1. התובעת מבקש להכיר באירוע במהלכו נפגע בבית החזה, כתאונת עבודה. 2. לאחר ניהול מסכת ראיות ביחס לסוגיית קרות האירוע, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה, ובהחלטה מיום 25.10.12 קבע בית הדין כי התובע עמד בנטל שהוטל עליו כעצמאי להוכיח התרחשותו של האירוע מיום 30.3.11, אשר תואר על ידי בית הדין בזו הלשון: "ביום 30.3.11 עבד התובע במפעל השייך לו. על גבי שולחן היה מונח חלון כבד, התובע רצה להפוך את החלון, אולם עקב משקל החלון הוא נמשך אל החלון, וצלעותיו נמחצו אל השולחן. התובע העיד כי כבר בעת שמשך את החלון חש כאבים. לאחר מחיצת הצלעות אל השולחן, התובע חש בכאבים בבית החזה ואף בקשיי נשימה, אולם הוא סבר כי אין מדובר בנזק משמעותי, אלא רק בכאבים הנובעים מנסיון להרים חפץ כבד. בנוסף, התובע סבל מדלקת ריאות, שעדיין היו לה ספיחים. לאחר שהכאבים לא חלפו, פנה התובע לאחר יומיים לקבל טיפול רפואי. באישור הרפואי מיום 1.4.11 לא אובחנה הבעייה, אולם ברור מן האישור כי התובע סובל מכאבים בבית החזה. גם באישור רפואי מאוחר יותר, מיום 27.4.11, התמונה דומה. רק לאחר מכן נשלח התובע למיפוי עצמות, אשר הראה שברים בצלעות בשני הצדדים. יצויין כי בצילום חזה שנערך ביום 18.2.11, כחודש וחצי לפני התאונה, לא נמצא כל שבר בצלעות". 3. לצורך הכרעה בסוגיית הקשר הסיבתי מונה ד"ר לייקין ייבגני, מומחה לרפואה תעסוקתית, כמומחה מטעם בית הדין (להלן:"המומחה"), והוא נתבקש לחוות דעתו בשאלות הבאות: "1. ממה סובל התובע בכל הקשור לבית החזה, לריאותיו ולצלעותיו? 2. האם קיים קשר סיבתי בין התשתית העובדתית שפורטה להלן לבין הליקויים מהם סובל התובע, ככל שישנם כאלה?". 4. המומחה השיב בחוות דעתו מיום 26.12.12, במסגרתה סקר את החומר שהיה בפניו, וציין: "התשובה שלילית, למיטב הבנתי וככל שניתן להסתמך על האסמכתא הרפואית הקיימת, אין קשר סיבתי בין האירוע עליו דיווח התובע לבין השבר בצלע." 5. בהחלטה מיום 1.1.13 ניתנה לצדדים אפשרות לפנות לבית הדין בבקשה להציג למומחה שאלות הבהרה, ונקבע כי במידה ולא יוצגו שאלות כאמור יסכמו הצדדים בכתב. 6. בהחלטה מיום 3.2.13 אישר בית הדין לתובע להציג למומחה את שאלות ההבהרה הבאות: "5א. כבודו קובע בחוות דעתו כי השברים מהם סבל התובע הם שברי מאמץ שיתכן ונגרמו עקב שיעול ממושך: מה ההסתברות הכללית כי לאדם בגילו ובמצבו הרפואי של התובע ייגרמו שברים כתוצאה משיעול ממושך על רקע זיהום ויראלי? ב. בהנחה שהשברים שפורטו הם אכן שברים שנגרמו כתוצאה משיעול, האם לא היינו מצפים כי השברים בצלעות ייגרמו, אם בכלל, 'בשיא' של מחלת הריאות, כאשר השיעול הוא החריף והקשה ביותר, ולא כאשר התובע התגבר על מחלתו ונשארו למחלתו רק ספיחים? אם לא, מדוע לא? ג. האם יתכן, כי לאחר תקופה של שיעול ממושך יהיה די באירוע של הפעלת לחץ קל על בית החזה, לא כל שכן אירוע של הישענות חזקה לצורך הרמת חלון כבד של שולחן העבודה, כדי לגרום שברים בצלעות? אם לא, מדוע לא? ד. האם יתכן, כי לאחר תקופה של שיעול ממושך הופיעו אצל הנפגע שברי מאמץ שהם אסימפטומטיים, ולאחר אירוע ההישענות בחוזקה על שולחן העבודה לצורך הרמת החלון הכבד הפכו השברים לסימפטומטיים, כך שכתוצאה מאירוע התאונה לא יכל התובע להמשיך ולעבוד?". 7. ביום 25.2.13 השיב המומחה לשאלות עליהן נשאל, תוך שהוא אינו סוטה מהאמור בחוות דעתו. 8. בהחלטה מיום 27.2.13 הורה בית הדין לצדדים להגיש את סיכומיהם, וכך עשו הצדדים. טענות התובע 9. לטענת התובע, מחוות דעתו של המומחה עולה כי הוא פשוט לא מאמין לתובע. המומחה סימן את המטרה שהיא דחיית תביעתו של התובע. המומחה התעלם מהתשתית העובדתית כפי שנקבעה על ידי בית הדין, בחר להתעלם מראיות מוצקות וברורות, ובהינף קולמוס דחה קיומו של קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לבין הופעת השברים, בנימוק מפתיע לפיו שיעולו של התובע גרם לשברים בצלעותיו. אל המומחה הועברו בדיקות הדמייה (המהוות ראיות טובות ביותר), והמומחה בחר שלא לעיין בהן, אלא להתייחס אך ורק לפענוחים שלהן. לכן נפגעת משקלה הראייתי של חוות הדעת הרפואית כולה, ולמעשה אין לסברותיו ולקביעותיו של המומחה שום משקל עודף על פני הראיות הפוזיטיביות האחרות בתיק. לכן, על בית הדין לסטות מן הכלל, ולא לאמץ את קביעותיו של ד"ר לייקין, אשר בין השאר משוללת כל הגיון. לסיכום, טען התובע כי הוא עמד בנטל ההוכחה כי נגרמה לו תאונת עבודה כהגדרת מונח זה בדין, וכי קיים קשר סיבתי בין אירוע התאונה לבין שברים שנתגלו בצלעותיו של התובע, ולפיכך יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע דמי פגיעה בהתאם לתעודות רפואיות שהועברו אליו (ושצורפו כנספח ה' לתצהיר התובע) למשך 65 ימים. טענות הנתבע 10. לטענת הנתבע, המומחה הגיש לבית הדין חוות דעת מקיפה ביותר. המומחה ערך דיון מעמיק אודות הסוגים השונים של שברים בצלעות, וכן התייחס באופן ספציפי למצבו הרפואי של התובע. בתשובותיו לשאלות ההבהרה ענה המומחה על שנשאל והסביר את עמדתו. חוות דעתו של המומחה בהירה וברורה, ולא נפל בה פגם. מדובר במומחה נייטראלי ואובייקטיבי, אשר אין לו כל אינטרס בתוצאות ההליך. לסיכום, טען הנתבע כי חוות הדעת מפורטת ומנומקת, ולא נפל בה כל פגם, ולכן על בית הדין לאמץ מסקנותיה. דיון והכרעה 11. לאחר לימוד טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי דין התובענה להדחות בהתאם לאמור בחוות דעתו של המומחה, והכל מהנימוקים המפורטים להלן. 12. בפסיקה ובספרות המשפטית נקבע לא אחת המשקל שיש ליתן לחוות דעתו של מומחה מטעם בית הדין, וזאת בהאי לישנא: "בתי הדין לעבודה מייחסים בד"כ משקל רב לחוות דעת המומחה מטעם בית הדין, זאת מטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית". ראה: עב"ל (ארצי) 411/97 דחבור בוטרוס - המוסד לביטוח לאומי (2.11.99, פסקה 4 לפסק הדין). סטיב אדלר, 'מומחים יועצים רפואיים בביה"ד לעבודה', המשפט ב' (התשנ"ה) 199, 212. יצחק לובוצקי, 'סדר הדין במשפט העבודה', פרק 12 עמ' 45. כמו כן, הלכה פסוקה היא כי בשאלות רפואיות "יסמוך ביה"ד את ידיו על חוות דעת מומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן". ראה: דב"ע (ארצי) נה/ 79-0 סעדה - המוסד לביטוח לאומי (29.3.95, פסקה 13 לפסק הדין). ועוד פסק בית הדין הארצי בהאי לישנא: " ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה". ראה : עב"ל (ארצי) 1035/04 ביקל - המוסד לביטוח לאומי (6.6.2005, פסקה 5 (ו) לפסק הדין). לפיכך, במרבית המקרים ראוי להעדיף את חוות דעתו של המומחה שמינה בית הדין מאשר את חוות דעתו של המומחה מטעם אחד הצדדים. ראה: דב"ע (ארצי) 37 - 0 המוסד לביטוח לאומי - נתנאל, פד"ע יח 78, 82. ע"ע (ארצי) 1274/02 אואקנין - מדינת ישראל, פד"ע לח 370. יצחק לובוצקי, שם, עמ' 46. 13. במקרה שלפנינו, שלל המומחה קיומו של קשר סיבתי בין האירוע התאונתי לבין הנזקים בצלעותיו של התובע. 14. המדובר בקביעה רפואית, אשר הובאה במסגרת חוות דעת מפורטת, מנומקת ועניינית, וראוי לקבלה. המומחה ביסס מסקנותיו על החומר אשר הונח בפניו, תוך שהוא קושר היטב בין זה לבין זה. המומחה פירט היטב את מצבו הרפואי של התובע באופן כללי, וגם בכל הקשור לצלעותיו, תוך התייחסות מפורטת לבדיקות שונות אותן ביצע, והכל בסדר כרונולוגי; וכן בחן את הספרות הרפואית, והכל בקשר עם התשתית העובדתית שהונחה בפניו, ולבסוף קבע את שקבע. בין השאר, פירט המומחה ביחס לשלושה סוגי שברים בצלעות, ולבסוף יישם המומחה כל זאת על המקרה דנן, בהסתמך על התשתית העובדתית ועל נתוניו הרפואיים של התובע, תוך שהוא מציין את הדברים הבאים: "במקרה דנן ניתן לזהות מספר גורמים שהיו עלולים להשפיע על מצבו הבריאותי של התובע: א. פגיעה בתאונת עבודה בדצמבר 2005 עם חבלת בית החזה וכנראה שבר בצלע 5 מימין. קליטת יתר במיפוי עצמות יכולה להופיע שנים לאחר שהשבר התאחה. ב. מחלה זיהומית של דרכי נשימה עליוניות עם שיעול ממושך במהלך ינואר - מרץ 2011 עם תלונות על כאבים בצלעות משמאל. כפי שתואר קודם שיעור ממושך עלול לגרום לשברי מאמץ בצלעות. כאמור תמונה קלינית של שברים אלה יותר מטושטשת בד"כ. ג. האירוע מ - 30.03.11 של חבלת בית החזה שדווח ע"י התובע בדיעבד. לפי התיאור מדובר במגנגון של פגיעה קהה ישירה. בחבלות מסוג אלה צפויה תמונה קלינית דרמתית עם כאב עז, סימני חבלה חיצוניים כגון שטפי דם תת עוריים,שפשופי עור, קרפיטציות גרמיות ורגישות מוקדית ניכרת. אך לא כך הם פני הדברים. ברשומות הרפואיות לא תועדו רוב התסמינים הללו. עפ"י רשומה מ - 1.4.11 הסמוכה ביותר מבחינה כרונולוגית מתלונן התובע על הכאבים בצלעות 4 - 6 האקסילרי מימין, כלומר לא באספקט הקדמי, אלא צדדי של בית החזה. יתרה מזאת, ברשומה מ - 27.4.11 מציין רופא המשפחה 'כאבים באזור צלעות התחתונות קדמיות מימין בשיעול וכאשר מסתובב במיטתו, ללא רגישות לנגיעה ולמישוש מקומי'. תמונה קלינית זו בפירוש אינה אופיינית לשבר טרי טראומטי בצלעות, כמו כן בולט לעין השינוי שחל בתלונות מייד לאחר קבלת תשובת המיפוי, אשר קבע כי מדובר בשברים טריים בצלעות משני הצדיים. הכאבים פתאום הפכו לדו צדדים. כפי שפורט קודם הממצאים במיפוי אינם סגוליים ואינם מועילים לאבחון שברי צלעות ללא קורלציה קלינית ורנטגנית. כדוגמה בולטת לכך- התובע כלל לא התלונן על כאבים בצד שמאל במהלך אפריל 2011, אף על פי שהבדיקה הדגימה קליטות יתר גם בצלעות 5 ו -6 משמאל. הניסוח כי 'נפגע במקום עבודתו בלי להרגיש - לא קיבל מכה ישירה, חש כאבים בלי שהבין קשר לחבלה שקרתה בעבודה' גם הוא לדעתי עומד בסתירה עם תמונה קלינית אופיינית של שבר צלע טראומטי". 15. בהמשך חוות דעתו גרס המומחה, כי לתובע מחלת אמפיזמה בצורה קלה, וכי למיטב הבנתו הסבירות שמדובר בשבר טראומטי נמוכה יותר מאשר הסבירות שסבל משברי מאמץ על רקע מחלה זיהומית של דרכי נשימה עם שיעול ממושך. עוד הוסיף, כי החל מתאריך 1.7.11 היה התובע כשיר לחזור לעבודתו במתכונת מלאה. 16. גם בתשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה עליהן נשאל, ענה המומחה באופן מקצועי וענייני, תוך שהוא אינו משנה את חוות דעתו, אלא עונה תשובות אשר ביססו ופירטו את האמור בחוות דעתו. כך למשל, כאשר נשאל:"האם לא היינו מצפים כי השברים בצלעות ייגרמו, אם בכלל בשיא מחלת הריאות, כאשר השיעול הוא החריף והקשה ביותר, ולא כאשר התובע התגבר על מחלתו ונשארו למחלתו רק ספיחים? אם לא, מדוע לא?". ענה המומחה את הדברים הבאים: "כפי שהסברתי בחוות דעתי בטויים קליניים של שברי מאמץ בצלעות מטושטשים יותר מאשר של שברים טראומתיים. על כן, בניגוד לטראומה, לעיתים נקודת הזמן הספציפית בה נגרם שבר המאמץ נותרת נסתרת הן מהנפגע והן מהמטפל. לפיכך, ייתכן והשברים כן נגרמו בשיא מחלתו. כראיה לכך ניתן לראות תלונות על כאבים בצלעות בביקור ב - 13.2.11". בהמשך אף נשאל: "האם ייתכן, כי לאחר תקופה של שיעול ממושך יהיה די באירוע של הפעלת לחץ קל על בית החזה, לא כל שכן אירוע של הישענות חזקה לצורך הרמת חלון כבד של שולחן עבודה, כדי לגרום שברים בצלעות? אם לא מדוע לא? לכך ענה המומחה בהאי לישנא: "התשובה היא שלילית. כיוון במקרה והיה נגרם שבר טראומתי, הייתי מצפה לראות בדיווחים רפואיים תמונה קלינית סוערת יותר עם ממצאים קליניים חיצוניים בצורת שטף דם תת עורי ושפשופים בעור ורגישות מקומית ניכרת. כאן יש לציין כי אף אחד מסימנים אלה לא מופיע בדיווח הרופא יומיים לאחר האירוע". 17. לא מצאנו בטענות התובע טעם שלא לקבל את חוות דעתו של המומחה. בהקשר זה נציין, כי המומחה השיב לשאלות עליהן נשאל באופן מפורט, מקצועי וענייני, תוך הפנייה למקורות ספרותיים. למעשה, עיקר טענותיו של התובע ביחס לחוות דעתו של המומחה היו בתחום הרפואי גרידא, בו בית הדין אינו נוהג להתערב; בפרט בנסיבות אשר פורטו לעיל, ובשים לב כי אין המדובר בנסיבות המבטאות פגמים בחוות הדעת, וממילא לא כאלה היורדים לשורשה של חוות הדעת. 18. עסקינן בחוות דעת ובתשובות לשאלות הבהרה אשר ניתנו באופן מנומק, מפורט וענייני, ואשר נסמכו על הספרות הרפואית מחד ועל העובדות דנן מאידך, ולא ראינו סיבה שלא לאמצה. אחרית דבר 19. לאור כל האמור לעיל, דין התובענה להדחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. 20. פסק הדין ישוגר לצדדים בדואר רשום. 21. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין. הכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה