האם יש הצדקה להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבע לבין החברה, באופן שהנתבע יחוייב לשלם לתובעת את מה שהחברה חוייבה לשלם, בפסק הדין הקודם. ב. טענת התובעת בענין ההצדקה להרמת המסך, מבוססת על טענותיה בדבר מימון דק, ערוב נכסים, אי-הקפדה על אישיות הנפרדת של החברה, וכן - על טענותיה בענין תרמית והטעיה מצד הנתבע. ג. אילו היתה התובענה נדונה לגופה היינו בוחנים, בין השאר, עניינים אלה: - האם הנתבע עשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שהיה בו כדי לקפח את התובעת כנושה של הנתבע. - האם הנתבע עשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שפגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. - מידת תום הלב של הנתבע בעת שהגיע להחלטות שהגיע בקשר לניהול עסקי החברה. ראוי להדגיש, שבמקרה שהתובענה היתה נדונה לגופה, אזי הנטל להוכיח שהתקיימו היסודות העובדתיים שעשויים להצדיק את הרמת המסך - היה מוטל על התובעת. בנוסף לכך, גם אם התובעת היתה מרימה את הנטל מהבחינה העובדתית, עדיין היינו אמורים לבחון אם מבחינה משפטית מדובר בנסיבות חריגות שמצדיקות את הרמת המסך. ד. כשאנו מביאים בחשבון את המסקנות האפשריות העולות מחלק מנספחי תצהיר התובעת, אנו מעריכים שאם היתה התובענה נדונה לגופה, היה קיים סיכוי מסויים לכך שהיינו קובעים שמצודק להרים את מסך ההתאגדות. ה. אנו מודעים לטענות הנתבע על כך שנוכח הקשיים הכלכליים של החברה, התובעת הועסקה למעשה במטרה לגבות כספים מלקוחות החברה ובמטרה לנהל את הצד הפיננסי של הקשרים עם הלקוחות. אנו מודעים גם לטענות הנתבע בענין כשלון נסיון המיזוג עם חברה אחרת. כן אנו מודעים לטענות הנתבע על כך שחברת "ח.ג. שירותי בטיחות בע"מ" שהקים - לא הופעלה על ידיו כלל וכי מאז שהנתבע לקה בלבו (ביום 1/11/09), מנוהלת אותה חברה על ידי אשתו. אולם, לא ניתן להתעלם מכך שלפחות בתקופה שמיום 29/12/08 ועד יום 31/10/09 הפעיל הנתבע את שתי החברות במקביל, ואין לשלול את האפשרות שאילו היתה התובענה נדונה לגופה - היה נקבע שבתקופה זו רוקנה החברה (המעבידה) מפעילותה ונותרה חשופה, בעוד ההכנסות אמורות להיכנס לחברה אחרת. עם זאת, גם בכך אין - בהכרח - כדי להוות נטילת סיכון בלתי סביר, וברור שאילו היתה התובענה נדונה לגופה, היה צריך לשכנע שכך היו הדברים צפויים גם בשעת מעשה, ולא רק לאחר ניתוח בדיעבד. ו. כשאנו מביאים בחשבון את כל האמור בסעיף זה לעיל, כולל המסקנות האפשריות העולות מחלק מנספחי תצהיר התובעת, אנו מעריכים שאם היתה התובענה נדונה לגופה, היה קיים סיכוי מסויים לכך שהיינו קובעים שמצודק להרים את מסך ההתאגדות. 9. בענין ראיית הנתבע כמעסיק משותף עם החברה - אנו סבורים שאילו התובענה היתה נדונה לגופה, לא היה לתובעת סיכוי ממשי לשכנע שנכון לראות את הנתבע כמי שהיה מעסיק שלה במשותף עם החברה. נבהיר כי אין לאמירה זו קשר לשאלת הרמת המסך, אלא היא מתייחסת לטענת התובעת על כך שגם בלא הרמת המסך נכון לראות את הנתבע אישית כמי שהעסיק אותה במשותף עם החברה. קונסטרוקציה כזו, אינה מתקבלת על דעתנו. 10. בענין העוולות הנזיקיות - א. לדעתנו, סיכויי התובעת להצליח בטענות הנזיקיות כנגד הנתבע, במקרה שהתובענה היתה נדונה לגופה, קטנים מסיכוייה בענין הרמת המסך, ובכל מקרה - לא יהיה נכון לראות את הנתבע כמחוייב כלפי התובעת בשל אחת העוולות הנטענות, אם לא היה מקום להרים את מסך ההתאגדות. ב. ככל שמדובר על הפרת חובה חקוקה, הרי שחובותיה של החברה כלפי התובעת, לא היו חובותיו של הנתבע (אלא אם מרימים את מסך ההתאגדות, ובכך כבר עסקנו לעיל). חיוביו של הנתבע כדירקטור בחברה, לא היו כלפי הנתבעת, אלא כלפי החברה. ג. ככל שמדובר על גרם הפרת חוזה, נראה לנו שנכון לראות את הנתבע בענין זה כאורגן של החברה, כך שגם אם הוא היה זה שגרם לחברה להפר את חוזה העבודה עם התובעת, הוא לא עשה זאת כמי שמתערב ביחסים החוזיים בין התובעת לבין החברה. על כן, אחריותו היא רק האחריות שהיתה אמורה להיות לו מכח הרמת המסך. ד. ככל שמדובר על תרמית, הרי שאם הכוונה היתה לטעון לעוולת תרמית, שלא כבסיס לטענה בדבר הרמת המסך - בית הדין לעבודה כלל אינו מוסמך לדון בחלק זה של התביעה. ה. נעיר עוד כי גם בענין העוולות של הפרת חובה חקוקה וגרם הפרת חוזה, אם הן מיוחסות למעשי הנתבע בתקופה שלאחר מתן פסק הדין הקודם, הרי שלדעתנו אין הן "בקשר לסכסוך עבודה", כמשמעות מונח זה בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, כך שגם הן אינן בסמכות בית הדין לעבודה. פסק הדין הקודם, הביא לסיומו את הסכסוך שהיה בגדר "סכסוך עבודה". לאחר מתן פסק הדין הקודם, הסכסוך כבר לא היה "סכסוך עבודה" אלא סכסוך בענין גביית החוב הפסוק לפי פסק הדין הקודם. 11. בענין רכיב עגמת הנפש - אין אנו מייחסים משקל ממשי לחלק זה של התביעה. 12. בענין ייחוס פיצוי ההלנה לנתבע - אנו סבורים שאף אם התביעה היתה נדונה לגופה ועקרונית היינו סבורים שהיה נכון לקבל אותה ולייחס לנתבע אישית את חובות החברה, סביר להניח כי לא היינו מייחסים לנתבע אישית את חלק החוב הפסוק הנובע מפיצוי ההלנה. בענין זה, ראוי להדגיש שפסק הדין הקודם ניתן - כזכור - ביום 1/10/09. התובעת הגישה אותו לביצוע בהוצאה לפועל רק כשנה וחצי לאחר מכן. בינתיים, תפח החוב הפסוק בשל פיצוי ההלנה, מבלי שהתובעת ניסתה לגבות את החוב באופן אישי מהנתבע. התובענה הנוכחית לבית הדין הוגשה למעלה משנתיים לאחר מתן פסק הדין הקודם, ופיצוי ההלנה המשיך לתפוח. כך היה גם במהלך ההתדיינות בתובענה זו, שמרבית העיכובים בה היו בעטיה של התובעת. מועד הגשת התביעה כנגד הנתבע באופן אישי, היה זמן רב לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות של פיצוי הלנת השכר (מדובר על שכר עבודה למספר חודשים בשנת 2005), כשלמעשה לא היתה אמורה להיות כל מניעה לתובעת להעלות את טענותיה כנגד הנתבע אישית, כבר בעת שהיא הגישה את התובענה הראשונה כנגד החברה. קבלת עמדתה של התובעת בענין זה, היתה מהווה עקיפה להוראת ההתיישנות שבסעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, שכן היא היתה מאפשרת לכל עובד של תאגיד לתבוע את התאגיד במועד שבו לא התיישנה הזכות לפיצוי ההלנה, ולאחר שהיה זוכה בתביעה, להגיש תביעה נגד נושא משרה בתאגיד - גם שנים לאחר מכן, ולייחס לו את החוב של התאגיד, כולל פיצוי ההלנה. 13. אנו מביאים בחשבון גם שיקולים של הפרשי הצמדה וריבית. 14. ענין נוסף שאנו מביאים בחשבון הוא בכך שבערך בתחילת אפריל 2012, קיבלה התובעת סך של 2,500 ₪, על חשבון החוב הפסוק של החברה (כאמור בסעיף 6 לעיל). הפסיקה לפשרה 15. בהתחשב בשיקולים האמורים לעיל, אנו מחייבים את הנתבע, בפשרה, לשלם לתובעת סך של 15,000 ₪. הסכום האמור ישולם ב-10 תשלומים חודשיים שווים. הראשון בהם ישולם לא יאוחר מיום 1/9/13 והבאים אחריו לא יאוחר מה-1 בחודש של כל אחד מתשעת החודשים העוקבים. מובן שהנתבע יהיה רשאי להקדים תשלומים לתובעת, כך שהסכומים ישולמו מוקדם יותר מהאמור לעיל. אולם, אם הנתבע יאחר לשלם תשלום כלשהו, איחור שיעלה על 5 ימים, תעמוד כל יתרת חובו על פי פסק דין זה, לפרעון מיידי, כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד האיחור בתשלום ועד התשלום בפועל. 16. לאור ההסמכה לפסיקה לפשרה, אין אנו מחייבים מי מהצדדים לשאת בהוצאות המשפט. 17. התובעת זכאית להשבת סך (קרן) של 629 ₪ מהאגרה ששולמה. 18. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. הרמת מסךמסך ההתאגדותשאלות משפטיות