"ביום ראשון, תאריך 1.8.11 הנתבעת -מנהלת המחלקה, החליטה לפטר אותי ללא כל סיבה מוצדקת וללא כל התראה מוקדמת וכמובן ללא תשלום פיצויי פיטורים כדין... הכל נתהווה לאחר שמנהלת בית האבות קראה לי לרדת אליה למשרד לאחר סיום משמרתי וכך היו פני הדברים ובסיום המשמרת הלכתי לחדרה ופתאום הופתעתי מכך שגב' עליזה למעשה הודיעה לי על פיטורי במקום שתדאג לטפל בכל המחסורים שהיו במחלקה ושביקשתי קודם לכן לתקנם, למעשה להעסיק עוד אחות צמודה לי במשמרות לילה, וביקשתי להפסיק עם העובדים מהשטחים כי דבר מבהיל אותי בשעות הלילה, דבר שגרם להתרגזות הגב' עליזה וצעקה בפני שזו שיטת העבודה ואם לא טוב לי עם זה אז אני חופשייה והחליטה המנהלת לפטר אותי באותו רגע וביקשה ממני לא לחזור לעבודה בשנית" (סעיף 8 לתצהיר - ההדגשות לא במקור). 4. לפיכך עותרת התובעת לתשלום בסך 18,000 ₪ בגין פיצויי פיטורים וכן תשלומים בגין פנסיה, הבראה, חופשה וחגים. 5. הנתבעת טוענת כי התובעת התפטרה מיוזמתה (ואף מסרה מכתב התפטרות - נספח ב' לתצהיר הנתבעת) לאחר שלא ניתן היה להעלות את שכרה השעתי לרמת השכר שהיא ביקשה (מ- 22 ₪ ל- 24 ₪) ולפיכך אין היא זכאית לתשלום פיצויי פיטורים ו/או הודעה מוקדמת. בנוסף טענה הנתבעת שכל התשלומים המגיעים לתובעת על פי דין שולמו לה במלואם. דיון והכרעה 6. ביום 4.8.2013 התקיים דיון הוכחות בתיק במהלכו נשמעו עדויותיהם של התובעת ושתי עדות נוספות אשר הועסקו יחד עמה (הגב' סונה חרזאללה והגב' היבא חאג' יחיא). מטעם הנתבעת העידה הגב' אילנית דנגור (מנהלת משאבי אנוש) והגב' עליזה יערי (מנהלת הבית שבו הועסקה התובעת). הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל-פה. 7. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים בתיק ולאחר עיון במסמכים שהוגשו לתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין תביעת התובעת להידחות (למעט התביעה לדמי חגים). להלן אפרט את נימוקי הכרעתי. האם התובעת פוטרה או התפטרה? 8. כאמור, חלק נכבד מהמחלוקת בין הצדדים בתיק נסובה סביב השאלה האם כטענת התובעת היא פוטרה מעבודתה על-ידי הנתבעת (ולפיכך זכאית היא לתשלום בגין פיצויי פיטורים), או כטענת הנתבעת התובעת התפטרה מיוזמתה אצל הנתבעת. 9. כידוע, מערכת יחסי עבודה בין צדדים יכולה להסתיים ביוזמת העובד או ביוזמת המעביד, כאשר במקרה הראשון ידובר בהתפטרות ואילו במקרה השני ידובר בפיטורים. בית הדין הארצי פסק בעניין שמואלי כי: "הן הפיטורים והן ההתפטרות הם סיום חד צדדי של יחסי עובד ומעביד. השניים הם פעולה סובייקטיבית שתנאי לה הוא מתן ביטוי שלא משתמע לשני פנים לכוונה להביא את יחסי העובד והמעביד לידי גמר. כוונה זאת צריך שתהיה של המביא את היחסים לידי גמר. מעצם היות כל כוונה עניין סובייקטיבי, לא יוכל אדם לכפות כוונה על הזולת. מילים כגון 'אם תנהג כך ולא אחרת - אראה בך מתפטר' או 'אם לא יובטחו לי תנאי עבודה אלה ואלה - אראה עצמי כמפוטר' אין בהם כלל וכלל כדי להעיד על כוונתו של הצד השני להביא את היחסים בין השניים לידי גמר" (דב"ע (ארצי) ל/6 - 3 שמואלי - שרייר, פד"ע א' 69). כמו כן, בעניין בנצילוביץ קבע בית הדין הארצי כי לא תמיד הפסקת יחסי העבודה תהיה בביטוי פורמאלי דווקא ולעיתים בעת ההכרעה בשאלה מי הביא את יחסי העבודה לידי גמר על בית הדין לבחון את מכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה (דב"ע (ארצי) ל/18 - 3 בנצילוביץ - "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ, פד"ע ב' 41 (1970). 10. ברי, כי נטל ההוכחה לעניין טענה זו מוטל על כתפי הטוען להם שכן הוא "המוציא מחברו". בהקשר זה אזכיר מושכלות יסוד ולפיו דיני הראיות מבחינים בין "נטל השכנוע" לבין "נטל הבאת הראיות". על ההבחנה בין השניים עמד בית המשפט העליון בין היתר בפרשת מרום בזו הלשון: "נטל השכנוע מבטא את החובה המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו. הצד שעל כתפיו רובץ נטל זה נדרש לשכנע את בית המשפט באמיתות טענתו, ואם ייכשל בכך - טענתו תידחה... נטל הבאת הראיות, המבטא נטל קל יותר, בא רק להבהיר על מי מהצדדים, בשלב מסויים זה או אחר של המשפט, רובצת חובה להציג את ראיותיו. ככלל, נטל הבאת הראיות מוטל בתחילת המשפט על הצד הנושא בנטל השכנוע; שאם צד זה לא יביא את ראיותיו, תידחה טענתו. אם הצד הנושא בנטל השכנוע הביא ראיה המוכיחה לכאורה את טענתו, עשוי נטל הבאת הראיות לעבור לצד האחר. ואולם, הצד האחר - אשר אינו נושא בנטל השכנוע - עשוי לזכות במשפט גם אם לא עמד בנטל הבאת הראיות, אם בית המשפט לא שוכנע כי הראיות שהביא הצד הראשון מבססות את טענתו במידת הוודאות הדרושה לשם עמידה בנטל השכנוע...במצב שבו הראיות שקולות יפעל הספק לחובת הצד שעליו נטל השכנוע. הנה כי כן, נטל הבאת הראיות אינו גוזר את גורל ההכרעה במשפט, אלא רק את מהלכו של המשפט, ואילו נטל השכנוע קובע את גורל ההכרעה במשפט: הצד הנושא בו חייב להרימו. אם נכשל בכך - תידחה טענתו וידו במשפט תהא על התחתונה. זאת ועוד: נטל הבאת הראיות עשוי לעבור מן הצד הנושא בנטל השכנוע לצד האחר. לא כן נטל השכנוע, שהוא ...'קבוע ועומד, ולעולם אינו עובר מבעל דין אחד למשנהו'..." (ההדגשות לא במקור) (ראו: ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ד; דנ"א 1516 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813) מן הכלל אל הפרט 11. במקרה שלפנינו אין המדובר בסיום עבודה שאחד מהצדדים נתן לו ביטוי חד משמעי (ולעניין זה בית הדין לא נותן משקל ראייתי למכתב ההתפטרות הלא חתום שהציגה הנתבעת) ולפיכך על בית הדין לבחון את מכלול העובדות ומהן להסיק מה היו נסיבות יחסי העבודה (התפטרות או פיטורים). 12. כאמור, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו מצאתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שעבודתה הופסקה ע"י הנתבעת, מהנימוקים שיפורטו להלן: ראשית, התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה על מנת להוכיח כי פוטרה מעבודתה. אמנם, התובעת חזרה בחקירתה הנגדית על הטענה לפיה היא פוטרה מעבודתה, אך כנגד טענה זו העידה עדת הנתבעת, הגב' עליזה יערי, פעם אחר פעם שהתובעת היא זו שהתפטרה מעבודתה וכי היא לא הייתה מעוניינת בהפסקת עבודתה: "אני נשבעת שאני לא משקרת, לא ביקשתי מה ללכת [צריך להיות ממנה] אני רוצה שהיא תישאר, יותר מזה היא ברוכה הבאה לחזור. לא קל למצוא עובדים טובים" (עמ' 23 ש' 6; כמו כן ראו דברי הגב' יערי בעמ' 20 לפ' ש' 22 ואילך; עמ' 22 לפ' שורה 30). עדותה של הגב' יערי הייתה מהימנה ועיקבית. לפיכך, בית הדין מצוי במצב שבו התובעת, מחד, טוענת שפוטרה מעבודתה בעוד שהנתבעת, מאידך, טוענת שהיא זו שהתפטרה מעבודתה, כאשר במצב שבו הראיות שקולות יפעל הספק לחובת הצד שעליו נטל השכנוע. שנית, במקרה דנן אף לא ניתן לומר כי הראיות שקולות שכן בגרסתה של התובעת עלו מספר סתירות מהותיות. כך למשל, בתצהיר התובעת נטען שמועד סיום העבודה היה ביום 1.8.2011 כאשר מהחקירה הנגדית עלה כי לאחר המועד הנטען התובעת המשיכה לעבוד (ראו עמ' 7 ש' 29; עמ' 8 ש' 21). ואזכיר, כי בתצהיר התובעת נרשם באופן מפורש שלאחר השיחה מיום 1.8.2011 המנהלת החליטה לפטר אותה וביקשה ממנה לא לחזור לעבודה (סעיף 8 לתצהיר התובעת) והעובדה שהתובעת אליבא דגרסתה המשיכה לעבוד לאחר מועד "פיטוריה" פוגעת בגירסתה. כמו כן - בתצהירה טענה התובעת כי הגב' עליזה פיטרה אותה ביום 1.8.2011, בעוד שמהחקירה הנגדית עולה כי המילים "את מפוטרת" לא נאמרו: "לא במילים האלו. אבל היא עשתה לי את המוות שאני אעזוב"; "חזרתי וראיתי שהיא משחקת לי במשמרות, היא הורידה משמרות. אני לא זוכרת מתי הייתה המשמרת האחרונה. אני בטוחה שב- 23.8.11 לא הייתי בעבודה" (עמ' 7 ש' 12; עמ' 7 ש' 29). דהיינו, מגרסת התובעת בבית הדין עולה גרסה חדשה ולפיה מנהלת בית האבות הפחיתה לה משמרות החל ממועד קיום השיחה ביום 1.8.2011, חיפשה אותה ועשתה לה את המוות על מנת שהתובעת תעזוב את מקום העבודה אולם דברים אילו כלל אינם מופיעים בתצהיר והם נאמרו, לראשונה, בעת החקירה הנגדית וכמובן שיש בכך כדי לפגוע בגרסתה. אזכיר, שנטל השכנוע להוכחת טענת הפיטורים מוטל על התובעת ולפיכך עליה להציג גרסה עיקבית ושקופה באשר לנסיבות סיום עבודתה אולם במקרה דנן לא כך הדבר. שלישית, כתמיכה לגרסתה העידו לטובת התובעת שתי עובדות שעבדו עם התובעת. ואולם, לא ליתן משקל לעדות התביעה שכן הן לא היו נוכחות לשיחה שבה לטענת התובעת הגב' עליזה אמרה לה ללכת הביתה (ראו דברי התובעת: עמ' 8 ש' 10). כמו כן ראו דברי העדה סונה חרזאללה אשר נשאלה האם שמעת את עליזה אומר לה "את מפוטרת"? "לא, כי לא הייתי בתוך השיחה" (עמ' 15 ש' 16). וכן - "לא ראיתי, אבל שמעתי. לא שמעתי במילים, אבל שמועות היו הרבה שם" (עמ' 15 ש' 13). ובאופן דומה השיבה העדה הנוספת מטעם התובעת הגב' היבא חאג' יחיא לשאלת ב"כ הנתבעת האם ראית בעצמך מישהו מפטר את התובעת "לא ראיתי, אבל לפי המילים שלה הייתה מעוניינת וזו הייתה הדרך שלה וזה היה ידוע ומובן מאליו שהיא הולכת לפטר אותה" (עמ' 13 ש' 1). מכאן, שעדותן של עדות התובעת מתבססות על עדות שמיעה ו/או ספקולציה. יובהר, שהדבר נכון גם לעדותה של הגב' אילנית דנגור - אשר גם היא לא הייתה נוכחת ישירה להשתלשלות האירועים בין התובעת לגב' עליזה יערי שכן היא לא נמצאת בבית האבות (עמ' 16 ש' 31). 13. בסיכומו של דבר התוצאה היא שהתובעת לא הרימה את הנטל הנדרש ממנה לצורך הוכחת הטענה לפיה היא פוטרה ממקום עבודתה וכפועל יוצא מכך אין היא זכאית לפיצויי פיטורים. האם הנתבעת ביצעה לתובעת "גמר חשבון" לאחר סיום העבודה 14. מחלוקת מהותית נוספת היא לעניין תשלום שהנתבעת טוענת ששולם לתובעת לאחר סיום העבודה במסגרת תלוש שכר לחודש ספטמבר 2011 בסך 5,045 ₪ (נטו), בין היתר בגין דמי הבראה בסך 2,609.75 ₪ ופדיון חופשה בסך 2,111.65 ₪. התובעת טענה בחקירתה הנגדית כי היא לא ראתה את הכסף הזה בבנק (עמ' 9 ש' 26). 15. על פי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 ועל פי חוקים נוספים, על המעביד לבצע רישום מדוקדק של התשלומים המשולמים לכל עובד. הדבר נכון מכח קל וחומר שעה שמדובר בתשלום משמעותי לעובד המהווה גמר חשבון. ואכן בענייננו, הנתבעת הציגה תלוש שכר וכן אסמכתא להעברת הסכום לחשבונה של התובעת כאשר מנגד התובעת לא הציגה כל מסמך שיהיה בו כדי להוכיח את טענתה לפיה הסכום לא שולם. כך למשל יכולה הייתה התובעת להביא בקלות רבה תדפיס בנק שיוכיח כי הסכום המופיע בתלוש השכר לא הופקד לחשבונה. לפיכך, הריני קובע שהנתבעת עמדה בחובה הרישומית המוטלת עליה לעניין הוכחת העברת התשלום. הזכויות הכספיות 16. נשאלת השאלה לאיזה סכומים זכאית התובעת לנוכח קביעותיי עד כה. פיצויי פיטורים: ברי שהתובעת אינה זכאית לתשלום פיצויי פיטורים ו/או הודעה מוקדמת לנוכח קביעתי לפיה לא עלה בידה להוכיח שפוטרה ממקום עבודתה. יובהר, כי אין חולק שהנתבעת שחררה לזכות התובעת את הכספים שהופקדו בגינה לקופת הגמל במהלך תקופת עבודתה (לרבות כספי הפיצויים בסך של כ- 3,000 ₪) וזאת מכח צו ההרחבה לפנסיית חובה (ראו דברי התובעת בעמ' 10 ש' 29). הוצאות נסיעה: במועד הדיון מיום 5.12.2012 חזרה בה התובעת מתביעתה לדמי נסיעות (עמ' 1 לפ' ש' 20). דמי הבראה: מעיון בתלושי השכר עולה שבחודש נובמבר 2010 שולם לתובעת 1,776 ₪ ; בחודש דצמבר 2010 שולם 1,776 ₪ ובמסגרת גמר חשבון תשלום נוסף בסך - 2,609 ₪. סה"כ שולם לתובעת 6,161 ₪ כאשר בכתב התביעה נתבע סכום בסך 5,976 ₪. מכאן שעלה בידי הנתבעת להוכיח שהתובעת קיבלה את מלוא התשלום בגין דמי הבראה. הפרשות פנסיה: לתצהיר הנתבעת צורף תדפיס המפרט את ההפרשות לקרן הפנסיה. בהתאם לדו"ח ניתן לראות שהנתבעת העבירה את התשלומים לקופת הגמל באופן סדיר החל מחודש פברואר 2009. בהתחשב בכך שהתובעת החלה את עבודתה בחודש אוגוסט 2008 הרי שזכאותה לביצוע ההפרשות אכן חלה החל מהחודש הנזכר (בחלוף 6 חודשי עבודה). התובעת לא סתרה את הדו"ח הנזכר אשר בהחלט מתיימר להיות דו"ח מהימן וניטראלי מקרן הפנסיה ולפיכך עלה בידי הנתבעת להוכיח שהופרש לתובעת מלוא התשלומים בגין פנסיה. דמי חופשה: מעיון בתלושי השכר עולה ששולם לתובעת תשלומים בגין חופשה כאשר במסגרת תלוש השכר האחרון בוצע לתובעת גמר חשבון ושולם לה סך של 2,111 ₪ כפדיון חופשה. יתר על כן, הנתבעת פירטה בתצהירה באופן מפורט את אופן חישוב דמי החופשה וההסבר מקובל על ביה"ד ועומד בהוראות החוק. מכאן שעלה בידי הנתבעת להוכיח שהתובעת קיבלה את מלוא התשלום בגין דמי חופשה. 17. באשר לדמי חגים: התובעת עותרת לתשלום בגין 27 ימי חג (9 ימי חג בשנה). צו ההרחבה הכללי במשק אשר הרחיב את הוראות הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות, דמי חגים וימי אבל קובע כדלקמן: "עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא הסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג השבועות ויום העצמאות). עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת". 18. באשר להוכחת הזכאות לדמי חגים - כבר נקבע כי "על המעסיק, שברשותו נמצא כל המידע בעניין נוכחות העובד במקום העבודה, להראות כי העובד לא הגיע יום לפני או יום אחרי" (ע"ע 665/09 מנרב הנדסה ובניין בע"מ - ארפצ'י זאקי, מיום 1.11.11; ע"ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק - שלג לבן (1980) בע"מ, מיום 28.5.07).). דהיינו: חובת ההוכחה להראות ששולם לתובעת מלוא דמי החדים מוטלת על הנתבעת. קביעתי לעניין חובת ההוכחה המוטלת על המעסיק מקבלת משנה תוקף במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958. במסגרת התיקון על הנתבעת לכלול בתלושי השכר פירוט מלא ומסודר לגבי רכיבי השכר, באופן שניתן יהא ללמוד ממנו על דרך חישוב השכר ועל הזכויות המשולמות - הן בהתייחס לסוגי התשלומים (הבראה, חגים, שעות נוספות, שעות שבת וכיו"ב) והן לגבי שיעור התשלומים בכל רכיב ורכיב. 19. בענייננו, הנתבעת לא עמדה בנטל להראות כי שילמה לתובעת את מלוא דמי החגים המגיעים לה בהתחשב בתקופת עבודתה, אלא הסתפקה בטענות כוללניות ולפיהן "התובעת קיבלה את כל ימי החג והדבר אף עולה בבירור מתלושי השכר". ואולם, מלבד תשלום כולל בסך 658 ₪ בגין "פיצוי חג" לא פירטה הנתבעת פירוט ראוי את התשלומים ששולמו לתובעת בגין ימי חג. יובהר, כי בכל הנוגע לרכיב החופשה וההבראה הרחיבה הנתבעת ופירטה באופן יסודי את התשלומים ששולמו לתובעת בגין חופשה והבראה, אולם לא עשתה כן - וכנראה שלא בכדי - בכל הנוגע לתשלום דמי חגים. 20. אני מקבל לפיכך את דרישת התובעת לתשלום דמי חגים, בהפחתת ימי החג שנפלו בשלושת החודשים הראשונים (שהרי התובעת אינה זכאית לתשלום דמי חג בשלושת החודשים הראשונים) וכן את ימי החג שנפלו בשבת (19.9.2009; 3.10.2009; 10.10.2009; 18.9.2010), סה"כ הפחתת 9 ימי חג. שכרה היומי של התובעת עמד על 176 ₪ ליום עבודה ולפיכך התובעת זכאית לסך של 18 ימי חג וסה"כ - 3,168 ₪. מאחר שבתלושי השכר שולם לתובעת פיצוי חג בסך 658 ₪ זכאית התובעת בסך הכול לתשלום בשיעור 2,510 ₪. סוף דבר: 21. תביעת התובעת - מתקבלת אך ורק לעניין דמי החגים. 22. הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין סכום כולל בסך 2,510 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום העבודה (8/2011) ועד לתשלום בפועל. בהתחשב בתוצאת פסק הדין, כל צד יישא בהוצאותיו. פסק הדין ניתן לערעור בזכות לבית הדין האזורי לעבודה בתוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין. הודעה מוקדמתפיטורים