במכתבו לתובע מיום 10/7/11, הודיע הנתבע לתובע כי החל מחודש מאי 2011, התובע אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה, מאחר שהכנסותיו הכוללות - עולות על ההכנסה המותרת שנקבעה לצורך תשלום השלמת הכנסה. כנגד כך, הוגשה התובענה שבפנינו. 2. במהלך בירור התובענה, התברר כי ההכנסות שהנתבע מייחס לתובע, ואשר אינן קצבת הזקנה שלו, נובעות כולן מנכסי מקרקעין. מדובר ב-6 דירות שבהן מתגוררים בניו של התובע. דירות אלה נבנו כולן באותו בנין שבקומת הקרקע שלו מצויה דירת המגורים של התובע. הנתבע ייחס לתובע את שווי זכויות הבניה של אותן דירות. בנוסף לייחוס שווי הבניה, ייחס הנתבע לתובע נכס נוסף - קרקע בחצר של אותו בנין, אשר הנתבע ראה אותה כ"חצר עודפת". 3. על פי עמדת השמאי מטעם הנתבע, שווים של כל הנכסים שהנתבע ייחס לתובע הגיע לסך של 228,000 ₪. לפיכך, ראה הנתבע את התובע כמי שנכון לייחס לו הכנסה חודשית בסך 1,520 ₪ מאותם נכסים. הכנסה מיוחסת זו, בתוספת קצבת הזקנה של התובע (3,255 ₪), הביאה לכך שהנתבע קבע כי התובע אינו זכאי לגמלה (שווי הגמלה היה אמור להשלים את קצבת הזקנה להכנסה בסך של 3,928 ₪ לחודש). 4. לב"כ התובע היו תחילה טענות במישור העובדתי כנגד עמדותיו של הנתבע. הן בענין המקרקעין שנזכרו כ"חצר עודפת" והן בענין שווי הנכסים שהנתבע ייחס לתובע, אלא שבהמשך ההתדיינות, הודיע ב"כ התובע כי הוא אינו עומד על בירור אותן מחלוקות (והמשמעות של עמדה זו היא - שלצרכי הדיון בתובענה, מסכים הנתבע לראות את העובדות שהנתבע טוען להן - כעובדות מוסכמות). 5. גם בעמדת הנתבע חלה התפתחות מסויימת, שכן מסיכומי הנתבע עולה כי הנתבע כבר אינו מייחס לתובע הכנסה בשל אותה "חצר עודפת" שנזכרה לעיל. בכך, הסכים הנתבע להפחתת סך של 16,000 ₪ משווי הנכסים שמיוחסים לתובע. בנוסף, מסיכומי הנתבע עולה כי שאר השווי של הנכסים שהנתבע מייחס לתובע, הוא רק בסך 172,000 ₪ וכבר לא בסך 212,000 ₪ כפי שהיה ניתן להניח מכך שהנתבע הפחית סך של 16,000 ₪ מהסך הכולל של 228,000 ₪. העולה מהאמור בסעיף 2 לסיכומי הנתבע, הוא שהנתבע כבר אינו רואה כ"נכס" שבגינו יש לייחס הכנסה לתובע, את שווי זכויות הבניה (בסך 40,000 ש"ח), בגין דירה שהוגדרה בחוות דעתו של השמאי מטעם הנתבע, כ"נכס מס' 2". כפי הנראה, הנתבע מסכים שמדובר בחלק מדירת המגורים של התובע עצמו. מכל מקום, גם לאחר הפחתת שווי הנכסים שהנתבע הביא בחשבון לסך של 172,000 ₪, נותרה התוצאה של שלילת הזכאות בעינה, מאחר שהנתבע מייחס לתובע הכנסה חודשית בסך 1,646 ₪ (ובכך ויתר הנתבע על כ-67 אג' לחודש), וגם סכום זה בצירוף קצבת הזקנה בסך 3,255 ₪, עולה על סכום הגמלה (3,928 ₪). 6. לפיכך, עלינו לדון במחלוקת שנותרה בין הצדדים; המחלוקת בשאלה אם אכן נכון לייחס לתובע נכס שהוא שווי זכויות הבניה בדירות האמורות (למעשה, ב-5 מתוך 6 דירות) ואם כן - לגבי איזו תקופה. אלה העובדות (שלמעשה - לצרכי הדיון - אינן שנוית במחלוקת) 7. התובע, יליד שנת 1944, נשוי, אב לפחות ל-6 ילדים (מפלח, חסן, עבד, מרעי, מחמוד ועאטף) מתגורר עם בני משפחתו בעילוט. 8. על פי גילו והרכב משפחתו של התובע, סכום ההכנסה שאמורה להיות מובטחת לתובע על פי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (שייקרא להלן: "החוק" או: "חוק הבטחת הכנסה"), לתקופה הרלוונטית לתובענה זו, היה בסך של 3,928 ₪ לחודש. 9. הדירה שבה מתגורר התובע מצויה בקומת קרקע של מגרש שחלק קטן ממנו (11/64) רשום על שם התובע - כתוצאה מירושה. 10. במקור, היתה בנויה על שטחו של התובע דירת המגורים שלו בלבד. דירה זו נבנתה, כנראה, על פי היתר בניה משנת 1970. 11. כיום, המבנה הוא בן 3 קומות; קומת קרקע וכן שתי קומות מעליה. המבנה כולל, בנוסף לדירת המגורים של התובע, את יחידות הדיור האמורות להלן: א. דירה בשטח כ-50 מ"ר, בקומת קרקע, צמודה לדירת התובע, וחולקת עמה מרפסת משותפת. דירה זו משמשת למגוריו של בנו של התובע - מפלח. שווי זכויות הבניה של דירה זו, הוא 22,000 ₪. ב. דירה בשטח כ-100 מ"ר, בקומת קרקע, צמודה לדירת התובע ולדירת הבן מפלח. שווי זכויות הבניה של דירה זו, הוא 40,000 ₪. (בענין דירה זו הערנו לעיל, על סמך האמור בסעיף 2 לסיכומי הנתבע, כי הנתבע כבר אינו מייחס לתובע הכנסה בשל דירה זו, כנראה מאחר שהנתבע מסכים שמדובר בחלק מדירת המגורים של התובע). ג. דירה בשטח כ-70 מ"ר ומרפסת פתוחה, בקומת הראשונה שמעל קומת הקרקע. דירה זו משמשת למגוריו של בנו של התובע - חסן. שווי זכויות הבניה של דירה זו, הוא 34,000 ₪. ד. דירה בשטח כ-100 מ"ר ומרפסת, בקומת הראשונה שמעל קומת הקרקע. דירה זו משמשת למגוריו של בנו של התובע - מחמוד. שווי זכויות הבניה של דירה זו, הוא 40,000 ₪. ה. דירה בשטח כ-100 מ"ר, בקומת השניה. דירה זו משמשת למגוריו של בנו של התובע - מרעי. שווי זכויות הבניה של דירה זו, הוא 38,000 ₪. ו. דירה בשטח כ-100 מ"ר, בקומת השניה. דירה זו משמשת למגוריו של בנו של התובע - עבד. שווי זכויות הבניה של דירה זו, הוא 38,000 ₪. 12. היתר הבניה האחרון לדירות הנוספות שנבנו בבנין שבו מצויה דירת התובע ובו מצויות דירות בניו - ניתן על פי החלטת מליאת הועדה המקומית לתכנון ולבניה מיום 6/7/93. ההיתר עצמו ניתן ביום 4/4/94. מכאן, שהחזקה בדירות הנוספות הועברה לבניו של התובע לכל המאוחר בסביבות שנת 1994. כל היתרי הבניה האמורים הוצאו על שמם של בני התובע; חסן, מחמוד, מרעי ועבד. התובע עצמו, אשר - כאמור לעיל - רשום כבעלים של הקרקע, נרשם כמבקש נוסף של היתר הבניה. בתמיכה לבקשה של היתר הבניה, חתם התובע על תצהיר, ביום 15/4/93, שבו נאמר כי הוא מבקש לתת את הדירות האמורות במתנה לילדיו. הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה אל מול זקיפת הכנסה בשל נכסים 13. סעיף 5(א) לחוק קובע את שיעור גמלת הבטחת ההכנסה לזכאי, בהתאם למצבו המשפחתי של הזכאי ובהתאם לעילת הזכאות. 14. סעיף 5(ב) לחוק קובע כי זכאי לגמלה שיש לו הכנסה, לא יקבל את מלוא שיעור הגמלה שהוא זכאי לה, אלא רק את ההפרש בין שיעור הגמלה שהיה זכאי לה לולא הכנסתו - לבין הכנסתו. 15. סעיף 9(א)(4) לחוק קובע כי בגדר "הכנסה" יש לראות גם סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת הכנסה מאותו נכס. בסעיף 9(ג) לחוק, נאמר: "לענין סעיף זה, 'נכס' - כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות, והכל בין שהם בישראל ובין שהם מחוץ לישראל, למעט מיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ולמעט סכום שאינו מובא בחשבון, ולמעט זכות החזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או ריווח. ...". 16. סעיף 9(ב)(1) לחוק מסמיך את שר העבודה והרווחה לקבוע בתקנות כללים בדבר חישוב הסכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס. שר העבודה והרווחה אכן השתמש בסמכות שהוקנתה לו מכח סעיף 9(ב)(1) לחוק, והתקין בתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 (שתיקראנה להלן: "התקנות"), כללים בדבר סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה. בתקנה 10 לתקנות, נקבע - בין השאר - כאמור להלן: "(א) כהכנסה חדשית מנכס יראו סכום השווה ל-8% משוויו מחולק ב-12 אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החדשית המופקת ממנו בפועל - לפי הסכום הגבוה יותר. (ב) שווי הנכס לענין תקנת-משנה (א) ייקבע בהתאם לשומה או לקביעה האחרונה שנעשתה לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961, או בהתאם להערכה של שמאי מוסמך, ובמיטלטלין - גם לפי הצהרת התובע בכתב, הנתמכת בתעודות עם פירוט הנתונים הדרושים לקביעת השווי - הכל לפי בחירת המוסד לביטוח לאומי.". 17. העולה מהאמור לעיל עד כה, הוא שנכון להביא בחשבון נכסי מקרקעין של המבוטחים כנכס שיש לחשב בגינו הכנסה רעיונית, אף אם אין מפיקים ממנו הכנסה בפועל, אך זאת - לא לגבי מקרקעין המשמשים למגורי המבוטח עצמו, אלא לנכסי מקרקעין אחרים. 18. לכאורה, על פי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (שייקרא להלן: "חוק המקרקעין"), אין כלל מקום לראיית דירות נוספות באותו בנין, מעבר לדירת המגורים של המבוטח, כאילו הן דירות של המבוטח, וזאת מאחר שלפי פרק ו'1 לחוק המקרקעין, מבנה שבו יש מספר דירות ואשר אינו רשום כבית משותף, יש להתייחס אליו כבית משותף מבחינת אפשרות הפרדת הבעלות בין הדירות השונות. אולם, בהתאם להלכה הפסוקה, בענייני הבטחת הכנסה, יש לבחון את הבעלות על "נכס" לאו דווקא על פי הוראות חוק המקרקעין. השיקולים בענין זה הם שונים. כך, למשל, קבע בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 1133/00 המוסד לביטוח לאומי - נימר (פס"ד מיום 14/4/02): "שאלת המפתח לדיוננו היא כיצד יש לייחס 'נכס' למבקש גמלה. האם, לצורך חוק הבטחת הכנסה יש לבחון את זכאותו של מבקש הגמלה לפי הבעלות שלו בנכס או שמא ניתן לייחס למבקש 'נכס' גם בנסיבות אחרות בהן אין לו בעלות בנכס. פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין זה נקטה גישה מעשית ומציאותית. בתי הדין קבעו כי, לצורך קביעת זכאותו של אדם לגמלה לפי חוק הבטחת הכנסה אין לבחון רק את זכות הבעלות הרשומה לפי חוק המקרקעין, אף שלרישום יש משקל ראייתי ... אכן, פסיקת בית הדין מפרשת את הוראת חוק הבטחת הכנסה לפי תכליתו כחוק סוציאלי הבא להעניק תמיכה מקופת הציבור למי שבאמת ובתמים זקוק לכך ולא למי שהוא בפועל בעל רכוש - מקרקעין או מטלטלין לסוגיהם, אף אם הרכוש אינו רשום בשמו כדת וכדין.". 19. ההוראות בדבר נכסים שהיו שייכים למבוטח, אך כבר הועברו ממנו בלא תמורה לאחרים, מצויות בתקנה 11 לתקנות. כך, נאמר בה: "הועבר נכס, שהיה בבעלותו או בחכירתו של התובע גימלה או של בן זוגו, לאדם אחר ללא תמורה או בתמורה סמלית, יראו את הנכס כשייך למעביר הנכס - (1) אם הנכס הועבר תוך חמש שנים שלפני מועד הגשת התביעה לגימלה; (2) אם הנכס הועבר לילדו, כל עוד הוא ילד הנמצא בהחזקתו, אף אם חלפו יותר מחמש השנים האמורות בפסקה (1).". 20. להשלמת התמונה, ונוכח העובדה שתקנה 11(2) לתקנות משתמשת במונח "ילד", נבהיר כי המונח "ילד" מוגדר בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה, כשמדובר במי שהוא ילדו של המבוטח, על פי הגדרת "ילד" בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. על פי אותה הגדרה, ככלל - "ילד" הוא עד מלאת לו 18 שנים. במקרים מסויימים יכול להיות גם "ילד" עד גיל 20 או 24 שנים (כשמדובר במי שעיקר זמנו מוקדש להשלמת לימודים או במי שמשרת שירות סדיר בצה"ל או בשירות לאומי וכד', אך הנתבע אינו טוען שבבניו של התובע התקיים תנאי כלשהו שמאפשר לראות בהם כ"ילד" לאחר שמלאו להם 18 שנה. 21. על סמך הוראות החיקוקים שנאמרו לעיל, נבחן להלן את המחלוקת ונכריע בה. ייחוס הנכס של זכויות הבניה 22. כאמור לעיל, התובע העביר - ללא תמורה - לבניו את זכויות הבניה של הדירות הנוספות בבנין שבו מצויה דירת המגורים שלו. זכויות אלה שוות כסף. בנסיבות אלה, עקרונית, צודק הנתבע בעמדתו שיש להביא בחשבון את שווי זכויות הבניה, כנכס של התובע, שאותו הוא העביר לבניו. 23. עם זאת, אין אנו מקבלים את עמדת הנתבע בענין המועד שבו יש להחשיב את הנכס האמור. כאמור לעיל, הבניה הסתיימה כבר במהלך שנות ה-90' של המאה ה-20. החזקה בדירות הבנויות הועברה לבניו של התובע זמן רב לפני התקופה הרלוונטית לתביעה (ממאי 2011 ואילך). טענת הנתבע היא כי יש לראות את זכויות הבניה האמורות כממשיכות להיות בגדר "נכס" של התובע, וזאת - מאחר שהתובע לא דאג להעברה מסודרת של הדירות האמורות על שמם של בניו. 24. אין אנו מצליחים לראות קשר כלשהו בין שאלת חובתו של התובע וחובתם של בניו לדווח על העברת זכויות הבניה לרשות המסים, לבין השאלה מתי הועברו זכויות הבניה. אמנם, תקנה 10(ב) לתקנות מזכירה את "מס רכוש" אך אזכור זה מתייחס לשומה שנערכה לפי חוק זה, ונוגע לקביעת שווי הנכס. אין הוא מתייחס לשאלה העומדת במחלוקת בין הצדדים שבפנינו - בדבר מועד העברת הנכס (מועד ההעברה של זכויות הבניה). בענייננו, ממילא אין חולק על שווי זכויות הבניה. לא עלה בידינו להבין את פשר עמדתו של הנתבע. לפי עמדתו של הנתבע, הזכויות שכבר ניתנו לבניו של התובע, ואשר מכחן, נעשתה בניית הדירות על ידי בניו והתקבלו היתרי הבניה, ממשיכות, כביכול, להיות של התובע. עמדה זו של הנתבע כוללת סתירה פנימית; לפי עמדת הנתבע דבר מה שניתן לאחר, ממשיך להיות שייך לנותן. מצד אחד, הנתבע טוען (ואין חולק על כך), שהתובע העביר לבניו את זכויות הבניה. אם התובע אכן העביר את זכויות הבניה, הרי שזכויות אלה כבר אינן שלו. הן הועברו (ובניו אכן ניצלו את קבלת הזכויות ובנו את דירותיהם). למרות זאת, הנתבע טוען שיש לראות את הזכויות כאילו הן יועברו לבניו של התובע, רק עם הרישום של העברה זו אצל רשות המסים או בלשכת רישום המקרקעין, וכי רק אז יחל המועד שממנו יש למנות את תקופת חמש השנים שבתקנה 11 לתקנות. אולם, אם הנתבע צודק בטענתו שאין להתחיל למנות את מנין חמש השנים שבתקנה 11 לתקנות, אזי עדיין אין לראות את זכויות הבניה ככאלה שהועברו לבניו של התובע, ואם אכן כך - אין סיבה להביא בחשבון את שווי זכויות אלה, כ"נכס" שהתובע העביר בלא תמורה. 25. טענותיה של ב"כ הנתבע בענין חובת הדיווח לרשויות המס, הן יפות ונכונות. מקובלת עלינו גם טענת ב"כ הנתבע בסעיף 28 לסיכומיה, על כך שהנתבע אינו יכול "לתת לגיטימציה" למצב של אי-דיווח כדין לרשויות המס. אולם, הנתבע כלל לא התבקש "לתת לגיטימציה" למצב זה. את הסנקציות כנגד מי שמפרים את חובותיהם מכח חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963, יש להפעיל על פי חוק זה על ידי הרשויות המוסמכות לכך. אנו מקווים שהרשויות המתאימות אכן ינקטו סנקציות כדין כלפי כל מי שמפר את חוק מיסוי מקרקעין. אלא שהמחוקק לא מינה את הנתבע להיות גובה המסים בעבור רשות המסים. אין בחוק הבטחת הכנסה ובתקנות שהותקנו מכחו, הוראה השוללת זכאות לגמלה ממי שאינו מקיים חובת דיווח על פי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963. חוק הבטחת הכנסה בא להבטיח רמת קיום מינימלית, על פי התנאים האמורים בו. הוא אינו מכשיר לגביית מסים. 26. עסקה של העברת זכויות הבניה, היא עסקה חד-פעמית. אין מדובר ביחסים מתמשכים. מעת שזכויות הבניה הועברו - הן שייכות לנעבר. גם אם עסקה זו חייבת בדיווח ולא דווח עליה, אין הדבר מלמד שהיא לא נעשתה. לאחר שזכויות הבניה הועברו, לא היה התובע יכול לעשות דבר מה באותן זכויות. הוא לא היה יכול להעביר אותן לאחרים. הזכויות האמורות - כבר אינן ברשותו. בענין זה, נכון להזכיר גם את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק עב"ל 381/99 חזאן - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 31/1/00), שבו נקבע שאין לראות זכויות בניה שכבר הועברו ככאלה שניתן להפיק מהן הכנסה. 27. אין אנו מקבלים את טענות הנתבע על כך שמחדל אי-הדיווח לרשויות המס מלמד על העדר גמירות דעת בהעברת זכויות הבניה. תנאי לכל חוזה הוא שתהיה העדה על גמירות דעת להתקשר בו (ראו - סעיפים 1, 2 ו-5 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). אם הנתבע מסכים (והוא אכן מסכים) שזכויות הבניה הועברו על ידי התובע לבניו - אזי הוא מסכים שהיתה עסקה של העברת זכויות הבניה. עסקה כזו, ככל עסקה, מחייבת "גמירות דעת". יתרה מכך; עצם העובדה שהבנים אכן מימשו את זכויות הבניה, ובנו את דירותיהם בהתאם לכך, והם אכן משתמשים בדירות שבנייתן הסתיימה זה מכבר, מלמדת על אותה "גמירות דעת" שהנתבע בחר להתכחש אליה בסיכומיו. אלמלא היה התובע מסכים - בגמירות דעת מלאה - להעביר את זכויות הבניה לבניו, הוא לא היה חותם בשנת 1993 על תצהיר התומך בבקשה לקבלת היתר הבניה, הוא לא היה מאפשר לבניו לבנות את דירותיהם על מקרקעין שהתובע מחזיק והוא לא היה מאפשר להם לעבור להתגורר בדירותיהם. נוכח העובדה שהתובע עשה הכל - בשיתוף פעולה עם בניו - כדי שהם יצליחו לבנות את דירותיהם ולעבור לגור בהן - הרי שלא יכול להיות ספק שהתובע אכן גמר בדעתו להעביר לבניו את זכויות הבניה של אותן דירות. הימנעותו של התובע מלדווח לרשות המסים על עסקאות העברת זכויות הבניה, יכולה להיות נובעת ממניעים שונים (והמניע הסביר ביותר בעינינו הוא המניע של הרצון לחסוך בתשלום המסים ובהוצאות הנלוות לדיווח), אך ברור לנו שאין היא נובעת מכך שהתובע, כביכול, לא גמר בדעתו להעביר את הזכויות. הזכויות הועברו בהסכמה של התובע ושל בניו, הסכמה שנעשתה בגמירות דעת, והמציאות (של בניית הדירות והשימוש בהן על ידי הבנים) מעידה עליה. 28. בעב"ל 522/05 המוסד לביטוח לאומי - ח'טיב (פס"ד מיום 24/7/07, שייקרא להלן: "ענין ח'טיב"), נאמר, בין השאר, כך: "השאלה העיקרית שבמחלוקת היא ממתי פקעו זכויותיו של המשיב בחלקה או בחלק ממנה. ככלל בעלות במקרקעין נקנית ברישום, אך במקרה הנוכחי אין החלקה רשומה על שם המשיב, אם כי ברור שהוא רשום כבעל הזכויות בה במס רכוש והוא נהג בה מנהג בעלים ללא עוררין. מקרה בו הזכויות הקנייניות בנכס רשומות רק במס רכוש, ההיגיון המשפטי אומר, שהעברת הזכויות בנכס לאחר - תיעשה גם היא באמצעות הרישום במס רכוש. על פי הלך מחשבה זה, היה מקום לסבור שכל עוד לא הועברו זכויות המשיב לבניו במס רכוש לא פקעה הזכות הקניינית שלו בחלקה. יחד עם זה אין לשלול מסקנה לפיה קבלת חזקה מוחלטת בנכס יכול שתחשב כהעברת זכויות והכל בהתאם לנסיבות ולתכלית העומדת מאחורי חוק הבטחת הכנסה. בקשה לקבלת התר לבניית דירת מגורים אינה מולידה עדיין כל זכות באותה דירה, מה גם שבמקרה הנוכחי הבקשה נדחתה. גם את תקופת הבניה של הדירה יש לראות כמצב ע?בָּרֽי, בו עדיין לא ברור, האם הדירה מיועדת למגורים, למכירה, או להשכרה לאחרים. הזכות בשלה לכאורה רק ממועד תחילת המגורים בפועל בדירה, המעידה לכאורה על תפיסת החזקה בה ובתנאי שתמורת בנייתה מומנה על ידי בעל זכות החזקה המתגורר בפועל בדירה, או שהדירה נקנתה על ידו." [ההדגשות - לא במקור]. מכאן, שבית הדין הארצי לעבודה אישר בענין ח'טיב כי אכן היה מקום לסבור שכל עוד לא הועברו הזכויות אצל שלטונות המס (שכן באותו מקרה הן היו רשומות רק שם), עוד לא פקעה זכוותו של המבוטח בדירה (ובענייננו - כאמור כבר לעיל - גם הנתבע אינו חולק על כך שזכותו של התובע בדירות בניו כבר פקעה, שכן הנתבע אינו מייחס לתובע "נכס" שהוא הדירות עצמן אלא רק את שווי זכויות הבניה בהן). יחד עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה ש"קבלת חזקה מוחלטת" של בנו של המבוטח בדירה שלגביה הוא קיבל את זכויות הבניה, עשויה להיחשב כמועד העברת הזכויות, וכי אכן יש לקבוע את מועד העברת הזכויות כמועד של "תחילת המגורים בפועל בדירה", שכן תחילת המגורים בפועל, מעיד לכאורה על תפיסת החזקה בדירה. במקרה שנדון בפסק הדין בענין ח'טיב, לא היה ברור מה המועד של תחילת המגורים בפועל של בניו של המבוטח בדירותיהם, ולכן קבע שם בית הדין הארצי לעבודה כי יש להסתמך על מועד העברת הזכויות במס רכוש (ראו סעיפים 10-11 לפסק הדין בענין ח'טיב). לעומת זאת, בענייננו, אין חולק כי בניו של התובע החל להתגורר בדירותיהם למעלה מחמש שנים בטרם התקופה הרלוונטית לתביעה. 29. גם פסק דין אחר של בית הדין הארצי לעבודה אינו תומך בעמדת הנתבע. כוונתנו לפסק הדין בעב"ל 437/07 המוסד לביטוח לאומי - רשיד (פס"ד מיום 20/12/07). בפסק דין זה שב בית הדין הארצי לעבודה על ההלכה שנפסקה בענין ח'טיב (ואף ציין כי מועד העברת הזכויות הוא המועד של החוזה לגבי שתיים מהדירות, כשלגבי הדירה השלישית, שהיתה עדיין בשלבי בניה, ראו אותה ככזו שעדיין שייכת למבוטח). 30. בסעיף 22 לסיכומי הנתבע, הועלתה הטענה שלפיה, על פי חוק המקרקעין, הבעלות בנכס מקרקעין עוברת רק ברישום. טענה זו אכן נכונה, כפי שכבר הזכרנו לעיל, אלא שכפי שצויין על ידינו בסעיף 18 לעיל, בהתבסס על ההלכה הפסוקה (כמו עב"ל 1133/00 המוסד לביטוח לאומי - נימר (פס"ד מיום 14/4/02) שממנו הבאנו ציטוט לעיל), כשמדובר על בעלות בנכס לצורך בחינת זכויות מכח חוק הבטחת הכנסה, השיקולים הם שונים מאשר אלה שנשקלים כשמדובר על בעלות בנכס מכח דיני הקנין הרגילים ובהם - חוק המקרקעין. אדרבא; אילו דיני הקנין הרגילים היו חלים גם לבחינת זכויות מכח חוק הבטחת הכנסה, הרי שלא היה נכון לייחס לתובע כל זיקה לדירות שמוחזקות על ידי בניו (וספק אם היה נכון לייחס לתובע בעלות בקרקע עצמה). לא זו בלבד, אלא שהנתבע עצמו (ובצדק) אינו טוען שיש לייחס לתובע בעלות בדירות הבנים. כל שמייחס הנתבע לתובע בענין זה, הוא שווי זכויות הבניה. בענין זה, הנתבע צודק, אלא שבהתאם לתקנה 11 לתקנות - נכון לייחס את השווי הזה כחלק מנכסי התובע, רק ב-5 השנים הראשונות שלאחר העברת הזכויות, ותקופה זו חלפה מזמן. 31. זכויות הבניה הועברו מהתובע לבניו בלא תמורה. על כן, בהתאם לתקנה 11 לתקנות (ומאחר שבניו של התובע כבר לא היה בגדר "ילד" בעת שקיבלו את זכויות הבניה), יש למנות חמש שנים מעת העברת זכויות הבניה - ועד למועד שבו כבר אין לראות את שווי הזכות כשייך לתובע. (למעשה - אמורים לראות את הנכס כשייך לתובע כל עוד לא חלפו חמש שנים בין מועד העברת הזכויות לבין מועד הגשת התביעה לגמלת הבטחת הכנסה, אך מאחר שהתביעה מוגשת מחדש מדי שנה, מדובר בתקופה שבכל מקרה אינה עולה על שש שנים). 32. בשל האמור לעיל, הרי שבתקופה הרלוונטית לתובענה (החל מחודש מאי 2011), הנתבע כבר לא היה רשאי להביא בחשבון את שווי זכויות הבניה, מאחר שהן הועברו למעלה מ-5 שנים לפני כן. 33. מהאמור לעיל עולה כי היה נכון לראות את שווי זכויות הבניה, בדירות בניו של התובע כ"נכס" של התובע, אך זאת - רק במהלך תקופת חמש השנים שלאחר ההעברה (העברה שהסתיימה כבר בשנות ה-90' של המאה ה-20. 34. בתקופה הרלוונטית לתביעה - הנתבע היה רשאי להביא בחשבון רק את קצבת הזקנה כ"הכנסה" של התובע, ובהעדר רשות לייחס לתובע הכנסה מ"נכס" בגין זכויות הבניה בחמש הדירות שעניינן נותר במחלוקת בתובענה זו - היה על הנתבע להשלים את קצבת הזקנה של התובע (בסך 3,255 ₪ לחודש), עד לגובה הגמלה שהתובע היה זכאי לה (3,928 ₪ לחודש). לסיכום 35. אנו מקבלים את התביעה ומצהירים כי על הנתבע לשלם לתובע גמלת הבטחת הכנסה, כל עוד מתקיימים בתובע תנאי הזכאות לכך, מבלי לייחס לתובע הכנסה מ"נכס" של העברת זכויות הבניה בדירות בניו של התובע אל הבנים. 36. על הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 3,540 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/9/13, אם לא ישולם לפני כן. 37. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. קצבת זקנההבטחת הכנסה