סעיף 2 א לחוק המזונות: זוכה שהוא תושב ישראל, זכאי לבקש מאת המוסד תשלום חדשי לפי הוראות חוק זה, ובלבד שהחייב היה תושב ישראל ביום מתן פסק הדין למזונות או במשך עשרים וארבעה חודשים לפחות מתוך ארבעים ושמונת החודשים שקדמו בתכוף ליום מתן פסק הדין למזונות. השופט אילן איטח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציג הציבור מר מוטי אלון; בל 11398-08) ובו נדחתה תביעת המערערת כנגד המשיב 1 (להלן - המוסד) לתשלום דמי מזונות לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב - 1972 (להלן - חוק המזונות). רקע עובדתי כעולה מעיון בתיק, המשיב 2 (להלן - המשיב), יליד 1974, היה נשוי עד לשנת 2000 לערך לרעייתו הראשונה, וממנה נולדו לו שני ילדים. בשנת 2000 לערך נישא המשיב למערערת - אשתו השניה, גם היא ילידת 1974. עד לשנת 2000 לא היה המשיב תושב ישראל, והחל משנת 2000 הוכר כתושב ישראל. למערערת ולמשיב נולדו שני ילדים - האחד בשנת 2001 והשני בשנת 2002. בתקופת נישואיהם, התגוררו המערערת והמשיב בדירה בבעלות הורי המשיב והמצויה בירושלים. ילדיו של המשיב מאשתו הראשונה אינם נמצאים בהחזקת אימם, כי אם בהחזקת המערערת, זאת מטעמים שאינם רלוונטיים לענייננו. בשנת 2004 נפרדו המערערת והמשיב, והמערערת המשיכה להתגורר בדירה האמורה. לאחר פרידתו חי המשיב עם בת זוג שלישית שמוצאה, ככל הנראה, מאוזבקיסטאן, ובשנת 2005 לערך נולדו להם תאומים. עד לפרידתם, חיו המשיב והאישה השלישית בירושלים ברחוב דהומיי. בחודש נובמבר 2007 גורשה המערערת על ידי המשיב. בסמוך לכך נישא המשיב לרעיה חדשה - היא האישה הרביעית. ביום 2.4.08 ניתן על ידי בית הדין השרעי פסק דין למזונות המחייב את המשיב לשלם מזונות למערערת, לשני ילדיהם המשותפים ולשני ילדיו מהאישה הראשונה שכאמור הינם בהחזקת המערערת (להלן - פסק המזונות). המערערת הגישה למוסד תביעה לפי חוק המזונות בטענה כי המשיב לא משלם מזונות לפי פסק המזונות. המשיב נחקר ביום 11.6.08 על ידי חוקר המוסד (להלן - חקירת המשיב). בחקירתו טען כי הוא מתגורר בשכירות בא-ראם שב"אזור" (מחוץ לישראל) עם האישה הרביעית וכי הדירה נשכרה מאדם בשם קארקש; כי אין לו חוזה שכירות וכי הוא משלם את המזונות. המוסד החליט לדחות את תביעת המערערת בנימוק כי המזונות שולמו. עוד נקבע כי החל מיום 1.1.08 המשיב אינו תושב ישראל, שכן עבר להתגורר באזור. נוכח עמדת המוסד הגישה המערערת לבית הדין האזורי את התובענה מושא פסק הדין שבערעור. המוסד הגיש הודעת צד ג' נגד המשיב. המשיב מצידו התגונן בשתי טענות: האחת - טענת סף, לפיה לא מתקיים לגביו תנאי התושבות הקבוע בחוק המזונות, שכן הוא מתגורר בא-ראם כבר מחודש ינואר 2006; השניה - לגופו של ענין, לפיה הוא משלם את המזונות ואף מעבר לכך. פסק דינו של בית הדין האזורי תחילה פנה בית הדין האזורי לבחון את טענת הסף של המשיב. בית הדין הפנה להוראת סעיף 2 (א) לחוק המזונות אשר קובע כי: "זוכה שהוא תושב ישראל, זכאי לבקש מאת המוסד תשלום חדשי לפי הוראות חוק זה, ובלבד שהחייב היה תושב ישראל ביום מתן פסק הדין למזונות או במשך עשרים וארבעה חודשים לפחות מתוך ארבעים ושמונת החודשים שקדמו בתכוף ליום מתן פסק הדין למזונות." נוכח הוראת סעיף 2 (א) לחוק המזונות, ומשלא הייתה מחלוקת כי ביום מתן פסק המזונות - 2.4.08, המשיב לא היה תושב ישראל, וכי לפחות עד לחודש דצמבר 2005 היה המשיב תושב ישראל - התמקדו הצדדים ובית הדין האזורי בשאלה, האם לפחות עד לחודש אפריל 2006 היה המערער תושב ישראל. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, אזי נמצא המשיב ממלא אחר התנאי של תושבות במשך 24 חודשים מתוך 48 החודשים שקדמו ליום מתן פסק המזונות. המערערת מצידה העידה כי אינה יודעת היכן התגורר המשיב לאחר פרידתם, אך טענה כי אין לקבל את גרסת המשיב כי התגורר בא-ראם החל מחודש ינואר 2006. בית הדין האזורי קבע שהוא מעדיף את גרסת המשיב שהיתה עקבית ושלא נסתרה. עוד קבע בית הדין כי מחקירת המשיב לא ניתן להסיק ממתי החל המשיב להתגורר בא-ראם, ולכן אין בחקירת המשיב כדי לסתור את גרסתו; בית הדין קיבל את עדות המשיב, לפיה לא ערך עם מר קארקש הסכם שכירות בזמן אמת כי הדבר אינו מקובל בשטחים, וכי הסכם שכזה נערך בדיעבד בעקבות חקירתו במוסד ודרישת המוסד לראות חוזה שכירות; ממוצג נ/1 - שנחזה להיות מסמך מעיריית ירושלים, ובו מצויין כי המשיב שוכר בירושלים דירה בת 15 מ"ר בכיכר עומר החל מיום 1.1.01, לא ניתן להסיק דבר לענין תושבותו של המערער, שכן אדם יכול לשכור נכס ולא להתגורר בו. גם מעדות המערערת עולה כי אינה יודעת האם המשיב התגורר שם; נספח ו' לתצהיר המערערת - שהוא תדפיס מיום 6.7.08 מאת עיריית ירושלים בקשר לדירה ברחוב דהומיי (להלן - נספח ו') - לא סותר את גרסת המשיב, שכן המשיב העיד שהוא לא הודיע לעירייה על הפסקת המגורים בדירה ברחוב דהומיי נוכח חובות לבעל הדירה; בית הדין האזורי שוכנע שהמשיב לא המשיך להתגורר עם האישה השלישית (האוזבקית) ברחוב דהומיי, משלא נסתרה גרסת המשיב לפיה לאחר שנפרד ממנה, היא עברה להתגורר בתל אביב במקלט לנשים שנכנסו לישראל ללא היתר. בסופו של דבר קבע בית הדין האזורי כי לא הוכח שהמשיב היה תושב ישראל לאחר חודש ינואר 2006. למרות קבלת טענת הסף, בחן בית הדין האזורי גם את המחלוקת, באשר לתשלום המזונות לפי פסק המזונות גם לגופה, וקבע כי המשיב שילם למערערת את המזונות. הטענות בערעור בערעור יצאה המערערת נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, הן באשר לתושבות המשיב, והן באשר לקביעתו ביחס לשאלת תשלום המזונות. לטענתה בית הדין האזורי טעה בהערכת הראיות ובהסקת המסקנות מהן, וכי הלכה למעשה אין כל מקום לתת אמון בגרסת המשיב לאור הסתירות עליהן היא מצביעה. המוסד והמשיב גורסים כי דין הערעור להדחות בהיותו מכוון כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין שהתרשם מהראיות. הכרעה לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת כלל הראיות שבתיק נחה דעתנו כי דין הערעור להדחות משלא עלה בידי המערערת להוכיח כי במשיב מתקיים תנאי התושבות כאמור בסעיף 2 (א) לחוק המזונות. ואלה טעמינו בתמצית: נקודת המוצא לדיון ב"טענת הסף" היא שהנטל להוכיח כי במשיב מתקיים תנאי התושבות כאמור בסעיף 2 (א) לחוק המזונות מוטל על המערערת. דהיינו, עליה לשכנע כי מאזן ההסתברויות נוטה יותר למסקנה כי לפחות בחודשים ינואר - אפריל 2006 היה המשיב תושב ישראל. כאשר המחלוקת העובדתית התמקדה בסוגיית מגורי המשיב - בישראל או באזור (בא-ראם). הקושי של המערערת בהרמת הנטל כאמור טמון בכך, שקביעת בית הדין האזורי בסוגיה זו היא קביעה עובדתית, שככלל ערכאת הערעור לא תתערב בה אלא במקרה קיצוני וחריג. מקרה זה אינו נופל בין אותם מקרים קיצוניים וחריגים. להלן נתייחס לטענות המערערת, לאו דווקא לפי סידרן. טענתה הראשונה של המערערת מכוונת כנגד קביעת בית הדין האזורי כי גרסת המשיב על מגורים בא-ראם כבר מחודש ינואר 2006 נתמכת במסמך בכתב - הוא חוזה השכירות עם מר קארקש. לטענתה, קביעה זו שגויה כיוון שחוזה השכירות האמור שצורף לכתב ההגנה כלל לא צורף לתצהירי המשיב, וכי חוזה השכירות היחיד שצורף לראיות המשיב הוא חוזה השכירות לתקופה שמשנת 2010 עם המשכיר מר חליל. טענה זו אין בה כל ממש. אכן חוזה השכירות עם מר קארקש שצורף לכתב הגנתו לא צורף לתצהירי המשיב, אך המשיב נחקר בחקירתו הנגדית על חוזה זה והתייחס אליו, ולא עלתה מצד המערערת כל טענה בענין זה. יתרה מזאת, עיון בתיק המוצגים בבית הדין האזורי מעלה כי החוזה מצורף לכתב ההגנה. מכאן, שאין יסוד לטענת המערערת כי בית הדין שגה "בהסתמכות על ראיות לא קיימות". טענתה השניה של המערערת, שהיא טענה חלופית לטענה הראשונה, היא שבית הדין האזורי טעה, עת נתן משקל להסכם השכירות עם מר קארקש - הסכם שלפי קביעת בית הדין עצמו, נערך בדיעבד. לטענת המערערת, טעותו של בית הדין בולטת יותר נוכח קביעותיו כי הסכם שכירות או רישום כמחזיק אינו מלמד בהכרח על מגורים בנכס מושא ההסכם או הרישום. אין בידינו לקבל את הטענה. בית הדין האזורי אמון על הערכת הראיות ועל מתן משקל לאותן ראיות. לא מצאנו כל הצדקה להתערב בממצאי בית הדין האזורי, ששוכנע לקבל את הסברי המשיב לגבי נסיבות עריכת הסכם השכירות בדיעבד. טענתה השלישית של המערערת היא, שגרסת המשיב בלתי הגיונית בעליל, ואינה מתיישבת עם השכל הישר. לטענת המערערת, אין כל הגיון כי המשיב, שהיה בתקופה הרלוונטית בעל תעודת זהות כחולה, אינו עובד, וכאשר משפחתו מתגוררת בעיר העתיקה בירושלים, ילך לשכור דירה בא-ראם תחת לגור עם משפחתו. אין בידינו לקבל את הטענה. גם אם יותר "הגיוני" לדעת המערערת לנקוט בדרך פעולה אחת, אין משמע הדבר כי בלתי אפשרי כי תבחר דרך אחרת. מעבר לשאלת של "הגיון" עומדת לה הראיה הנוספת של הסכם השכירות, ובכל מקרה אין ב"הגיון" זה כדי להצדיק התערבות בממצאים עובדתיים של בית הדין האזורי. טענתה הרביעית של המערערת נוגעת לאי מתן משקל ראייתי לנספח ו'. לטענת המערערת, מנספח ו' עולה כי המשיב רשום כמחזיק הדירה ברחוב דהומיי בתאריכים 1.1.06 - 31.8.07. המדובר בדירה בה התגורר עם האישה השלישית. לטענת המערערת, בית הדין קיבל מתוך שגגה את ההסבר של המשיב לגבי המשך רישומו כמחזיק הדירה הנ"ל בנימוק לפיו אי ביטול הרישום הוא תוצאה של חוב לבעל הדירה. לטענת המערערת, מתוך נספח ו' עולה פירכת גרסת המשיב, שכן מתוך נספח ו' עולה כי המשיב נרשם כבעל הנכס לראשונה רק ביום 1.1.06. לטענת המערערת, לא ניתן היה לבצע רישום שכזה ללא הצהרה "פוזיטיבית" של המשיב כי הוא מתגורר בדירה האמורה. אין בידינו לקבל את טענת המערערת באשר למסקנתה מנספח ו'. טענת המערערת נסמכת על הרישום לפיו "תאריך תחולה: 01/01/2006" משמעו כי ביום 1.1.06 נרשם המשיב לראשונה כמחזיק בנכס. טענה זו לא מבוססת מבחינה ראייתית. לבית הדין כלל לא ברור, האם הרישום "תאריך תחולה" משמעו כטענת המערערת, או משמעותו אחרת, כגון כי נתוני החשבון מתייחסים לתקופה שמיום 1.1.06. שהרי, גם המערערת לא חולקת על גרסת המשיב, לפיה הוא התגורר בדירה שברחוב דהומיי עוד בשנת 2005. ככל שהמערערת ביקשה לטעון באשר למשמעות של המידע הנוגע ל"תאריך תחולה" היה עליה לתמוך את טענתה בראיה מתאימה מעיריית ירושלים. משלא שוכנענו כי נספח ו' סותר את גרסת המשיב בקשר לדירה ברחוב דהומיי, אין מקום שנתערב בקביעות בית הדין האזורי לפיהן השתכנע כי המשיב לא התגורר בדירה האמור כבר מחודש ינואר 2006. 17. צודק בית הדין כי בסופו של דבר עומדות לפיו זו מול זו גרסת המערערת לפיה אינה יודעת היכן התגורר המשיב מאז פרידתם, וגרסת המשיב - שגם אם יש בה קשיים אלה ואחרים - היא גרסה שלא נסתרה. בנסיבות אלה אין מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי כי לא עלה בידי המערערת להרים את הנטל המוטל על שכמה להוכיח את תושבותו של המשיב החל מחודש ינואר 2006. 18. לאור האמור, לא הוכח שמתקיימת דרישת התושבות של "החייב" (המשיב), כקבוע בסעיף 2 (א) לחוק המזונות. די בכך כדי לדחות את התביעה ואת הערעור. 19. באשר למחלוקת בנוגע לתשלום המזונות לפי פסק המזונות, אנו סבורים כי אין לקבל את קביעת בית הדין כי המזונות שולמו. בית הדין האזורי שקל את הראיות לאור קביעתו כי על המערערת מוטל הנטל להוכיח שלא קבלה דבר. בנסיבות העניין הנטל להוכיח כי המזונות שולמו מוטל על הטוען לתשלומם - הוא המשיב, והמערערת לא נדרשת להוכיח כי לא קבלה דבר. נוכח מסקנתנו באשר לקיום הוראת סעיף 2 (א) לחוק המזונות, אין כל צורך שנדרש למחלוקת זו לגופה. 20.סוף דבר - הערעור נדחה. כל צד ישא בהוצאותיו בערעור. מזונות