במהלך עבודתה, החליקה על מים שנצטברו על רצפת הביתן בו עבדה, איבדה את שיווי משקלה, ונפלה תוך שרגלה הימנית ו/או ירך ימין נחבטו קשות ברצפה. בבית הדין האזורי העידו המערערת, בתה של המערערת, גב' גילי אלה, וחברתה של המערערת, גב' תמר שלומוב. בית הדין האזורי דחה את התביעה וקבע כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכחת גרסתה, מנימוקים אלה: הראיות שצירפה המערערת - תצהירה של חברתה ותצהירה של בתה - אינן מעידות על האירוע עצמו אלא על שאירע לאחר מכן כאשר באו לסייע למערערת. עדויות אלה הן עדויות מפי השמועה, ככל שהן מתייחסות למעידה עצמה, ואין בהן כדי להוכיח את גרסת המערערת. בתצהירה העידה המערערת כי מעדה בעת שהכינה הזמנה לסידור פרחים לאירוע שהתקיים ביום שלמחרת, ואילו מעדותה עלה כי החלה לעבוד באותו יום בשעה 8:45, כרבע שעה טרם שמעדה. על פי תצהירה של המערערת מרגע שנפגעה לא יכולה הייתה להמשיך לעבוד ולמעשה עד שהחלימה מפציעתה הייתה המערערת מוגבלת מאד בעבודתה. אולם, מתצהירה של המערערת ומהנספחים שצורפו לו עולה כי המערערת קיבלה תשלום מלא עבור האירועים בחודש ספטמבר 2009 ובכלל זה אירוע מיום 7.9.2009. המערערת לא הסבירה בתצהירה כיצד השלימה את ההזמנה לאירוע, והסבר לכך ניתן אך ורק במענה לשאלת בית הדין, עת המערערת העידה כי בתה שהגיעה לסייע לה סיימה את סידור הפרחים. גם בתה של המערערת וגם חברתה של המערערת לא התיחסו לעניין זה. השאלה כיצד הושלמה העבודה אותה התחייבה המערערת לבצע עד יום 7.9.2009 היא שאלה מהותית, וניתן היה לצפות כי המערערת והעדות מטעמה יתייחסו לעניין זה. טענות הצדדים בערעור: המערערת טענה בהודעת הערעור ובטיעונה בדיון קדם ערעור כמפורט להלן: טעה בית הדין האזורי בקביעתו כי עדויות בתה וחברתה של המערערת הן בגדר עדויות שמיעה. ראשית - אמירתן נוגעת לדברי המערערת, אשר ניתן היה לחקור אותה. שנית - עדותן נוגעת למהלך הדברים שלאחר ובסמוך לקרות האירוע, ויש בה כדי להבהיר את התמונה הנסיבתית של האירוע. קביעת בית הדין האזורי מביאה לתוצאה שלפיה בכל מקרה של עדות יחיד או בהעדר עדים ישירים, האירוע לא ניתן יהיה להוכחה, כי עדותם של העדים האחרים שיעידו על נסיבות האירוע תיחשב לעדות שמיעה. בית הדין האזורי התעלם מראיות מהותיות ובכלל זה עדויות בתה וחברתה של המערערת; גרסתה בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי, הזהה לגרסתה בבית הדין; מסמכים רפואיים בהם צוין במפורש כי המערערת נחבלה לאחר נפילה. כבר למחרת האירוע, ביום 7.9.2009, ערכה המערערת בקשה לטיפול רפואי לנפגע עבודה עצמאי (בל/283), ובתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 18.10.2009 נמסר על ידי המערערת לרופאה כי נפלה במקום העבודה. גרסתה של המערערת כי טופס בל/283 מולא ביום 7.9.2009 לא נסתרה. לא היה מקום לדחות את התביעה על יסוד העובדה שהמערערת והעדות מטעמה לא התייחסו בתצהיריהן לעניין אופן השלמת העבודה לאירוע ביום 7.9.2009. מדובר בנושא טפל וחסר חשיבות, ועל כך ניתן ללמוד גם מהעובדה כי ב"כ המוסד לביטוח לאומי לא חקר את המערערת בעניין זה. גרסתה של המערערת לא נסתרה, ובית הדין האזורי גם לא קבע כי המערערת והעדות מטעמה אינן מהימנות. ב"כ המוסד לביטוח לאומי טענה כי יש לדחות את הערעור מנימוקים אלה: גם כאשר עד מעיד על אמירתו של עד אחר, יש לבחון את מהימנותו, ובכלל זה האם הוא צד מעוניין. בית הדין האזורי שמע את עדותן של הבת והחברה ועל יסוד התרשמותו החליט שלא לתת להן משקל מכריע. בעוד בתה של המערערת העידה כי הייתה "צמודה" לאמה כל היום, וכלל לא הלכה למקום בו נפלה אמה - המערערת, העידה המערערת כי העבודה לה התחייבה באותו היום הושלמה על ידי בתה. בית הדין קמא דחה את התביעה על יסוד מכלול הראיות בפניו. במסמכים רפואיים מיום האירוע לא מצוין כי המערערת נפלה במהלך עבודתה; תעודה ראשונה לנפגע בעבודה הוצאה כחודש וחצי לאחר האירוע; התאריך על גבי טופס בל/283 הוא 5.11.2009 ואין כל ראייה כי הוא מולא ביום האשפוז או יום למחרת, והמערערת לא הוכיחה כי הטופס הוגש ביום 7.9.2009; גם בביקורים הרפואיים ביום 14.9.2009, 15.9.2009 ו- 12.10.2009 לא צוין כי המערערת נפגעה בעבודה. הכרעה: נקדים ונאמר כי אין בעובדה שבית הדין האזורי לא קבע ממצא בעניין מהימנות המערערת והעדות מטעמה, כדי לשלול את קביעתו העובדתית כי המערערת לא הוכיחה את גרסתה בעניין קרות האירוע. בעניין זה נקבע בפסיקה כי "אין בית הדין קמא צריך לומר במפורש כי הוא מייחס חוסר מהימנות" לתובע (או לעדים מטעמו) ו"די בכך שהוא מבהיר על פי מה הוא מסתמך בקביעתו העובדתית לענין שאלת קרות האירוע ...." [עב"ל 63/10 חיים מזרחי - המוסד לביטוח לאומי (17.1.2012)]. בהתייחס לטענת המערערת בדבר סיווג עדותן של בתה וחברתה של המערערת כ"עדות שמיעה", נבהיר כי אכן יש משקל לאופן בו תיאר המבוטח לאנשים אחרים את האירוע בסמוך למועד התרחשותו. עם זאת, על בית הדין להעריך את משקלן ומהימנותן של עדויות אלה בכל מקרה לגופו. לאחר בחינת כלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות ואין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח כי נפגעה במהלך עבודתה. מעבר להתרשמותו של בית הדין האזורי כי המערערת לא הרימה את הנטל, נציין נימוקים נוספים התומכים בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי. עיון במסמכים הרפואיים ממועד סמוך לאירוע מעלה כי למרות שלטענת המערערת בחקירתה הנגדית היא ציינה לפני הרופאים, הן במוקד החירום של קופת חולים והן בבית החולים, כי נפלה בעת שעסקה בסידור פרחים במסגרת עבודתה (ע' 2, ש' 20 - 24; ע' 3, ש' 8 - 10; ש' 17 - 22), הדבר לא נרשם באף מסמך רפואי. אין זה סביר כי רופאים שונים התעלמו מדבריה של המערערת ולא רשמו את תלונתה כי נפגעה בעת עבודתה. זאת ועוד. עת נשאלה על עניין זה בהודעה לחוקר המוסד לביטוח לאומי השיבה כי כשהגיעה בערב הייתה מבולבלת ו"לא הספקתי להגיד מילה וישר אמרו לי כיסא גלגלים". נוסיף, כי המערערת צירפה לתצהירה טופס בל/283 ובו דיווח על פגיעה בעבודה. הטופס נושא תאריך 7.9.2009. לדברי המערערת בחקירתה הנגדית, היא מילאה את הטופס על פי הנחיית עובדת של קופת חולים מכבי שהייתה בבית חולים. למרות האמור, תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה הוצאה רק ביום 18.10.2009, והטופס הוגש לקופת חולים ביום 5.11.2009. סביר להניח, שאילו המערערת הייתה ממלאת את הטופס במועד סמוך לאירוע כנטען על ידה, היא הייתה מוסרת אותו לקופת החולים סמוך לאחר מועד שחרורה מבית החולים (13.9.2009). בהקשר זה יש לציין כי קודם ליום 18.10.2009 קיים רישום על ביקורים רפואיים בקופת חולים בימים 14.9.2009 ו- 15.9.2009 בעניין השבר בירך, ועובר לביקורים אלה לא הוגש לקופת חולים טופס בל/283, ואף לא צוין כי מדובר בביקור רפואי עקב תאונת עבודה אלא בביקור רגיל. באשר לתיאור האירוע, יש לציין גם כי בעוד שבתצהירה העידה המערערת כי עת עסקה בהכנת האגרטלים לאירוע, "מפאת מים אשר נצטברו על פני רצפת החדר מבלי שנתתי דעתי לכך, החלקתי לפתע", בהודעה לחוקר המוסד העידה כי "נשאתי מים באגרטל ופתאום החלקתי ונפלתי", ולא הזכירה כלל כי הסיבה להחלקה הייתה מים שנצטברו על הרצפה. בית הדין האזורי ייחס חשיבות לכך שהמערערת והעדות מטעמה לא התייחסו בתצהיריהן לשאלה כיצד הושלמה הכנת סידורי הפרחים לאירוע ביום 7.9.2009. מבלי להתייחס לשאלה אם היה על המערערת והעדות מטעמה להתייחס לעניין זה בתצהיריהן, הרי שמקריאת הפרוטוקול עולה סתירה מהותית בין עדותה של המערערת לבין עדות בתה של המערערת. בעוד המערערת העידה כי ביתה ארגנה את סידור הפרחים ביום התאונה (ע' 4, ש' 26), בתה של המערערת העידה כי "לא הלכתי בכלל למקום שהיא נפלה, ישר נכנסתי הביתה. גם לא מאוחר יותר במשך היום. הייתי צמודה אליה כל היום ולמחרת גם" (ע' 5, ש' 15 - 16). עוד יש לציין כי בעוד שהמערערת העידה כי נפלה בשעה 9:00 לאחר שהתחילה לעבוד בשעה רבע לתשע, דהיינו לא הספיקה בכלל לעבוד באותו בוקר, ברישום חדר המיון מצוין שהאירוע קרה בשעה 10:00. לעובדה זו יש משמעות, לנוכח העובדה שעל פי עדותה של המערערת ביום האירוע הוחלפו מקררים בביתה, לאחר שהמקרר הישן התקלקל, והיה עליה לרוקן את המקרר לקראת בואם של הסבלים, אשר הגיעו בשעה 10:30. בהקשר זה יש לציין גם כי בעוד שהמערערת העידה כי את המוצרים שהיו בפריזר של המקרר בביתה שמה בפריזר של הפרחים (ע' 4, ש' 9-8), חברתה העידה כי בעת פינוי המקרר הישן בביתה של המערערת היו בפריזר מוצרים (ע' 6 , ש' 10-9). יש משמעות לסתירה בעדותן, לנוכח העובדה שהמערערת נשאלה האם החליקה עקב נזילת מים מהמקרר הישן המקולקל. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי המערערת לא הוכיחה שנפלה בעת ביצוע עבודתה. אין צו להוצאות. תאונות נפילהרצפהתאונות החלקהמים