1. בשעות הבוקר של יום 10/5/09, החל התובע לנסוע בטנדר "איסוזו" שהיה בבעלותו, וסמוך לאחר מכן - התפוצץ מטען חבלה שהוצמד לטנדר ואשר הופעל באמצעות טלפון סלולרי. כתוצאה מכך - נפצע התובע באורח קשה. הוא אושפז תחילה לשם טיפול ולאחר מכן לשם שיקום, והיה מחוסר כושר לעבודתו במשך תקופה ממושכת. 2. התובע הגיש לנתבע תביעה להכיר בפציעתו האמורה כתוצאה של פגיעה בעבודה, בטענה שאותה נסיעה שבה ארע הפיצוץ - היתה בדרך לעבודה. הנתבע, במכתבו מיום 17/7/11, דחה את התביעה, בטענה שבדיקת הנתבע העלתה שהנסיעה היתה בדרכו של התובע לסייע לחברו ולא בדרכו ממעונו לעבודה. כנגד קביעה זו של הנתבע - הוגשה התובענה שבפנינו. העובדות שאינן (או שכמעט אינן) שנויות במחלוקת 3. התובע, יליד שנת 1976, היה במקור תושב נצרת. בשנת 1993, עבר התובע להתגורר באילת, ועסק שם תחילה במכונאות רכב, ולאחר מכן - בעבודות שיפוצים. עד שנת 2008 עבד התובע כעובד שכיר בעבודות שיפוצים, ובשנת 2008 - החל התובע להיות קבלן שיפוצים עצמאי. 4. התובע התגורר באילת, ברח' דקר 2, ועסק בעבודות שיפוצים במקומות שונים באילת. 5. בערך משנת 2007 או 2008, החל אחיו הצעיר של התובע (שייקרא להלן: "עבד") לעבוד ביחד עם התובע. עבד גם התגורר עם התובע באותה דירה. 6. לפחות חלק מהעבודות שהתובע קיבל על עצמו לעשות - נעשו בשותפות עם מר עלא פארס (שייקרא להלן: "עלא"). גם עלא היה קבלן שיפוצים באילת. בפועל, עלא עסק יותר בעבודות "שפכטל" והתובע - עסק יותר בעבודות גבס. עבודות ה"שפכטל" הן עבודות שבדרך כלל אינן גורמות לרעש חזק. עבודות הגבס - בדרך כלל כן גורמות לרעש כזה. 7. בשבועות שבטרם יום 10/5/09, עבדו התובע ועלא בביצוע עבודות שיפוצים ב"מוטל אביב" באילת. מדובר באכסניה שהיתה פעילה באותה עת. המתאכסנים בה התגוררו בקומות הנמוכות של הבנין, ועבודות השיפוצים בוצעו בקומות העליונות. כדי למזער את ההפרעה למתאכסנים, נהגו התובע ועלא לדאוג לכך שבשעות הבוקר המוקדמות יותר יבוצעו רק עבודות "שפכטל" וכי עבודות הגבס יתחילו מאוחר יותר במהלך היום. 8. התובע שכר מחסן לאחסון כלי עבודה וחומרים שונים. לעתים, נהג התובע לנסוע לעבודתו דרך המחסן, לשם העמסת כלי העבודה והחומרים שנדרשו לו באותה עת (נעיר כי כללנו את ענין המחסן השכור בעובדות שאנו רואים אותן ככאלה שאינן או שכמעט אינן שנויות במחלוקת, אף שהנתבע לא הודיע כי הוא מסכים לגרסת התובע בענין זה, ואף שב"כ הנתבע, בסיכומיה, הפנתה לאי-התאמה בין עדות התובע לבין עדות עלא בענין המחסן. זאת, מאחר שנראה לנו כי אין לנתבע ביסוס ממשי לאי-הסכמתו לגרסת התובע בענין המחסן). 9. מאז שנת 2008, היה התובע בעלים של טנדר מסוג איסוזו (עם ארגז פתוח), מודל 1999, שמספר הרישוי שלו היה 66-347-17, וצבעו היה אפור-כסוף (לכלי רכב זה ייקרא להלן: "הטנדר"). התובע נהג להשתמש בטנדר לצרכי עיסוקו במשלח ידו. 10. באילת פעל בשנת 2009 גם קבלן שיפוצים אחר שבמקור הוא מנצרת; מר מרואן אבו נעאג' (שייקרא להלן: "מרואן"). למרואן היה טנדר מתוצרת איסוזו דומה לטנדר של התובע (היה שוני קל בצבע - הטנדר של מרואן היה בצבע קרוב יותר לצבע "עכבר" ופחות כסוף). מספר הרישוי שלו היה: 99-379-19. למרואן היה סכסכוך עסקי עם לקוחות בקשר לחוב כספי. במהלך שנת 2009 הוצתו ליד ביתו של מרואן באילת מספר כלי רכב (שהיו רשומים על שמו, על שם אביו ועל שם גיסו). זהות המציתים לא נודעה, אך ההערכה של מרואן ושל הקרובים אליו היתה כי להצתות אלה יש קשר לסכסוך הכספי שהיה למרואן. 11. לתובע יש חבר ששמו מוחמד מוסלח (אשר ייקרא להלן: "מוחמד"). גם מוחמד התגורר באילת בשנת 2009. לעתים, כשמוחמד היה מחוסר עבודה, הוא עבד אצל התובע, אך היחסים בין השניים הם יחסי חברות. 12. ביום 9/5/09 בשעות הערב, בילה התובע עם חברתו, גב' מרים פלדה, בדירתה. לאחר מכן, שב התובע לביתו - בטנדר - והחנה אותו סמוך לבית. 13. במועד כלשהו, כנראה בשעות הלילה שבין 9/5/09 לבין 10/5/09, הוצמד מטען חבלה אל תחתית הטנדר (שחנה ליד בית התובע). המטען כלל חומר נפץ מרסק (חנ"מ), כנראה תקני. אל המטען חובר נפץ חשמלי, אשר היה מחובר באמצעות חוטים מוליכים אל מכשיר טלפון סלולרי שהיה מכוון למצב "רטט", אשר גם הוא הוצמד לתחתית הטנדר. 14. זהות מתקיני מטען החבלה אינה ידועה לתובע ולא נודעה גם למשטרת ישראל שערכה חקירה. גם הסיבה להצמדת המטען אל הטנדר של התובע - אינה ידועה. יש הערכה, שהיא סבירה בעינינו, שמדובר ב"טעות בזיהוי", וכי הכוונה היתה להצמיד את המטען אל הטנדר של מרואן. מכל מקום, ניתן לומר שבתובענה זו אין חולק שאין מדובר במטען חבלה שהוצמד לטנדר של התובע בשל סכסוך אישי של התובע עם מאן דהוא. 15. בסביבות השעה 7:00 בבוקר יום 10/5/09, היו התובע ועבד ערים בדירתם והם תכננו לצאת מאוחר יותר באותו יום - לעבודה במוטל אביב. בשעה 7:03, טלפן מוחמד אל התובע, וסיפר לו שיש לו (למוחמד) בעיה במכונית; תפוח ההגה נשמט ממקומו. מוחמד ביקש מהתובע עזרה בתיקון התקלה. התובע, אשר - כזכור - עסק בעבר במכונאות רכב, ניאות לעזור למוחמד. הוא הודיע לו שהוא יגיע אליו תוך מספר דקות. 16. לאחר שיחת הטלפון עם מוחמד, אמר התובע לעבד שהוא (התובע) יוצא לזמן מה ושבינתיים עבד יכין קנקן קפה (או תה - נמסרו גרסאות הן בענין קפה והן בענין תה). עבד נפנה להכין את המשקה החם, והתובע יצא מהדירה. 17. התובע, כמובן, לא היה מודע להצמדתו של מטען החבלה אל הטנדר שלו במהלך השעות שקדמו ליציאתו. לפיכך, הגיע התובע אל הטנדר והחל בנסיעה לכיוון ביתו של מוחמד. התובע הספיק לנסוע מספר עשרות מטרים (ברח' דקר ולאחר מכן במעלה זהרון), ואז פוצץ מטען החבלה שהוצמד לטנדר. התובע שמע את הפיצוץ וראה את העשן, אך לא מייד הבין כי הוא נפגע. התובע סובב את ההגה לכיוון המדרכה וניסה לעצור את הטנדר, אך לא הצליח. הטנדר המשיך בנסיעה עד שנתקע בעמוד שהיה בצד הכביש. התובע, אשר עיקר פציעותיו היה בשתי רגליו, הצליח לצאת מהטנדר, אך נפל והשתטח על הכביש ליד הטנדר. 18. עבד שעסק בהכנת הקפה או התה, שמע את הפיצוץ כשהיה בדירה (בקומה חמישית), הוא רץ אל הרחוב ושם ראה את הטנדר המפויח וכן התקהלות מסביב לתובע. בינתיים, החלו עוברים ושבים לנסות לטפל בתובע, והוזעק אמבולנס של מד"א. אנשי האמבולנס פינו את התובע אל בית החולים "יוספטל" באילת. עבד נסע עם התובע באמבולנס. 19. התובע טופל בבית החולים באילת, הועבר - לאחר מכן - להמשך אשפוז בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, ולאחר מכן - לאשפוז שיקומי בבית החולים "אלישע" בחיפה. 20. בשל מצבו של התובע עקב הפיצוץ בטנדר, היה התובע בלתי מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, במשך תקופה העולה על התקופה המרבית לדמי פגיעה. המחלוקת העובדתית בין הצדדים וההכרעה בה 21. המחלוקת העובדתית הרלוונטית בין הצדדים, נוגעת לשאלה אם בעת שהתובע נסע בטנדר בנסיעה שבה ארע הפיצוץ, הוא היה בדרכו לעבודה או אם לאו. לגרסת התובע (כפי שהועלתה בתצהירו) - כוונתו באותה נסיעה היתה לנסוע לעבודתו, במוטל אביב, ובדרך אליה - לעבור במחסן. שיחת הטלפון ממוחמד שהתקבלה באותו בוקר, לא שינתה את כוונתו, שכן המעבר דרך מוחמד כדי לעזור לו - היה צפוי להיות במסלול הנסיעה הרגיל שת התובע למחסן שלו ולמוטל אביב. הנתבע מכחיש גרסה זו של התובע, וטוען כי התובע התכוון לנסוע לעזור למוחמד ולאחר מכן, לחזור לביתו, עוד בטרם היציאה לעבודה. כל אחד מהצדדים מנסה לתמוך את גרסתו באמצעות אזכור של קטע כלשהו מעדותו של אחד העדים או מהודעתו במשטרת ישראל, ואכן - סיכומי ב"כ הצדדים מרשימים בנסיונות הסקת המסקנות שלהם מפרטים שונים (כגון בשאלה אם עלא כבר היה במוטל אביב והמתין שם לתובע או שמא הוא היה בביתו ושם נודע לו מעבד על הפיצוץ; כגון בשאלה אם התובע היה רגיל להתחיל לעבוד (בעבודות גבס) במוטל אביב בשעה כה מוקדמת בבוקר, ועוד שאלות צדדיות רבות, שיש בכל אחת מהן כדי לשפוך מעט אור על הסוגיה שבמחלוקת). 22. בחינת הראיות שבפנינו, ובעיקר - עדותו של התובע עצמו - מביאה אותנו למסקנה שלא ניתן לקבל את גרסת התובע כגפי שהופיעה בתצהירו. בענין זה ראוי להדגיש שבעת עדותו של התובע, גרסתו היתה שונה מזו שהיתה בתצהיר. כזכור - בתצהירו - טען התובע כי הוא עמד לנסוע לעבודתו (דרך המחסן) וכי משהתברר לו כי מוחמד מעוניין בעזרתו, הדבר לא היה אמור להביא לשינוי במסלולו, שכן ביתו של מוחמד היה במסלול הנסיעה הסביר בין ביתו של התובע לבין המחסן ואתר העבודה. הגרסה העולה מתצהירו של התובע היא שאלמלא הפיצוץ, היה התובע נוסע לסייע למוחמד, ממשיך בדרכו למחסן ומשם - לפגוש את עלא במוטל אביב. בעדותו של התובע - גרסתו היתה שונה. נביא כאן ציטוט של חלק מעדותו בענין זה: "באותו בוקר מוסלח [=מוחמד] התקשר אלי בשבע וכמה דקות. הייתי בבית, מוכן ליציאה. הוא אמר לי שהרכב שלו תקוע בתוך העיר. זה לא במסלול ששרטטתי עכשיו [לבקשת ב"כ הנתבע, התובע שרטט את המסלול הרגיל שלו מהבית דרך המחסן אל מוטל אביב]. הוא יותר לכיוון העיר. הוא היה תקוע ליד הבית שלו. ... לא היה לי זמן לתקן אפילו שאני מבין במכונאות. ... זה כמה דקות נסיעה מהבית עד איפה שהוא היה תקוע. אמרתי לו שאסיים כמה סידורים ואבוא. ... לא אמרתי לו שאהיה אצלו תוך כמה דקות. אמרתי לו שאעשה סידור ואבוא. הייתי צריך להביא כלים מהמחסן. שפכטלים וכל מיני כלים שהיינו צריכים. תכננתי להביא את הדברים לבית המלון. עלא היה צריך להגיע. תכננתי להגיע למוסלח כשאתפנה. הייתי אמור גם לסגור עסקאות עם אנשים, להסתובב, לדבר עם אנשים. לא היה ברור מתי אגיע למוסלח, זה היה יכול להיות תוך 10 דקות או תוך שעה. ... היה לי אינטרס לא לנסוע ישר למוסלח, כי יש אנשים שצריכים לעבוד. עלא צריך לעבוד. ... אם מתפנה לי זמן לעזור לחבר, הייתי עוזר לו בכיף, אבל לא על חשבון העבודה שלי. בטח שהתכוונתי לחזור הביתה לקחת תה וקפה. ... לא התכוונתי לנסוע לעזור למוסלח ולחזור הביתה לקחת דברים. התכוונתי ללכת למחסן לשים דברים בבית מלון. ... נכון שאמרתי לאחי להכין קפה, אמרתי לו שיכין קומקום קפה. בטח שאמרתי שאחזור, אבל לא ידעתי מתי אחזור. אם בחשבון שלי ללכת לאיזה סידור זה 10 דקות, זה יכול להיות גם שעה.". מהדברים שציטטנו לעיל מעדותו של התובע, עולה בבירור גרסה שונה מזו שעולה מתצהירו של התובע. מהעדות, מתברר כי גרסת התובע אינה שהוא התכוון לנסוע למחסן ולמוטל אביב ובדרך לעבור אצל מוחמד, אלא - אף שידע כי מוחמד ממתין לעזרתו - הוא התכוון דווקא לנסוע למחסן ולמוטל אביב, ואף "להסתובב" ו"לסגור עסקאות", ורק לאחר מכן להגיע אל מוחמד כדי לעזור לו, ובהמשך - לחזור הביתה, ולקחת את הקפה (או התה) שעבד התבקש להכין (ואולי גם את עבד עצמו). גרסה זו, לא רק שאינה מתיישבת עם האמור בתצהיר, אלא היא גם אינה מתיישבת עם גרסתו המקורית של מוחמד (על כך שהתובע אמר לו שהוא יגיע אליו 10 דקות לאחר שיחת הטלפון) אינה מתיישבת היטב עם גרסתו המקורית של עבד (על כך שהתובע היה צפוי לחזור סמוך לאחר יציאתו ("תכין קפה, אני חוזר")) אינה סבירה בעינינו כלל. אין הגיון בכך שהתובע יעדיף לנסוע קודם להביא כלים בעבור עלא, כשהוא אינו יודע כלל מתי בדיוק עלא יצטרך אותם (התובע אישר בעדותו כי באותה שעה עלא היה עדיין בביתו, אף שב"כ התובע - בסיכומיו - טען כי נכון לקבוע שעלא כבר המתין לתובע במוטל אביב), כאשר הוא יכול תוך מספר דקות לסייע לחברו ואז להמשיך. אנו מעריכים שבזמן שחלף בין מועד חתימתו על התצהיר לבין מועד מתן העדות, הגיע התובע למסקנה שהגרסה שנמסרה בתצהיר אינה טובה מספיק, מאחר שממנה עדיין ניתן להסיק שהתובע יצא מביתו באותו בוקר במטרה לנסוע קודם אל מוחמד ורק לאחר מכן - לעבודה. כפי הנראה, החליט התובע "לשפר" את הגרסה, ובעדותו - הוא נתן גרסה שונה, אשר גרמה לכך שהמשקל הראייתי של כלל גרסתו - התדרדר בעינינו. אילו היה התובע מעיד גרסה דומה מספיק לזו שנמסרה בתצהיר, סביר להניח שלא היינו מוצאים סיבה שלא לאמץ את הגרסה האמורה, ואז - היה עלינו להתלבט בשאלה המשפטית אם נכון לראות את הנסיעה ככזו שכבר היתה - נסיעה "לעבודה", אף שהיתה לתובע כוונה לעצור באמצע. אלא שהתובע, כאמור, חסך מעמנו את ההתלבטות המשפטית האמורה, בכך שהוא שינה את גרסתו, וגרם לנו שלא להאמין לו. 23. אשר על כן, לדעתנו, ניתן לקבוע כי אף שכנראה היתה לתובע כוונה כללית לצאת באותו בוקר לעבודה (ואולי, אכן, לעבור דרך המחסן), הרי שהוא טרם החל לבצע את כוונתו זו. בטרם תחילת המימוש של הכוונה לצאת לעבודה, הגיעה אל התובע שיחת הטלפון ממוחמד, ובשל כך, החליט התובע לצאת לסייע למוחמד לפני הנסיעה לעבודה. הוא ביקש מעבד להכין קפה (או תה), כדי שלאחר חזרתו מהנסיעה אל מוחמד, הוא יוכל לשתות את המשקה (או לקחת אותו עמו לעבודה, כנראה גם ביחד עם עבד). בעת שהתובע יצא מביתו בבוקר יום 10/5/09, מטרתו היתה לנסוע אל מוחמד לסייע לו בתיקון התקלה במכוניתו, והוא טרם החל במימוש הכוונה לנסוע לעבודה באותו יום. גורל התביעה 30. סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"), קובע כי רואים תאונה כתאונת עבודה, אף אם: "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו". 31. משקבענו כי הפיצוץ בטנדר של התובע לא התרחש על רקע יריבות אישית בינו לבין מישהו, הרי שאותו פיצוץ הוא בגדר "סיכוני הדרך" אשר אילו היה מתרחש בזמן שהתובע נסע ממעונו למקום עבודתו - היה נכון להכיר בפגיעתו של התובע כבתוצאה של תאונת עבודה. אילו היינו מקבלים את גרסת התובע כפי שהועלתה בתצהירו, היינו בוחנים את השאלה אם הכוונה של התובע לעצור בדרכו לעבודה כדי לסייע לחברו - יש בה כדי להביא לכך שהתובע ייראה כמי שהתכוון להפסיק את דרכו לעבודה או לסטות ממנה סטיה של ממש ובמקרה כזה היה עלינו להחליט כיצד להתייחס לארוע על רקע הוראות סעיף 81 לחוק. אולם, משקבענו את אשר קבענו בסעיף 23 לעיל, אנו סבורים שאין צורך להתלבט בשאלה המשפטית. התובע נפגע - למרבה הצער (ועל לא עוול בכפו) - במועד שהיה בטרם תחילת דרכו של התובע לעבודה. הפגיעה היתה בנסיעה שכלל לא היתה קשורה לעבודה. הנסיעה לעבודה תוכננה להתחיל רק לאחר מכן; לאחר חזרתו של התובע מהנסיעה אל מוחמד. 32. לפיכך, אין אנו יכולים לראות את פציעתו של התובע ככזו שהיא תוצאה של תאונת עבודה. לסיכום 33. עד לתאונה, התפרנס התובע מיגיע כפיו. הפיצוץ שארע בטנדר שלו, היה - כנראה - פיצוץ שנועד לפגוע באדם אחר, ובכל מקרה - היה פיצוץ שהתרחש שלא בעטיו של התובע. התאונה גרמה לפציעה קשה של התובע (כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו לתצהירו). אנו מודעים לכך שדחיית התביעה עלולה להשאיר אותו בלא פיצוי על פציעתו (מלבד מה שהוא עשוי לקבל על פי פרק ט' לחוק). למרות זאת, בשל המסקנות שהגענו אליהן כמתואר לעיל, אין אנו רואים לעצמנו ברירה, אלא לדחות את התביעה, שכן אין אנו יכולים לקבוע שמדובר בתאונת עבודה. 34. בעת עדותו בפנינו היה התובע במצב בריאותי משופר יותר מזה שבו הוא היה בעת האשפוז. אנו מקווים שהחלמתו של התובע נמשכת, והוא יגיע להחלמה מלאה ככל האפשר. 35. מכל מקום, כאמור, התביעה נדחית. 36. אין צו בדבר הוצאות משפט. 37. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. טלפוןתאונת עבודה