בבסיס התביעה, עמדה טענת התובעת על כך שהיא פוטרה מעבודתה אצל הנתבע, על אתר, לאחר תקופת עבודה בת כ-18 שנים, בעת שעדיין היתה זכאית לזכויות עקב עבודתה, ובעת שהיתה בתקופת מחלה. 2. הנתבע הכחיש, בכתב הגנתו, את זכאותה של התובעת לקבל ממנו דבר מה. לטענת הנתבע, התובעת נטשה את העבודה, בלא שנתנה הודעה מוקדמת, והוא לא נותר חייב לה מאומה. בנוסף, טען הנתבע כנגד טענת התובעת בדבר רציפות בעבודתה, וכן טען כי התובעת קיבלה את מלוא פיצויי הפיטורים בגין תקופת העבודה עד שנת 2009. הנתבע הגיש תביעה שכנגד נגד התובעת. התביעה שכנגד התבססה על חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. הנתבע עתר לחייב את התובעת לפצות אותו פיצוי בסכום המרבי שאותו ניתן לתבוע בלא הוכחת נזק, ובנוסף לכך - פיצוי נוסף בדבר נזק שלטענת הנתבע נגרם לו. (נעיר כי עיקר טענות הנתבע בכתב התביעה שכנגד היו מופנות דווקא כנגד אחיה של התובעת). 3. ב"כ הצדדים הסכימו לנסות ליישב את המחלוקות שבין הצדדים בהליך של גישור, אך הדבר לא עלה בידיהם. בהמשך, הודיעו ב"כ הצדדים על הסכמתם להעביר את התובענות לפסיקה לפשרה, בתנאים מסויימים. אנו מודים לצדדים ולבאי כחם על ההסכמה ביניהם. לדעתנו, בשל משך הזמן הארוך שבו היחסים בין הצדדים היו יחסי עבודה תקינים, טוב עשו הצדדים שלא הביאו לצורך לשמוע עדויות ולקבוע קביעות בענייני מהימנות. 4. נעיר כי סמכותנו לתת פסק דין בדרך של פשרה, קמה מכח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר חל גם בבית הדין לעבודה, לפי סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. השיקולים העיקריים המנחים אותנו בפסיקה לפשרה 5. בענין עצם הזכאות לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת - אנו סבורים שאילו התביעה היתה נדונה לגופה היה סיכוי של ממש שהיה נקבע שהפסקת עבודתה של התובעת היתה בנסיבות שמזכות אותה בפיצויי פיטורים. התקרית שהיתה במרפאתו של הנתבע ביום 16/8/11, היא זו שהביאה לניתוק יחסי העבודה. אף אם לא היה מוכח שהנתבע אמר לתובעת באופן מפורש שהיא מפוטרת, הרי שעצם עזיבתה של התובעת את מקום העבודה, לאחר דין ודברים קשים, לא היתה יכולה ללמד על "זניחת" העבודה, ולא היה ניתן להסיק ממנה על התפטרותה. לפיכך, סביר להניח שאילו היה עלינו להכריע בשאלת הזכאות לפיצויי פיטורים, היינו אמורים לקבוע כי מכתבו של הנתבע מיום 16/8/11, שבו הוא מתיימר לקבל את התפטרותה של התובעת, היה - למעשה - אקט של פיטורים. 6. בענין חישוב פיצויי הפיטורים במקרה שהיה נקבע כי התובעת זכאית להם - התובעת עצמה כבר אינה טוענת שיש לחשב את פיצויי הפיטורים לגבי כל התקופה שמאז תחילת העבודה במרפאת הנתבע (1/7/93). התובעת מסכימה לכך שהתקופה היא מצומצמת יותר, אלא שהיא טוענת שיש לחשב אותה החל מיום 1/2/02 (התובעת מסכימה, לצרכי הדיון, שהיא קיבלה את זכויותיה לגבי התקופה שעד ינואר 2002). בנוסף, התובעת מסכימה שיש להפחית סך של 36,000 ₪ מסכום פיצויי הפיטורים, שכן היא מסכימה שהיא קיבלה סכום זה בתחילת שנת 2010, במסגרת ההתחשבנות בין הצדדים על תקופת העבודה שעד יום 31/12/09 (החל מיום 1/1/10 - הפעיל הנתבע את מרפאתו באמצעות חברה). למעשה, התובעת אינה חולקת על כך שהסכום ששולם לה בשנת 2010, היה בסך גבוה יותר, סך של 53,628 ₪, אלא שלטענתה - ביום שהסכום הופקד בחשבונה, היא התבקשה על ידי הנתבע להשיב לו סך של 17,628 ₪, שלטענתו שולם לה ביתר, והיא נענתה לדרישה זו. נבהיר כי אין אנו רואים חשיבות יתרה לשאלת אותנטיות חתימת התובעת על המסמך שמאשר את קבלת הסך של 53,628 ₪ (מסמך שהעותק המקורי שלו הוגש לתיק ושב"כ התובעת אף דאג להביא מומחה לכתבי יד לשם בחינתו), וזאת מאחר שממילא אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהסכום האמור באותו מסמך משקף את מה שהועבר לזכות התובעת. בנוסף לכך, אילו היתה התובענה נדונה לגופה, סביר להניח שלא היינו סבורים שמבחינה משפטית יש ערך ממשי לשאלה אם התובעת הסכימה שהסכום ששולם לה משקף את מלוא המגיע לה בעד התקופה שעד יום 31/12/09. אם הסכום ששולם אכן שיקף את מלוא המגיע, הרי שהתובעת קיבלה את זכויותיה בגין אותה תקופה, וחתימת האישור על כך אינה תורמת לקביעה זו. אם הסכום ששולם היה נמוך מהמגיע לה, הרי שסביר להניח שלא היינו קובעים שחתימת התובעת היא זו שתחסום את דרכה לקבל את ההפרש. על כן, המחלוקת המהותית בין הצדדים בענין זה מתייחסת, לדעתנו, רק לגרסת התובעת בדבר השבת סך של 17,628 ₪ מהסכום שהופקד בחשבונה, לידי הנתבע. בענין זה אנו מעריכים שאילו היתה התובענה נדונה לגופה, היתה התובעת מתקשה מאד לשכנע שהיא השיבה לנתבע את הסכום שהיא טוענת שהיא השיבה. לסברתנו האמורה מספר טעמים, ובהם: א. משהתובעת אינה חולקת שהיא חתמה על מסמך כלשהו של אישור לנתבע במקביל להפקדת הסכום בחשבונה (אף אם אין מדובר במסמך שהנתבע הציג), הרי שניתן להניח שהתובעת הבינה שמערכת היחסים ששררה בין הצדדים באותה עת לא היתה מספיק טובה כדי שהם יסמכו זה על זה בענייני כספים בלא אישורים בכתב. לפיכך, תמוה שהתובעת לא סברה שראוי לדאוג לכך שהנתבע יאשר לה שהוא קיבל בחזרה חלק ניכר מהסכום שהופקד בחשבונה (נבהיר כי אין אנו מתייחסים לעצם העדר חתימתו של הנתבע, שכן ייתכן שנוכח חולשתה היחסית של התובעת במו"מ מול הנתבע, לא היתה לתובעת יכולת להצליח לקבל את חתימת הנתבע. סברתנו מבוססת על העובדה שלתובעת אין גרסה שלפיה היא סברה שנכון לקבל חתימה כזו על השבת חלק מהכסף לנתבע, אף שהיא עצמה התבקשה לחתום לנתבע על קבלת הכסף). ב. עצם העובדה שהתובעת לא הזכירה את קבלת הסכום שכיום היא אינה מתכחשת לכך שנשאר אצלה (הסך של 36,000 ₪), לפני שהנתבע טען שהוא שילם סכום גבוה יותר, היתה יכולה להקשות עליה לשכנע כי היא אכן השיבה לנתבע חלק מהסכום שהיא קיבלה. בענין חישוב פיצויי הפיטורים, אנו מביאים בחשבון גם שאין חולק על גובה שכרה הקובע של התובעת (אלא שמשום מה ב"כ התובעת הסתפק בחישוב לפי שכר הנטו). את כל השיקולים האמורים לעיל בסעיף זה - אנו מביאים בחשבון במסגרת ההתחשבות ברכיב פיצויי הפיטורים בעת הפסיקה לפשרה. 6. בענין שכר העבודה לחודש אוגוסט 2011 - האמור בסעיף 4 לעיל לגבי דעתנו בדבר נסיבות סיום העבודה, משפיע - כמובן - גם על דעתנו בשאלת הקיזוז של שכר חודש אוגוסט 2011 בשל טענת הנתבע בדבר אי-מתן הודעה מוקדמת על ידי התובעת. 7. בענין פיצוי הלנת פיצויי פיטורים ופיצוי הלנת שכר - אנו מעריכים שאילו היתה התובענה נדונה לגופה, הרי שאף אם היינו מקבלים את התביעה בענין פיצויי פיטורים ובענין שכר חודש אוגוסט 2011, לא היינו מחייבים את הנתבע בתשלום פיצוי הלנה, וזאת נוכח ממשות המחלוקת בענין זכויות אלה. 8. בענין פדיון חופשה - בענין זה אנו מביאים בחשבון את העובדה שנטל ההוכחה הראשוני בדבר ניצול החופשה מוטל על הנתבע. מנגד אנו מביאים בחשבון את העובדה שתלושי המשכורת מלמדים - לכאורה - שהתובעת אכן ניצלה ימי חופשה, וכי אילו היתה התובענה נדונה לגופה, היה מוטל על התובעת לשכנע שנכונה גרסתה על כך שהיא החזירה במזומנים תשלום לנתבע בגין ימי החופשה שהיא ניצלה. 9. בענין פדיון דמי הבראה אנו מביאים בחשבון את העובדה שהזכות לפדיון דמי הבראה היא רק בעבור השנתיים האחרונות. כן אנו מביאים בחשבון את הותק של התובעת במקום העבודה באותן שתי שנות עבודה אחרונות, ואת העובדה שמה שנכתב בתלוש חודש אוגוסט 2011 כתשלום דמי הבראה, לא שולם לתובעת בשל טענת הקיזוז של הנתבע. 10. בענין הביטוח הפנסיוני - גם אם בחלק מהחודשים שמאז החלת צו ההרחבה הכללי בדבר ביטוח פנסיוני התובעת לא בוטחה, הרי שבסך הכל היא בוטחה בשיעורים הגבוהים ממה שהצו מחייב, ומבלי שנראה כי היא היתה מצליחה להוכיח שהיה מקור אחר לזכותה זו. אנו מביאים זאת בחשבון. 11. בענין אחזקת רכב תלושי המשכורת מלמדים שבמשך תקופה בלתי מבוטלת הנתבע שילם לתובעת רכיב של "אחזקת רכב" בסך 500 ₪ לחודש. על כן, אנו מעריכים שאילו היתה התובענה נדונה לגופה, היה סיכוי ממשי להשתכנע שתשלום זה הפך לחלק מתנאי העבודה המוסכמים של התובעת. 12. בענין דמי מחלה - בסיכומיו, לא חזר ב"כ התובעת על הטענות בכתב התביעה בענין דמי מחלה, וטוב שכך. זאת, לא רק בשל העובדה שתקופת אי-הכושר היתה לאחר שכבר נותקו יחסי העבודה, אלא בעיקר בשל כך שהתובעת עצמה טענה כי מדובר באי-כושר בעקבות פגיעה בעבודה, כך שהאחריות לתשלום בעבור אותה תקופה, מוטלת על המוסד לביטוח לאומי. מכל מקום, בעת הפסיקה לפשרה, אין אנו מייחסים משקל כלשהו לרכיב זה של התביעה. 13. בענין התביעה שכנגד - לדעתנו, אילו היתה התביעה שכנגד נדונה לגופה, סביר להניח שהיינו קובעים שיש לנו סמכות לדון בה. עם זאת, הסיכוי שהיינו מקבלים את התביעה שכנגד, נאמד על ידינו כסיכוי קלוש בלבד. כאמור כבר לעיל, עיקר טענות הנתבע בתביעה שכנגד - מכוון כנגד אחיה של התובעת (שאינו נתבע כאן). אילו היה עלינו לדון בתביעה שכנגד לגופה, היה על הנתבע לשכנע שמסקנותיו (שאינן נראות כמבוססות), על מעורבותה של התובעת עצמה - הן נכונות. להבנתנו, כל מה שהנתבע מייחס לתובעת בכתב התביעה שכנגד, מבוסס על הערכות בלבד, וסביר להניח שהנתבע היה מתקשה מאד להוכיח את הערכותיו. בשל כך - בעת הפסיקה לפשרה, אין אנו נותנים משקל ממשי לענין התביעה שכנגד. הפסיקה לפשרה 14. על סמך השיקולים האמורים לעיל, אנו מחייבים את הנתבע, בפשרה, לשלם לתובעת סך נטו של 26,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/9/13, אם לא ישולם לפני כן. 15. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. פיטורים