תוספת לקצבת ניידות מכוח סעיף 14(א) להסכם בדבר גמלת ניידות (להלן: "הסכם הניידות"), אשר קובע כדלקמן: תוספת לקצבת ניידות (א) מוגבל בניידות משתכר הזכאי לקצבת ניידות שברשותו ובבעלותו רכב, יהיה זכאי לקצבת ניידות (להלן - תוספת קצבה) ... אם נתקיימו בו תנאים אלה: (1) המרחק בין מקום מגוריו לבין מקום עבודתו וחזרה הוא 40 ק"מ לפחות; (2) הוכיח, להנחת דעתו של המוסד, שהוא עובד ברציפות שישה חודשים לפחות בתכוף לפני הגשת הבקשה לקבלת תוספת הקצבה ומשתמש ברכבו בקביעות לצורך נסיעה למקום עבודתו". 2. התובע מהנדס במקצועו ומפקח על פרויקטים באתרי בניה במקומות שונים בארץ, עבד עד לשנת 1998 כשכיר ומאז הוא עובד כעצמאי. התובע הוכר כמוגבל בניידות ומקבל קצבה בהתאם. הוא הגיש תביעה לקבלת תוספת לקצבת הניידות, האחרונה ביום 27.9.11. התביעה נדחתה על ידי הנתבע מהנימוק שלא מתקיים התנאי של מרחק בן 40 ק"מ לפחות בין מקום מגוריו של התובע לבין מקום עבודתה וחזרה, כי מקום עבודתו נמצא במשרדו במג'אר והנסיעות ברחבי הארץ הן במסגרת התפקיד. התובע טען כי אין לו כל משרד בכפר מג'אר ואין הוא מבצע עבודה שם, לכן החלטת הנתבע אינה כדין. 3. הנתבע טען בכתב ההגנה שהוגש מטעמו כי התובע מתגורר במג'אר ומשרדו אף הוא שם, כך שהמרחק בין מקום מגוריו לבין מקום עבודתו וחזרה אינו 40 ק"מ לפחות ולפיכך לא מתקיים בתובע התנאי שבסעיף 14(א)(1) להסכם הניידות. 4. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו. הנתבע לא ערך חקירה של התובע, אלא התבסס בקביעתו על ניירת שהוגשה על ידי התובע (נ/1) כאשר על הלוגו סמוך לשם התובע "הנדסה אזרחית" מופיעה כתובת בכפר מג'אר. כן, הוגשה תעודת עובד ציבור מטעם מרכז מחלקת גביה מלא שכירים אצל הנתבע, לפיה הכתובת הרשומה של התובע במחלקה היא במג'אר ומשלח ידו הוא מהנדס בניין. 5. בתצהירו הצהיר התובע כי הוא לא מבצע עבודה במג'אר, כי אם מקבל חדר עבודה באתרים בהם הוא עובד. בשלוש השנים האחרונות עבד התובע בשני פרויקטים בעפולה (בית אבות ומרכז יום). בעדותו בדיון נשאל התובע באשר למקומות בהם עבד בתקופה שמחודש ספטמבר 2011 (לאחר הגשת התביעה לתוספת קצבת הניידות) והוא השיב כי בעפולה, אום אל פאחם, ירכא, עכו וקריית שמונה (ראו ע' 4, ש' 23-25 לפרוטוקול הדיון). הפרויקטים בעפולה הסתיימו בשנת 2012, במקביל היו לו פרויקטים בכפר מג'אר, בקריית ים ובעכו. התובע העיד כי הוא קיבל משרד בכל אחד מהאתרים האלה. אם הוא צריך לעשות עבודת תכנון, הוא עושה זאת במחשב הנייד שלו. בביתו במג'אר התובע לא מקבל לקוחות ואין לו פקידה (ראו ע' 5 לפרוטוקול הדיון). התובע עשה עלינו רושם אמין ביותר ועל כך הסכימה גם ב"כ הנתבע (ע' 7, ש' 28 לפרוטוקול הדיון). על כן, מבחינה עובדתית, אנו קובעים כי לא היה לתובע, בתקופה הרלוונטית לתביעה משרד משלו במג'אר או במקום אחר. התובע מתגורר במג'אר ומסיבה זו מופיעה הכתובת שרשומה אצל הנתבע ובנייר הלוגו שלו. התובע מבצע פרויקטים באתרים שונים ברחבי הארץ. בתקופה שלפני הגשת התביעה לנתבע (התקופה הרלוונטית לבדיקה היא שישה חודשים בתכוף לפני הגשת הבקשה) עיקר העבודה של התובע היה בשני אתרים שונים בעפולה, כאשר המרחק הקיים בין מג'אר לעפולה ובחזרה עולה על 40 ק"מ. 6. פרשנות סעיף 14(א) להסכם הניידות בהתאם להלכה הפסוקה בדב"ע לז/01-1029 גדעון מרגלית - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט' 407 (1978) (להלן: "הלכת מרגלית"), המונח "מקום העבודה" שבסעיף 14(א) להסכם הניידות אינו מתייחס למקומות השונים בהם מבוצעת העבודה בפועל, אלא למקום בסיסי וקבוע אחד ממנו יוצא המבוטח ליום עבודתו ואליו הוא שב. על הלכת מרגלית חזר בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע מג/0-152 המוסד לביטוח לאומי - שמואלי משה (9.2.84), בו נדון עניינו של מבוטח אשר התגורר בגבעת שמואל ובבעלותו היה מחסן נעליים בגבעתיים. אף במקרה זה נדחתה טענת המבוטח כי "מקום עבודתו" הינו המקומות השונים בארץ בהם הוא מכר את הסחורה, ונקבע כי גם כאשר עיקר העבודה של העובד כמתחייב מ'אופי עבודתו' הוא בנסיעות לאתרים שונים ונסיעות אלה אינן הטפל לעיקר - אין להתייחס למקום העבודה בפועל, אלא לאותו מקום - המזוהה כמרכז העיסוק הקבוע. בהתאם להלכה, מה שקובע באשר לזכאות לתוספת לקצבת הניידות הינו "מקום העבודה" במשמעות של מקום קבוע ממנו יוצא הזכאי לגמלה ליום העבודה ואליו הוא שב, ולא "מקום ביצוע העבודה" - אשר יכול להיות מספר מקומות שבהם מבוצעת העבודה בפועל. על הלכה זו חזרו פסקי דין של בתי דין האזוריים לעבודה: ראו ב"ל (חיפה) 2192/01 יעקבזון - המוסד, 11.8.03, ב"ל 29569-08-11 אדוארד נג'אר נ' המוסד (20.9.12). באופן קצת שונה הוחלט בב"ל (ת"א) 6163/06 טלמור עמירם נ' המוסד (12.11.07) שם נידון מקרה של זכאי לקצבת ניידות אשר הועסק במשך 10 שנים כיועץ חיצוני של חברת בת לחברה הבינלאומית שהעסיקה אותו, שמשרדיה היו בפארק עתידים בתל אביב, עת הוא התגורר בכפר סבא. באותו פסק דין הוכר משרד חברת הבת של המעסיק בפארק עתידים בתל אביב כ"מקום העבודה" הקבוע של התובע אליו הגיע רוב ימי השבוע ויתר הימים הוא ביקר לקוחות במקומות שונים במסגרת עבודתו, מקומות בהם התובע לא ביקש להכיר כ"מקום העבודה". 7. האם התובע זכאי לתוספת לקצבת הניידות לא קיימת מחלוקת שלתובע אין משרד במג'אר ואין זה "מקום העבודה" שלו. אם כך, מהו "מקום העבודה" של התובע? לתובע - כמו לכל עובד - יש "מקום עבודה". ייתכן מצב בו מקום העבודה של עובד הינו שונה ממקום (או מקומות) בהם מבוצעת העבודה (ובהתאם להלכה הפסוקה אין לראות באותם מקומות כרלוונטיים לבדיקת הזכאות לתוספת). במקרה של התובע אין שוני בין "מקום העבודה" לבין "מקום ביצוע העבודה" - אין לתובע מקום אליו הוא מגיע בשעות הבוקר וחוזר בתום יום העבודה, הציוד הנדרש לצורך העבודה מתנייד עם התובע (המחשב הנייד שלו) ושולחן וכיסא הוא מקבל בכל אחד מן האתרים בהם הוא עובד. אנו סבורים כי במקרה של התובע, "מקום העבודה" הוא המקום בו הוא מבצע את עבודתו רוב הזמן (או רוב ימי השבוע). במקרה זה, בתקופה הרלוונטית לבדיקת הזכאות, מקום עבודתו של התובע היה בעפולה, שם היו שני אתרי בנייה בהם הוא עבד רוב ימי השבוע. מאחר שהמרחק בין מקום מגוריו של התובע, בכפר מג'אר, לבין עפולה ובחזרה עולה על 40 ק"מ, יש לקבוע כי התובע זכאי לתוספת לקצבת הניידות בהתאם להוראות סעיף 14(א) להסכם הניידות. 8. לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את תביעת התובע וקובעים כי הוא זכאי לתוספת לקצבת הניידות לפי סעיף 14 (א) להסכם הניידות. על הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪. 9. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. חוזהניידות