סעיף 245(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי קובע את גיל הזכאות של אישה לקיצבת זיקנה. כאשר המדובר באישה שצברה תקופת אכשרה, כנדרש בסעיף 246 לחוק, והכנסתה בשנת מס אינה עולה על ההכנסה המירבית, הגיל הרלוונטי הינו גיל הפרישה, כמפורט בחלק א' ללוח א1 לחוק. 2. התובעת ילידת 6.11.1949, הגישה למוסד לביטוח לאומי בתאריך 10.11.2011, תביעה לקיצבת זיקנה, וזאת בסמוך להגיעה לגיל הפרישה. בהתאם לחלק א' ללוח א1, גיל הפרישה לאישה ילידת 1949, הינו גיל 62. 3. בתאריך 15.11.2011 הודיע הנתבע לתובע על דחיית תביעתה בנימוק, כי לא צברה תקופת אכשרה המזכה אותה בקיצבת זיקנה. במכתב הדחיה צוינה תקופת האכשרה הנדרשת, וכן צוין כי באפשרות התובעת להגיש תביעה חדשה, כאשר תשלים תקופת אכשרה כעובדת, או בהגיעה לגיל הזכאות לקיצבת זיקנה, אשר לגביה הינו גיל 67. הנתבע אף ציין במכתב הדחיה, מהן התקופות הרשומות אצלו, בהן היתה מבוטחת התובעת כעובדת. תקופות אלה הגיעו לכדי 131 חודשים. 4. כנגד החלטה זו של הנתבע הוגשה התביעה בתיק שלפנינו. לכתב התביעה צירפה התובעת מכתב המסביר את טענותיה ולגרסתה, עבדה 149 חודשי עבודה, ולא רק 131 חודשים . התובעת טענה, כי בתקופות שצוינו במכתב הדחיה, חסרות שתי תקופות עבודה - תקופה ראשונה, הינה שנה מתאריך 1.4.1984 ועד 31.3.1985; תקופה שניה, הינה תקופה מתאריך 1.9.1986 ועד 31.3.1987. התובעת טענה, כי לא קיבלה תלושי שכר, ועל כן אין בידה ראיות במסמכים להוכחת תקופות אלה, אולם יש באפשרותה להביא עדים. 5. הנתבע בכתב הגנתו חזר על האמור במכתב הדחיה. הנתבע אף פירט את זהות המעסיק שדיווח על העסקת התובעת, בסמוך לתקופות בהן התובעת טוענת כי עבדה, וכי אלה אינן מדווחות. התובעת הגישה בקשה לצירופו של אותו מעסיק כנתבע נוסף, ואכן המעסיקה בתקופה הרלוונטית, הגברת מיכאלה שמידט צורפה כנתבעת נוספת. 6. הגב' שמידט הגישה כתב הגנה מטעמה, ובו טענה, כי לא היא היתה המעסיקה של התובעת, אלא בעלה, וכי בעלה ניהל את החנות בה עבדה התובעת ברח' אורן, שכונת רוממה חיפה, וכי המדובר בחנות אחת מבין מספר חנויות בעלות שם דומה, ורק החל משנת 1988 היא ובעלה מנהלים את רשת החנויות, הכוללת ארבע חנויות. הגב' שמידט אף טענה, כי במשך השנים רשת החנויות העסיקה למעלה מ-200 עובדות, ואין ביכולתה לזכור מתי במדויק עבדה כל עובדת. יחד עם זאת, לאור פניית התובעת, פנתה הגב' שמידט להנהלת החשבונות וליועץ המס, אשר ליווה את פעילות החנויות מאז 1978, וזה מסר לה שאין בידו מסמכים לתקופה שלפני שנת 1999. הגב' שמידט ציינה, כי לאורך כל השנים מדווחים העובדים למוסד לביטוח לאומי ומשלמים עבורם תשלומים כחוק, ואף את השכר מקבלים העובדים בהמחאות ולא במזומן. הגב' שמידט ציינה כי הופיעה במשרדי המוסד לביטוח לאומי, על מנת לערוך בירור בנוגע לטענות התובעת, ואזי הסתבר, שאכן היא שילמה עבור העסקת שתי עובדות בשנת 1984 - האחת בשם שרה קלמוביץ והשניה בשם פסיה לוזון, כך שלגבי התקופה מ-1.4.1984 ועד 31.3.1985, התובעת אכן עבדה בחנות. באשר לתקופה החל מחודש 9/1986, נטען ע"י הגב' שמידט, כי התובעת לא עבדה בחנות "דודלי", וכי במקומה התקבלה עובדת אחרת, וזאת על פי הנתונים שאף מצויים במוסד לביטוח לאומי. 7. הנתבע אישר, לאחר בחינת הנתונים המצויים בידו בהתאם לטפסים שונים, לרבות ממס הכנסה, כי הוא מוכן לראות בתובעת כעובדת הנוספת מבין שתי העובדות עליהן דווח ע"י הנתבעת 2/בעלה, בהתייחס לתקופה מ-4/1984 ועד 3/1985, וזאת מעבר לעובדת בשם שרה קלמוביץ, הגם שנתוניה של התובעת היו חסרים בטופס 126 לשנת 1984. הוספת שנה זו, מביאה לכך שהתובעת צברה תקופה אכשרה של 143 חודשים. הודעה ברוח זו נמסרה לבית הדין ולצדדים בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ב-20.1.2013, כך שחסר לתובעת חודש אחד בלבד, על מנת לצבור תקופת אכשרה של 144 חודשים, שהיא התקופה הנדרשת בהתאם לחוק. 8. בסופו של דבר, השלימה התובעת לאחר ישיבת ההוכחות, עוד חודש עבודה בחודש 2/13, ותביעתה לקיצבת זיקנה החל מחודש 3/2013. הנתבע בהודעתו מ-24.3.13, ציין, כי לא ניתן לאשר לתובעת תשלום קיצבת זיקנה לתקופה שקדמה לחודש 3/2013, שכן רק בחודש 2/2013 היא צברה תקופת אכשרה כנדרש. הנתבע הוסיף וטען, כי עד למועד בו פנה המעסיק של התובעת לנתבע ב-15.11.12, לא היתה לנתבע האפשרות לדעת, שהתובעת היא העובדת הנוספת שהועסקה אצל גב' שמידט, ואשר דווחה לתקופה מ-4/1984 ועד 3/1985, הגם שאין מחלוקת, כי דווח על העסקת שתי עובדות. 9. לאור האמור לעיל, המחלוקת בין הצדדים, הינה האם עוד לפני חודש פברואר 2013, צברה התובעת תקופת אכשרה כנדרש של 144 חודשים, וביתר פירוט - האם התובעת הרימה את הנטל להוכיח, כי עבדה בחנות "דודלי" בשכונת רוממה בחיפה, גם בחודשים 1.9.1986 ועד 31.3.1987. 10. העובדות כפי שתקבענה על-ידינו, הינן על בסיס עדות התובעת, עדותו של מר בוריס גורביץ - הגרוש של התובעת, וכן מר אהרן רוזמן וגב' אנג'לינה רוזמן - שהינם חברים של התובעת, על בסיס עדותו של מר מיכאל שמידט - בעלה של הנתבעת 2, אשר בתקופה הרלוונטית החנות "דודלי" היתה רשומה על שמו וכן על בסיס הרישומים והדיווחים למוסד לביטוח לאומי ותעודת עובד הציבור של הגב' טלי כהן - מחלקת גביה ממעבידים, שהוגשה לביה"ד בתאריך 7.2.2013. בהקשר לתעודה זו נציין, כי הגם שניתנה על-ידינו החלטה ב-2.4.13, שעל ב"כ התובעת להודיע האם נותרה לו בקשה כלשהי בתיק, לא ביקש ב"כ התובעת לחקור את נותנת תעודת עובד הציבור. 11. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה ובו הצהירה, כי עבדה בחנות "דודלי" שהינה חנות צעצועים וכלי כתיבה, במשך ארבע שנים מלאות, לגרסתה, מחודש 4/1983 ועד חודש 3/1987. התובעת אישרה בתצהירה, כמו גם בעדותה, כי זו שהתפטרה מעבודתה בחנות. בהתאם לעדות התובעת, את שכרה קיבלה בשיקים אותם פדתה בסעיף הבנק של המעסיק, אולם היא לא קיבלה תלושי שכר. מאחר ולא היו בידי התובעת מסמכים להוכחת טענתה בדבר עבודתה עד חודש 3/1987, ביקשה התובעת להסתמך על זיכרונה שסיימה את עבודתה אצל הנתבעת 2 בתקופת חג הפסח, בסוף חודש מרץ. לטענת התובעת, בנה יליד 1980 נכנס לכיתה א' בגיל 7, ולא בגיל 6, וכחצי שנה לפני כניסתו לכיתה א', היא הפסיקה את עבודתה על מנת לקחתו לטיפולים של ריפוי ועיסוק, לאור המלצת הגננת. התובעת אף טענה בתצהירה, כי לו היתה יודעת בשנת 2011, שכל הוויכוח הינו על חודש עבודה, כפי שהסתבר בדיעבד, היא היתה משלימה את אותו חודש חסר עוד בשנת 2011, או בתחילת 2012. 12. התובעת נחקרה בחקירתה הנגדית, באשר ליכולתה להעיד מהזיכרון, מתי בדיוק סיימה עבודתה לפני כ-26-27 שנים, ולגרסתה היא מבססת את זיכרונה על טיפולים שהחל בנה לקבל בחורף 1987 בחודש ינואר, כאשר חודשיים לאחר מכן היא עזבה את עבודתה. התובעת טענה, כי המדובר היה בטיפולים שניתנו בין פעמיים לשלוש בשבוע למשך חצי שעה, לאחר שעות שהותו של הבן בגן, וכאשר החנות "דודלי" ממילא היתה סגורה בין השעה 13:00 ל-16:00. לגרסת התובעת, היא עזבה את העבודה, שכן היא לא היתה מספיקה לקחת את הילד מהגן, לתת לו לאכול ולקחת אותו לטיפול, אם לא היתה יוצאת לפני השעה 13:00. התובעת אישרה בחקירתה, כי הגן בו למד הילד בתקופה הרלוונטית היה בסמוך לבית חמותה, אשר היתה זו שהוציאה את הילד מהגן. בנסיבות אלה, קשה לקבל את גרסת התובעת שהיא עזבה עבודה על מנת לקחת את הילד בשעות שלאחר סיום הגן לטיפולי ריפוי ועיסוק של חצי שעה פעמיים בשבוע, כאשר ממילא חמותה היתה זו שהוציאה אותו מהגן ויכלה לתת לו לאכול, והתובעת היתה יכולה להגיע לבית חמותה ולקחת משם את הילד לטיפולים, שהיו קצרים. יתר על כן, התובעת לא ידעה לומר, מי העובדת שהחליפה אותה בחנות, למרות, שלטענתה, היא היתה ביחסים טובים עם בעלי החנות וסיום עבודתה נעשה ברוח טובה, ומאידך גיסא, היא מצפה מהנתבעת ובעלה לזכור באשר עשרות, אם לא מאות, עובדות שעבדו בארבע החנויות שבבעלותם, את משך זמן העבודה המדויק של כל עובדת ועובדת, גם אם מדובר לפני 20-30 שנה. 13. התובעת הודתה, כי אינה זוכרת במדויק, מתי סיימה עבודתה בחנות "דודלי" (עיין עמ' 6 לפרוטוקול). 14. הגרוש של התובעת-מר בוריס גורביץ, העיד, כי בנם המשותף היה בטיפולים בשל בעיות במוטוריקה עדינה, עוד בשנת 1986, מאז היותו בן 5.5 לערך, ולטענתו, מספר הטיפולים גדל בהמשך והוא התחיל לנסוע לנצרת ולכן, התובעת היא זו שהיתה צריכה לטפל בילד. קיימת סתירה בין עדותו של מר גורביץ לבין עדות התובעת, באשר למועד ממנו החל הבן לקבל טיפולים, שכן התובעת העידה, שבנה החל לקבל טיפולים רק בחודש ינואר 1987 (עמ' 5, ש' 1 לפרוטוקול), כאשר המדובר בילד יליד 8/1980, דהיינו רק מגיל 6.5 לערך, בעוד שהגרוש העיד, כי הילד החל לקבל טיפולים מגיל 5.5 (עיין עמ' 9 רישא לפרוטוקול). סתירה זו משמעותית במיוחד, שכן התובעת מבססת עדותה על כך, שחודשיים לאחר מועד תחילת הטיפולים, היא עזבה את עבודתה. הגרסה, כי הנימוק לכך שהתובעת היתה צריכה לעזוב את עבודתה בחנות "דודלי" בגלל שבעלה דאז עבר לעבוד מחוץ לעיר, לא הועלתה כלל ע"י התובעת. 15. בהתאם לגרסת מר רוזמן, ידיד משפחה של התובעת, התובעת התפטרה מעבודתה בחנות "דודלי", כחצי שנה לפני שבנה היה צריך להעלות לבית הספר, אולם אין הוא זוכר, מתי התובעת החלה לעבוד בחנות. מר רוזמן לא יכול היה לתת הסבר מניח את הדעת, מדוע התובעת התפטרה מהעבודה, כאשר ממילא עבדה רק בבקרים, והילד היה בגן בשעות אלה, אם מטרת ההתפטרות היתה על מנת לקחת את הילד לטיפולים. 16. בהתאם לגרסת גב' רוזמן, ידידת משפחה של התובעת, בנה של התובעת נשאר עוד שנה בגן, ובסביבות חג הפסח בשנה לפני עלייתו לגן, הפסיקה התובעת לעבוד בחנות "דודלי". האמור בסעיף 27 לסיכומי הנתבע 1, באשר למגמתיות בעדותם של מר וגב' רוזמן, ידידי התובעת, ובאשר לכך שאין ליתן משקל לעדותם - מקובל עלינו. 17. בתקופה הרלוונטית לעבודתה הנטענת של התובעת בחנות "דודלי", החנות היתה רשומה על שם בעלה של הנתבעת 2 . מאחר והמדובר בתקופה שלפני למעלה מ-20 שנה, לא נשמרו מסמכים אצל הנתבעת 2 או בעלה. בעלה של הנתבעת 2-מר שמידט, העיד, כי אינו זוכר מתי התובעת החלה עבודתה ומתי סיימה, אולם סביר כי עבדה באופן רצוף. מכל מקום, העיד מר שמידט, כי בתקופה הרלוונטית הועסקו בחנות שתי עובדות, ובחודש 9/1986, החלה לעבוד עובדת אחרת במקום התובעת, הגב' לאה הראל. מהדיווחים, כפי שדווחו למוסד לביטוח לאומי, אכן עולה, כי דווח על העסקת שתי עובדות בחנות, הן במהלך שנת 1986, והן במהלך שנת 1987, אלא שהחל מחודש ספטמבר 1986, שתי העובדות המדווחות הינן הגב' שרה קלמוביץ והגב' לאה הראל. מעבר לשתי העובדות, עבדו בחנות, במידת הצורך, מר שמידט ואישתו, אולם לא עובדת נוספת. 18. כאשר התובעת פנתה לנתבעת 2 ולבעלה, באשר לרישומים המתייחסים לדיווח עליה כעובדת במוסד לביטוח לאומי, דאג מר שמידט להגיע למוסד לביטוח לאומי לבירור העניין, ואזי הסתבר שקיימת תקופת העסקה שבה מצוי דיווח על שתי עובדות, מבלי שקיים פירוט שמי של התובעת, ולגבי תקופה זו, ולאור דברי התובעת ומר שמידט, הכיר המוסד לביטוח לאומי בתקופה, כתקופת עבודה של התובעת. מר שמידט העיד , כי אין זה סביר שהתובעת עזבה את העבודה דווקא לפני חג הפסח, וכן העיד בוודאות, כי בחנות לא עבדו יותר משתי עובדות. עדותו של מר שמידט בעניין זה, עשתה עלינו רושם מהימן, ולא שוכנענו כי בחנות עבדו במקביל (מעבר למר וגב' שמידט), יותר משתי עובדות. בהתייחס לתקופה מספטמבר 1986, קיים דיווח שמי על העסקת שתי עובדות שאינן התובעת, הננו מעדיפים להסתמך על הדיווח כפי שהיה בזמן אמת, ולא על זיכרונה של התובעת או חבריה, שאיננו בטוחים שהוא מתאר את המצב לאשורו בחלוף למעלה מ-25 שנה. 19. בתעודת עובד הציבור קיים הסבר, מדוע בהתייחס לתקופה מחודש אפריל 1984 ועד חודש מרץ 1985 (באותן שנים, שנת המס החלה בחודש אפריל והסתיימה בחודש מרץ, שנה לאחריו), היה חסר דיווח שמי של התובעת, ומדוע המוסד לביטוח לאומי לאחר שמר שמידט הגיע לבירור העניין בחודש 11/2012, הסכים לקבל כי העובדת השניה עליה דווח ולגביה לא היה שם, היא התובעת, וכן מדוע לא ניתן לעשות כן לגבי התקופה מאוקטובר 1986 ועד מרץ 1987, שכן אז היו מדווח על העסקת שתי עובדות, תוך פירוט שמן, והמדובר בלאה הראל ושרה קלמוביץ. ההסבר שניתן בתעודת עובד הציבור, לא נסתר, ולא הוכח לבית הדין, שעד למועד פניית מר שמידט לנתבע, היתה אפשרות לנתבע לדעת, כי התובעת עבדה וצברה תקופת אכשרה, גם בהתייחס לתקופה מחודש אפריל 1984 ועד חודש מרץ 1985. 20. במועד בו נשלח לתובעת מכתב הדחיה, חסר לתובעת חודש אחד להשלמת תקופת האכשרה המזכה בקיצבת זיקנה, חודש שהתובעת השלימה בפברואר 2013, ועל כן היא זכאית לגימלה, רק מחודש מרץ 2013. 21. לאור האמור לעיל - התביעה נדחית. 22. אין צו להוצאות. 23. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. קצבת זקנהביטוח לאומי