פס"ד בתביעת התובעת למזונות מהנתבע, לאור השאלה האם חיה עם בעלה לשעבר ("החייב") מיולי 2010 ועד ספטמבר 2011. הרקע לתביעה: א. לתובעת 4 ילדים. התובעת קיבלה פסק דין לזכותה בעניין מזונות בבית הדין השרעי ביום 14.9.10 . ע"פ פס"ד זה חוייב בעלה לשעבר - החייב - לשלם לה סך של 5,200 ₪ בגין מזונות ומדור אישה וקטינים. ב. התובעת פנתה לנתבע לביצוע פסק הדין למזונות ביולי 2011. ג. התובעת קיבלה תשלום באמצעות הנתבע עד ספטמבר 2011, אלא שתשלום זה הופסק החל מחודש אוקטובר 2011, ואף נוצר חוב בגין תשלומי עבר, עקב חקירה שערך הנתבע, על פיה התובעת המשיכה להתגורר עם החייב. ד. בהתאם לדיון מיום 12.3.12 - החוב בגין תקופה זו הוקפא בנתבע, והופסקו הליכי הגבייה - עד למתן פסה"ד. הפלוגתאות בתיק:א. התקופה שבמחלוקת בתיק זה הינה מיולי 2010 ועד ספטמבר 2011 , כשהשאלה היה האם בתקופה זו חיה התובעת עם החייב במשק בית משותף , למרות גירושיהם.ב. בהתאם לפלוגתא דלעיל - האם כדין נרשם החוב בגין תשלומי המזונות לתקופה זו. דיון: א. לטענת התובעת, הפסיקה לנהל משק בית משותף עם בעלה לשעבר, החייב, מיום 28.7.10, לאחר שנשפט ונגזר עליו לבצע עבודות שירות, ומאז לא חזרו לחיות ביחד, והוא לא פירנסה. לדברי בא כוחה, יש חיזוק לטענתה זו לאור העובדה שהחייב לא נצפה מעולם על ידי חוקרי הנתבע בתוך ביתה, לא צולם בכניסתו, וכי גם אם ניצפה כשהוא נכנס לבניין בו התגוררה - אין בזה די , כיוון שבאותה מידה יכול היה לבוא לאחותו , טיהאני שמתגוררת באותו בניין (ושהייתה בעברה נשואה לאח של התובעת). בנוסף, לדברי ב"כ התובעת, טיאהאני סובלת מסכיזופרניה (כפי שעולה גם מהאישורים הרפואיים שהוגשו), ולא ייתכן שחקירה מעין זו תתבסס על עדותה. ב. מנגד טוען הנתבע, כי התובעת התגוררה עם בעלה לשעבר בתקופה שבמחלוקת, למרות הגירושין , וזאת למרות שלא ניצפה בפועל בדירה, וזאת - על סמך החקירות שנערכו, ועל סמך עדותם הבלתי אמינה של התובעת ושל החייב, וכי גם אם גב' טיהאני חולת נפש - אין בכך כדי לאיין את האינפורמציה האמיתית שמסרה, בדבר דלת לשירותים שהוסתרה בארון (ושלא הייתה כל סיבה להסתירה, אלא אם כן החייב הוחבא שם מפחד החוקרים). ג. בביקור החוקרים בבית התובעת, התובעת ערכה להם סיור בדירתה, הראתה להם את כל החדרים, לא סיפרה להם כי יש בחדר השינה דלת לחדר אמבטיה - דלת שהוסתרה עם ארון, והם אכן לא גילו את חדר האמבטיה הנוסף. ד. החוקרים עזבו את הדירה בלא כלום, ועברו לשוחח עם אחות החייב - גב' טיהאני. בשיחה זו אמרה גב' טיהאני כי החייב נמצא בחדר השירותים הנוסף, וכי השירותים מוסתרים מאחורי הארון. לאור זאת, נערך ביקור נוסף בבית התובעת - ובעקבות האינפורמציה שקיבלו, הזיזו החוקרים את הארון, ומצאו כי אכן יש דלת מאחוריו. יצויין כי בעניין השימוש שעשתה בחדר האמבטיה הנוסף ומדוע ננעל - - היו לתובעת מס' גרסאות סותרות. בחקירתה (נ/2 עמ' 26) הסבירה כי : "אני סגרתי אותו בכוונה, כי הטואלט שבור, פה היה מחשב של הילדים" ,אלא שבעדותה בבית הדין השיבה: "ת. ... השירותים והמקלחת בחדרי השתמשתי כמחסן ש. למה? ת. ילדי השתמשו בחדר שלי והיו כל הזמן פותחים את המים ומלכלכים את החדר ויש להם אחד לידי החדר". משלל גרסותיה לא ברור האם מדובר היה במחסן או שחדר האמבטיה שימש כחדר המחשב של הילדים (אף שהיה להם חדר משלהם); האם נעלה אותו בגלל הטואלט השבור, או בגלל שהילדים התיזו מים - כל גרסאות בלתי הגיוניות בעליל, ובוודאי שלא הצדיקו הזזת ארון המסתיר את קיומו של חדר האמבטיה! ה. התנהגות התובעת מחשידה עוד יותר לאור האמור בדו"ח חקירת החוקר (נ/1) האמינה עלי, על פיה: "בתחילה התובעת לא אישרה להיכנס לביתה וביקשה שנחכה בחוץ, כי אחותה לא לבושה... לאחר כעשר דקות התובעת אישרה כניסתנו... לאחר שנכנסנו התברר שאחותה לא נמצאית בתוך הדירה" (נ/1 -סעיף 6) ו. לאחר שהיה בידי החוקרים האינפורמציה על חדר האמבטיה המוסתר, ביקשו ממנה לפתוח את הדלת אך היא טענה לפתע כי אין לה את המפתח, ובכך מנעה מהם להיכנס ולבדוק האם החייב נמצא שם. לטענת בא כוחה, אישרה להם התובעת לרוץ את הדלת - אלא שהחוקרים לא היו אמורים לעשות כן (ואז היו אולי מואשמים בהתנהגות אלימה וכוחנית), וכי על פניו הטענה בדבר המפתח שאבד הייתה טענה נוספת בשרשרת השקרים של התובעת. מכל מקום - לא ניתן כל הסבר מדוע היה עליה לחסום את דלת הכניסה - לא רק על ידי נעילת החדר אלא גם ע"י הזזת ארון שיסתיר את קיומה של הדלת! ז. כאמור, לדברי ב"כ התובעת - לא ניתן היה להסתמך על דברי טיהאני כיוון שהיא סובלת מסכיזופרניה, ודבריה אינם יכולים להיות קבילים. אלא שהעובדות מדברות בעד עצמן: אכן הייתה דלת שהוסתרה מהחוקרים, כפי שגב' טיהאני אמרה, והתובעת לא נאותה לפתוח את הדלת לחוקרים בטענה (בלתי סבירה) שסגרה את הדלת כדי שהילדים לא ישחקו במים (או שהטואלט שבור) - וכי אין לה את המפתח! אפילו אם הייתה נכונה טענתה כי ביקשה למנוע מהילדים לשחק בחדר האמבטיה (הסמוך לחדר השינה ולא לחדר הילדים) - מדוע הייתה צריכה להסתיר את הדלת ע"י ארון, וכי לא היה די לנעול את הדלת מפני הילדים, ולשמור את המפתח למקרה שתרצה - היא עצמה - להשתמש בחדר השירותים?! ח. עדותה של התובעת אינה אמינה בעיני לחלוטין. לא ניתן הסבר המניח את הדעת מדוע לא סיפרה לחוקר, כשהגיע לראשונה לדירתה וערך בה סיור - שיש עוד חדר שירותים מאחורי הארון, אך הוא סגור בגלל הילדים/הטואלט, שהרי נשאלה אם זה כל הבית והשיבה בחיוב. עניין זה עלה רק לאחר שאחותו של החייב סיפרה לחוקר על קיומו של חדר השירותים שהוסתר, וגם אז - לא נפתחה לפניו הדלת על מנת שיוכל לבדוק אם החייב מסתתר שם בתואנה כי המפתח אבד (טענה שאינה יכולה להתקבל). ט. אין חולק גב' טיהאני (שלא הובאה בסופו של דבר כעדה מטעם מי מהצדדים), אושפזה בעבר בבית חולים פסיכיאטרי בשל סכיזופרניה. לכן מלכתחילה היה מקום להתייחס בחשדנות לאינפורמציה שמסרה. אלא שכאמור, האינפורמציה שמסרה התבררה כנכונה וכי אכן הייתה דלת מוסתרת בארון לשירותים הנוספים. משמע - לא משנה מה בדיוק היה מצבה הנפשי, או מה היו מניעיה לגלות את סוד הדלת הנסתרת (כשלטענת התובעת עשתה זאת לאור העובדה שהתגרשה מאחיה של התובעת ) - שהרי האינפורמציה שמסרה הייתה נכונה! י. אולם מעבר לכך, על פי החומר שהומצא לתיק מתברר כי בבדיקה רפואית מיום 6/11/12 (שנערכה כחודשיים לאחר הביקור בבית) נרשם כי: "לפני 4 שנים טופלה בכפר שאול... בשנים האחרונות לא זקוקה לתרופות או לטיפול פסיכיאטרי... לא ניצפו הפרעות בארגון החשיבה או התפיסה)". (ההדגשות לא במקור). לאור זאת, גיליון השחרור של גב' טיהאני מיום 12/6/05 עליו מסתמך ב"כ התובע - אינו רלבנטי, כיוון שאינו סמוך כלל למועד הביקור, ואין רלבנטיות לעובדה שבעברה אושפזה בשל בעיותיה הנפשיות. בנוסף, מקובלת עלי עדות החוקר כי כששוחח עימה לא ניתן היה לראות כי משהו אינו שורה עימה, ומשמעות הדבר , שבסופו של דבר - גם אם היא חולת סכיזופרניה - הייתה מסוגלת לומר דברים נכונים - כפי שאכן התברר בסופו של דבר. יא. התובעת התבקשה בעדותה להסביר את עניין הסתרת חדר השירותים הנוסף. וכך נשאלה והשיבה (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 29-32): "ש. בפעם הראשונה כשהם באו, אמרת להם זה החדר שלי ולא ראו את הדלת. רק אחרי שמישהו בחוץ אמר להם שיש מקלחת, אז הם חזרו ורק אז הראית להם את הדלת. למה בהתחלה לא הראית להם? ת. לא ידעתי שככה יקרה, ושבת חמותי תלך ותתלונן נגדי" (ההדגשות לא במקור). דברים אלו מדברים בעד עצמם, ומחזקים את טענת הנתבע כי החייב הוא זה שהוסתר מאחורי הארון מיד כשהגיעו החוקרים (כשהתובעת לא ידעה שבת חמותה - טיהאני - תספר על כך!). זו גם הסיבה שזמן קצר לאחר מכן הופיע החייב ושוחח עם החוקרים (כפי שעולה מחקירת עבדל רחמן כאמל, חוקר הנתבע, בעמ' 6 שורות 1-3 לעדות מיום 1/11/12). השערה זו אף מקבלת חיזוק מכך שהתובע ניצפה פעמיים נכנס לבניין, ואין זה סביר שבשעה שיכול היה לבקר את ילדיו בביתו - ילך דווקא לאחותו! יתרה מכך, מחקירתו ע"י חוקר הנתבע (נ/2 עמ' 11 שורה 16), אומר החייב בפירוש: "אני לא מדבר עם אחותי תיהאני, אנחנו בנתק". יב. ע"פ תמליל החקירה ודו"ח החקירה (נ/1 ונ/2) ביום 15/9/11 בשעה 11 הבחינו החוקרים בחייב כשהוא נכנס לבניין, וכך גם ביום 16/9/11 בשעה 13:00. אמנם , כאמור - לא ניצפה ממש בתוך הבית - אלא שדי באמור לעיל לעניין המסתור בשירותים ובשתי הפעמים שניצפה בכניסתו לבניין - כדי לחזק את הטענה כי הגיע לבית גרושתו, שם גר, ומשם יצא לעבודתו (כפי שגם העידה התובעת, וכפי שיובא בהמשך). יתרה מזו - לו באמת לא הסתתר בחדר השירותים - לא הייתה התובעת צריכה להסתיר את קיומם של השירותים בארון, או לטעון לפתע כי אין לה מפתח. בהערת אגב יצויין, כי בעוד התובעת סיפרה על חששותיה מהמים שהילדים יתיזו מחדר האמבטיה (או הטואלט השבור), נשאל החייב לעניין זה על ידי החוקר( נ/2 עמ' 10) ומדוע היה על התובעת להסתיר את הדלת הוא השיב: "כי הארון שבור"! תשובה זו מוזרה לא פחות מתשובות התובעת, כאשר אין צורך לחסום דלת כניסה לשירותים עם ארון (ואף לא להסתפק בנעילה) בגלל ארון שבור!!! יג. לעניין חוסר אמינותה של התובעת אציין מס' דוגמאות (מתוך שלל דוגמאות) מעדותה. וכך נשאלה והשיבה (עמ' 6 שורות 4-5 לפרוטוקול מיו 27/9/12: "ש. אחרי עבודות השירות איפה הוא עבד? ת. לא יודעת. שמעתי שהוא עבד בת"א" ומיד לאחר מכן (שם, שורות 8-9): "ש. כשהחוקרים באו אמרת שהוא בנצרת ת. שמעתי מהוריו שהוא בנצרת או בת"א. ש. עכשיו אמרת ת"א, לחוקרים אמרת נצרת. ת. אמרתי ת"א אבל שמעתי שהוא בנצרת או בת"א" (ההדגשות לא במקור). יד. מעבר לעצם הסתירה בדבריה, הרי שע"פ דו"ח החקירה, החייב הופיע, כאמור, זמן קצר לאחר מכן . משמע שהיה מלכתחילה באזור, ולא הגיע מת"א או מנצרת (ובוודאי שלא באמצע שעות העבודה!). לעניין זה נשאלה התובעת: "ש. החוקרים שאלו אותך איך זה שהם ראו את בעלך בכפר עקב? ת. לא. ש. אף פעם הם לא אמרו לך שהם ראו אותו בכפר עקב. ת. לאחר שבאו לחקור אותי, לא פגשתי אותם. ש. כשהם דיברו איתך, הם לא אמרו לך, ראינו את בעלך בכפר עקב. ת. לא זוכרת. ש. יכול להיות שהם אמרו לך ואת אמרת להם, הוא לפעמים בא לבקר את הילדים אבל לא אותי. ת. הוא בא לפגוש את הילדים אצל אמו. ש. ובזמן ההוא. ת. אמרתי שהוא לפעמים היה מגיע הביתה, אבל אני לא פתחתי את הדלת. ש. הוא פגש את הילדים רק אצל אמו, אף פעם לא בביתך או בבניין. ת. לא הייתי מכניסה אותו (ההדגשה אינה במקור). טו. גם הטענה שהחייב עזב את הבית בגלל עבודות שירות, אינה ברורה: מה הקשר בין העובדה שהיה בעבודות שירות לבין זה שעזב - לדברי התובעת - את הבית מאותו מועד? מדוע היה עליו לעזוב את הבית בתקופה זו, ומדוע לא חזר כשהסתיימה? גם בעניין זה לא התקבלה תשובה המניחה את הדעת, והתובעת אף השיבה תשובות לא ענייניות. וכך נשאלה והשיבה: "ש. פס"ד למזונות דיבר על זה שהוא לא יכול לפרנס בגלל שהוא בעבודות שירות. ת. כן. ש. עבודות השירות היו רק 6 חודשים. למה אחרי 6 חודשים הוא לא יכול להמשיך לפרנס. ת. הוא לא עבד. עבד יום אחד ונשאר בבית 10 ימים. ש. מתי הוא לא עבד. ת. עבד וישב. ש. איפה הוא עבד. ת. בירושלים. הוא נמצא אצלכם, תשאלי אותו. ... ש. אמרת שהוא לא היה ממש עובד אלא עובד יום וישן 10 ימים. ת. כן ש. את לא יודעת מתי הוא עובד ומתי לא, כי את לא איתו בכלל ת. הוא יצא בבוקר, לאן הוא ילך, לא לעבודה שלו?" ... ש. אני שאלתי על התקופה אחרי עבודות השירות. ידעת בבוקר שהוא יוצא לעבודה. ת. כן. הוא היה לובש בגדי עבודה. ש. אז את יודעת באיזה יום הוא עובד. ת. מרבית זמנו הוא ישן. בבוקר לא היה מתעורר. הייתי מעירה אותו ולא היה מתעורר. (ההדגשות לא במקור). טז. אמנם בחקירתה החוזרת נשאלה והשיבה (שם, עמ'9 שורות 4-5): "ש. כשענית שלפעמים הוא היה ישן ולפעמים היה הולך לעבודה - מתי זה היה. ת. לפני שנפרדנו. לפני שהגשתי תביעת מזונות", אלא, שלאור תשובתה הספונטנית דלעיל (לאחר שהודגש בפני כי מדובר על התקופה שלאחר השירות) - ולמרות ניסיונה בחקירתה החוזרת לתקן את הרושם שהותירה - נראה כי תשובותיה הראשונות הן הנכונות וכי החייב יצא לעבודה בבקרים, מביתה, כפי שהעידה בתחילה, בטרם שמה לב לבעייתיות של דבריה בנושא מגורי החייב. יז. החייב, מוסטפא כורד, העיד אף הוא בבית הדין, אלא שניכר היה כי מתחמק ממתן תשובות ענייניות. לשם הדוגמא: (עמ' 10 לפרוטוקול משורה 7): "ש. איפה היית כשלא היית בעבודות שירות? ת.עבדתי אצל אנשים בדירה הזאת והזאת, בירושלים היו לי כלים. עבדתי קשה מאוד. ש. בזמן הזה איפה גרת? ת. פעם אצל אמי פעם אצל אחותי פעם על שפת הים ופעם בבית מלון, לפעמים במסגריה". ובהמשך (שורה 23): "ש. כמה זמן מאז שהתחלת בעבודות השירות שגרת אצלה? ת. לפני שנים ת. אמרת 2010 ת. לא כל דבר אני יכול לזכור". יח. החייב ציין את תאריך עזיבתו את הבית בפרוטוקול הדיון בבית הדין השרעי (מיום 14/9/10) ושם אמר: "בתאריך 28/7/10 עזבתי את בית המשפחה לאחר שנידונתי לעבודות שירות ציבורי לתקופה של ששה חודשים ללא תמורה". מתוך דבריו אלו ניתן להבין שיש קשר בין עזיבתו את הבית לבין עבודות השירות שביצע - משמע שהעזיבה הייתה רק לתקופה זו ובגלל עבודות השירות. אלא שכאמור, גם מי שמבצע עבודות שירות אינו אמור לעזוב את ביתו (אלא אם כן מבקש לעזוב על מנת שאשתו תקבל גמלה מביטוח לאומי), ומכל מקום - לא הייתה הצדקה שלא לחזור לבית לאחר תום 6 חודשים אלו. יט. החייב נשאל בחקירתו הנגדית (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 27/9/12 לעניין פגישותיו עם ילדיו. וכך נשאל והשיב: ש. בבניין שגם האחות גרה, לא גרת איתה? ת. לא. הלכתי לפעמים למטה כדי לראות את הילדים. היא גירשה אותי פעמיים. ש. איפה היית נפגש עם עם הילדים באותה תקופה? ת. אצל אימי. ש. אז למה הגעת לבניין הזה, אימך גרה בבניין אחר? ת. הם לא היו מרוצים מהמצב. היו לי בעיות גם עם אימי. לא רציתי שמישהו יידע על המצב. ש. מי לא היו מרוצים ת. אימי בגלל הילדים. ש. אז בגלל זה נפגשת איתם אצל אמך. ת. לא הייתי רואה אותם שם בגלל הילדים שלא תעשה לי בעיות, ולאחר מכן היא הסכימה או קיבלה את המצב ואז התחלתי לראות אותם שם. עכשיו בכוונתי להגיש תביעה כדי לראות אותם"(ההדגשות לא במקור). כ. מתוך עדותו זו לא ברור כיצד נפגש עם הילדים אצל אימו, כאשר לדבריו היו לו בעיות עם אימו ולא רצה שתדע על המצב! תשובות אלו (כמו גם תשובותיו האחרות) לא יכולות להתקבל, וניכר היה שניסה להתאים עצמו לעדותה של התובעת (ולעובדה שנודע לו כי ניצפה פעמיים נכנס לבניין!). מכל מקום, עדותו זו אינה אמינה בעיני אף היא. לעניין זה יצויין, כי לטענת ב"כ התובעת , ניסתה ב"כ הנתבע לבלבל את החייב בחקירתה הנגדית, אלא שגם על שאלות פשוטות שנשאל - לא השיב באופן ענייני וסביר. כא. מנגד, עדות החוקר, מר עבדל רחמן כאמל, הייתה אמינה עלי, ובמיוחד לגבי השתלשלות העניינים והדברים שנמסרו לו על ידי התובעת בחקירתה. יצויין כי החוקר נסמך על החקירה שבוצעה בהתאם לאמור בתמליל ובדיסק שהוגש. הדיסק הינו בשפה הערבית - ולכן הח"מ לא האזינה לו, אולם ניתנה הזדמנות לב"כ התובעת לשמוע אותו ולהשוות לתמליל - ולא התקבלה טענה כי האמור בתמליל אינו נכון. כב. החוקר העיד כי עוד כי מצא בארון בגדי גבר (דבר שאושר בתמונות שהוגצגו). עוד העיד כי הכיר את החייב עוד קודם לחקירה זו, וכי החייב סיפר לו , לא אחת, בטרם החקירה בעניין אשתו - כי הוא (החייב), יודע על זוגות שערכו טקס גירושין רק על מנת לקבל כספים מהביטוח הלאומי - בעוד הם ממשיכים לחיות יחד. אמנם אין בכך ראיה לכך שכך שגם החייב עשה כן עם אשתו, אלא שכאמור, כלל הנסיבות (כולל מציאת בגדי גבר בארון ), מעידות כי בפועל גם החייב ואשתו המשיכו לגור ביחד - תוך הסתרתו - בשעת הצורך בשירותים המוסתרים (ולצורך כך אף התמהמהה התובעת בפתיחת הדלת לחוקרי הנתבע, כאמור לעיל). כג. יוער, כי לא בנקל ייקבע בית הדין כי בני זוג גרושים חיים ביחד, למרות גירושיהם, וכי הנטל הינו על הנתבע. אלא , שלאור עדותם הבלתי אמינה של התובעת והחייב, ולאור נושא הסתרת דלת חדר האמבטיה ע"י הזזת ארון (!) ו"איבוד" המפתח, ולאור כל האמור לעיל - הנטל הורם, ואין ספק כי אכן פעולה זו נועדה על מנת להסתיר את החייב - המתגורר עימה - מפני חוקרי הנתבע. כד. למען הסר ספק יצויין, כי עדותה של אחות החייב, גב' תגריד אבו דיאב (אשר הובאה מטעם הנתבע), לא העלתה ולא הורידה . אמנם טענה כי החייב מעולם לא ביקר באזור הבית השל התובעת כי היו ביניהם בעיות (עמ' 14 סיפא), אלא שדברים אלו אינם מעלים ואינם מורידים לאור העובדה שמחד - העדה לא התגוררה באזור, ולדבריה לא התערבה בענייניהם, ומאידך, החייב כן ניצפה כשהוא מגיע לאזור. מכל מקום , לדבריה אינה מתערבת ביחסים שבין התובעת לחייב - ולפיכך אין בעדות זאת כדי לשנות את הרושם דלעיל. כה. בסיום אתייחס לטענת ב"כ התובע כי הנתבע לא טרח להזמין את גב' טיהאני לעדות וכי עניין זה צריך לפעול לחובתה. אלא, שכמו שנאמר לעיל - העובדות לימדו כי גב' טיהאני מסרה לחוקרים אינפורמציה נכונה, לכן לא היה הכרח להעידה - מה גם שגם התובעת הייתה יכולה להזמינה מטעמה, לו חפצה בכך. מכל מקום וכאמור - גם ללא העדתה בפועל בבית הדין - הדברים מדברים בעד עצמם. סוף דבר: מכל האמור לעיל שוכנעתי כי החייב המשיך להתגורר בבית התובעת, שם היו בגדיו, ומשם יצא בבקרים לעבודה (בין אם בתקופת עבודות השירות ובין אם לאחר מכן), וכפועל יוצא מכך - אף ניהל עימה משק בית משותף בתקופה הרלבנטית שבמחלוקת. לכן יש לראותו כמי שהמשיך להתגורר עם התובעת בבית משותף, למרות גירושיהם, ועל כן החוב שנוצר לתובעת - נוצר כדין. בנסיבות אלו - התביעה נדחית. אין צו להוצאות. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. מזונות