעבר שכעסת כפי שכעסת במקרה עליו סיפרת? ת. לא, מטבעי אני רגוע, נעים הליכות, מנומס, אם הגעתי למצב שצעקתי זה היה בגלל שההתנהגות שלו גרמה לי להתפוצץ..." בעדותו בבית הדין מיום 3.12.2012 אמר התובע: "... אני נעים הליכות, אני מדבר עם כולם יפה עם הרופאים עם המשפחות ואין תלונה נגדי בבית החולים, אני מסתדר עם כל המתמחים אבל הוא היה בעייתי במיוחד." (עמוד 5 שורות 25-27) "ש. האם זה נכון כשמפריע לך שמשהו לא מסתדר לך אתה מתרגז מזה? ת. אני סבלני וסובלני ואפילו אם יש בעיה במחלקה שלא ניתנת לפתרון אני תמיד פותר את זה בדרכי נועם כי אני ברוך השם יש לי יחסי ציבור ואני יודע להסתדר עם אנשים." (עמוד 7, שורות 7-9) ב. דברי התובע אופיו והתנהגותו המפורטים בסעיף א' לעיל, אינם מתיישבים עם עדויות יתר העובדים שהעידו בבית הדין. ג. ד"ר X בעדותו בפני בית הדין סיפר שצעקות וויכוחים של התובע איתו ועם מתמחים אחרים היו חלק משגרת העבודה וברוב המקרים, שהתעוררו חילוקי דעות בין התובע לבינו או למתמחים אחרים היו צעקות. ד"ר X העיד בבית הדין ביום 16.6.2013 כדלקמן: "...ביני לבין התובע היו גם הרבה וויכוחים ואני לא יכול להגיד במספרים. ש. הגעתם לרמות של צעקות בוויכוחים? ת. צעקות היו תמיד. גם איתי וגם עם מתמחים אחרים. ש. באיזה תדירות היו הצעקות? ת. מירב הטלפונים שקיבלתי או השיחות שבהם ד"ר כאמל דרש שאני אעשה משהו שלא היה מחויב או שאני לא הייתי מחויב לו, הוא איתי וגם עם מתמחים אחרים לרוב היו בצעקות. לצערי ד"ר X מבחינת דיבור לא היה שומר על טונים נמוכים. אני חייב לציין שאחרי האירוע המצער הזה הוא מאד נרגע." (עמוד 15 שורות 24-32). ובחקירתו הנגדית בבית הדין הוסיף: "ש. תמיד קורים מצבים כאלה? ת. ...רוב השיחות של ד"ר X איתי שבמסגרתן לא התיישבו הדברים כמו שד"ר X רוצה, היו בהם צעקות." (עמוד 17 שורות 8-11). ד. כמו כן, העיד ד"ר X שלא הרגיש משהו חריג או מיוחד באותו אירוע נטען מיום 12.1.11 וכי המדובר באירוע זהה או דומה לאירועים רבים אחרים קודמים שאירעו. כך העיד ד"ר X שנשאל אודות חריגותו/מיוחדותו של האירוע: "ת. אתה צריך לשאול את התובע, אני לא הרגשתי משהו חריג. ש. אתה בעצמך אומר לי שאתה לא זוכר בדיוק מה היה באותו היום, אתה רוצה להגיד לי שאתה יודע אם זה חריג או לא שאתה לא זוכר? ת. אני לא זוכר ...אני לא זוכר שהיה אירוע מיוחד. ש. ד"ר X אומר שהוא מבחינתו באותו היום לא רק שהוא דיבר בטון גבוה, אלא הוא התעצבן מספר דקות בטלפון זה היה ולאחר מכן שהגעת, שאפילו חגית שהיא פקידה שם היא העידה שהיא ישבה חדר הסמוך לידו שהיא שמעה את הצעקות שהוא צעק עליך... ת. האירוע המדובר ואירועים אחרים היו זהים ודומים, אני לא זוכר שהייתה התפוצצות מיוחדת הייתה התפוצצות כמו תמיד. ש. אתה אומר לנו שאתה לא זוכר בדיוק את נסיבות המקרה, בעדות שלך בחקירה, אמרת שהכל יכול להיות, אתה לא זוכר מקרה ספציפי כזה, אתה לא יודע עדיין להגיד לי אם היה מקרה מיוחד או לא מיוחד? ת. אני מניח שאם זה היה מקרה מיוחד הייתי זוכר, אני לא זוכר. ... ש. מצד שני שלא היית מגיע היו ביניכם חילופי דברים לפי מה שאתה אומר לא היו הרבה פעמים שד"ר X היה צועק עליך כי היית מגיע במרבית הפעמים? ת. ברור... רוב המקרים זה אומר ש - 30 פעם הגעתי ללא בעיות. עדיין היו 20 פעם שלא יכולתי להגיע ואז כמו שאמרתי במרבית המקרים היו צעקות." (עמודים 17 שורה 19 עד עמוד 18 שורה 27) ה. הנה כי כן, מעדותו של ד"ר X עולה כי, התובע הרבה להתווכח, להתעצבן ולצעוק כדבר שבשגרה, וזאת בשונה מתיאוריו של התובע עצמו כבעל אופי נוח, נעים הליכות ומנומס. כמו כן, התובע נוהג כך מול כל המתמחים במחלקה. יתרה מכך, עלה מעדותו של ד"ר X כי התובע, ברגעי כעסו המזדמנים, מאיים על מתמחים שלא יחתום להם על טפסי ההתמחות אם לא ינהגו כרצונו, דבר שבו התובע מודה בעדותו שעושה מתוך כעס כפי שיפורט להלן. משכך, אינו רואה באירוע בו עסקינן אירוע חריג ואף אינו זוכר אותו באופן מיוחד ביחס לאירועים אחרים דומים מול התובע. נציין, כי התרשמנו שעדותו של ד"ר X אמינה, היות והיה עקבי בדבריו וניכר, כי אמר את הדברים כהווייתם. ו. מעדותה של ד"ר אבן - מנהלת מ' ילדים, עלה שהתובע נהג להתווכח ולצעוק, הן בעימותיו מול מתמחים והן בעימותיו מול רופאים בכירים, באופן תדיר וכחלק משגרת העבודה הרגילה שלו. כך למשל השיבה ד"ר אבן לחוקר הנתבע בהודעתה מיום 7.2.2013: "ש. האם קרה בעבר שד"ר X X צעק על מתמחים, צוות רפואי, רופאים? ת. כן... ש. האם רופאים במחלקתך או מתמחים התלוננו בפנייך שד"ר X צעק עליהם? ת. כן. ש. באילו נסיבות זה קרה? ת. אך ורק בנושאים של עבודה, כמו להגיע מוקדם מהרגיל. ... ש. מה את יכולה לספר לי על אופיו של ד"ר X X בכל הקשור להתמודדות עם לחצים, יחסים עם עובדים וצוות רפואי? ת. ישנו מתח בין ד"ר X לרופאים הבכירים. התחושה שלו היא שהוא היחידי שתורם היחידי שעובד... על הרקע הזה יש חילוקי דעות שמגיעים לעיתים למשברים..." בחקירתה בפני בית הדין מיום 16.6.2013 השיבה ד"ר אבן: "ש. את אומרת שהמתמחים סיפרו שזה עיצבן אותם זה חזר על עצמו, איך ד"ר X הוא תמיד הזמין אותם, איך הם תיארו את הבעיה? ת. הם תיארו שהוא מתקשר ומתקשר הרבה ואם הוא לא משיג אותם הוא עושה הרבה שיחות טלפון ואם יש להם בעיה והם לא מגיעים הוא כועס. ש. איך הכעס מתבטא? ת. אני לא יודעת..." (עמוד 22 שורות 18-23) "ש. האם כל שיחה שד"ר X ביצע למתמחה להגיע בזמן בו הוא לא מחויב, הייתה נגמרת בוויכוח? ת. כן. גם אם זה לא נגמר בוויכוח הם לא אהבו את זה. אם המתמחים לא היו מוכנים להגיע לעזרה שהתבקשו ממה שאני יודעת ד"ר X היה מתעצבן." (עמוד 23 שורות 14-17) "ש. ד"ר X סיפר לך על מריבה קשה שיצאה מהכלים באותו היום, האם ראית אי פעם או היית עדה לכך שד"ר X התעצבן על מישהו כל כך ויצא מהכלים במשך מספר דקות? ת. היו אירועים שד"ר X התעצבן על אנשים. ש. האם ראית אותו צועק על אנשים...? ת. ראיתי מקרים שהוא מרים את הקול. אני לא יודעת להשוות." (עמוד 25 שורות 19-25). "כשאת אומרת בחקירה שלך במוסד לביטוח לאומי, ציינת שם בחקירה שהוא לפעמים יש לו חילוקי דעות עם רופאים ולפעמים צועק על רופאים, האם נכון שהוא מדבר בטונים גבוהים ומרים את הקול האם זו הייתה כוונתך? ת. הכוונה שהיו לו וויכוחים עם רופאים. ש. תסבירי לי מה זה וויכוח? ת. זה לא רק קול גבוה... ראיתי וויכוחים שהיו לו עם רופאים. ראיתי גם וויכוחים שנמשכו כמה דקות." (עמוד 26 שורות 18-25) באשר לחריגותו של האירוע, מעידה ד"ר אבן: "ש. ... האם נכון שהתיאור היה יוצא דופן וחריג? ת. אל תשכח שהוא.. אני זוכרת שזה היה כמה ימים אחרי זה, לא הרגשתי שזה כזה דרמטי אם הייתי חושבת הייתי רושמת לעצמי." (עמוד 27 שורות 9-12). הנה כי כן, ד"ר אבן, בדומה לד"ר X בעדויותיה סותרת את גרסתו של התובע בדבר אופיו הטוב ונעים ההליכות. עוד טוענת ד"ר אבן כי מקבלת היא תלונות רבות מרופאים ומתמחים בדבר יחסו ודרך התנהלותו של התובע בעבודתו. ד"ר אבן כמו ד"ר X, לא ראתה באירוע הנטען מיום 12.1.11 כאירוע חריג או מיוחד בעבודתו של התובע. ז. באשר לעדותה וחקירתה של גב' חגית חתן - מזכירת מחלקת ילדים הרי שהתרשמנו, כי במסגרת עדותה היססה גב' חתן רבות, חשנו שהיא עצורה, נזהרת בדבריה ונראה היה, כי תחושת פחד ליוותה אותה לאורך כל מתן העדות. כך למשל, במסגרת ההודעה שנמסרה לחוקר המוסד לביטוח לאומי מיום 12.7.11, כאשר נשאלה אודות אופיו של ד"ר X השיבה כי היא מעדיפה שלא להיכנס לעניין וזה לא רלוונטי וכשנתבקשה להסביר תשובה זו בפני בית הדין השיבה שהיא לא זוכרת למה ענתה כך. יחד עם זאת, כן למדנו מעדותה של גב' חתן, כי התובע הוא איש קפדן, עקשן וצועק לעיתים במחלקה. ח. בנוסף לכל האמור לעיל, מצאנו גם בעדותו של התובע עצמו סתירות ועובדות התומכות בעדויות ד"ר X וד"ר אבן, כך למשל, העיד התובע בבית הדין לעניין האיום בדבר אי חתימה על הסטאז' כדלקמן: "ש. תגיד לי בבקשה, אתה אמרת שלמעשה אתה שקלת לא לחתום לו על ההתמחות? ... ת. אמרתי לו את זה בצורה כזו בגלל רוגז, הרבה פעמים באים סטז'רים ועושים בעיות במחלקה אז אני אומר להם שאם הם התנהגו בצורה כזו, לא נחתום להם על הסטז'. זה לא איום, זה כדי לזרז אותם וכדי לגרום להם לעשות את הדברים." (עמוד 5 שורות 3-10). היינו, התובע עצמו מעיד, כי נוטה הוא לאיים על מתמחים באי חתימה על טפסים להתמחות (סמכות שאינה נתונה לו כלל וכלל לאור עדותה של ד"ר אבן (עמוד 24 שורות 9-12)) וגם זאת עשה מתוך רוגז. 15. נוכח האמור לעיל, החומר המונח והעדויות אשר הובאו בפנינו, לא נותר לנו אלא להגיע למסקנה, כי גרסתו של התובע אינה אמינה, היות ונסתרה לא אחת, ואף על ידי התובע עצמו. 16. הנה כי כן, התרשמנו שהתובע הוא אדם הנתון ללחצים ומתחים רבים במסגרת תפקידו. הוא נוטה להתרגז ולהתווכח עם שותפיו למקצוע. ויכוחים אלה מתנהלים חדשות לבקרים ובדרך כלל מלווים בצעקות מצד התובע. התובע מזמין לעיתים קרובות, מתמחים בשעות מוקדמות מהמקובל לעבודה, לעיתים אף ללא צורך בכך ובמרבית הפעמים נקלע לוויכוחים עימם בעניין זה, זאת בדומה לאירוע הנטען במסגרת תיק זה. ניכר, כי האירוע לו טוען התובע אינו שונה במהותו או בחומרתו מאירועים קודמים דומים, המתרחשים חדשות לבקרים בשגרת עבודתו של התובע. לפיכך, מצאנו כי לא עלה בידו של התובע להוכיח מאמץ גופני מיוחד או דחק נפשי בלתי רגיל כמצוות הפסיקה, כך מצהירים אף שותפיו למקצוע של התובע. משכך, השתכנענו, שאין המדובר באירוע חריג או מיוחד בעבודתו של התובע, גם לא לפי המבחן הסובייקטיבי. 17. נוכח האמור לעיל, נדחית התביעה. 18. באשר לשאלת ההוצאות, בשים לב להתנהלות התובע בתיק, לרבות הגשת הסיכומים באיחור ולאחר שניתן פסק דין המוחק את התביעה וכן בהגשת סיכומים בהיקף גדול בהרבה מזה שנקבע על ידי החלטת בית הדין, אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 2,000 ₪, אשר ישולם תוך 30 ימים מהיום. רפואההתקף לב / אוטם שריר הלב