האם יש לכלול את הפרמיה בערך השעה בחישוב שעות נוספות ? 6. בתביעת השכר טענה התובעת, כי היא הועסקה בשכר שעה בתוספת פרמיה, שהיא באחוז קבוע מהמכירות (אחוז אחד). לטענת התובעת שולמה לה פרמיה חלקית בחודש אפריל 2011 (פרמיה שחושבה לפי 0.6% מהמכירות, במקום 1%) ובהתאם היא זכאית להפרשי שכר (פרמיה) בסכום של 721 ₪ (ראה: סעיף 51 לכתב התביעה). לגרסת התובעת יש לכלול את רכיב הפרמיה בערך השעה בחישוב הגמול על העסקה בשעות נוספות; דבר שלא נעשה בפועל. בהתאם ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי שכר על העסקה בשעות נוספות בסכום של 1,558 ₪ (ראה: סעיפים 49-50 לכתב התביעה). 7. על פי כתב התביעה במהלך ההתקשרות שילמה הנתבעת לתובעת דמי חגים וקצובת הבראה באופן חלקי. מכאן התביעה לתשלום דמי חגים בסכום של 3,263 ₪ ודמי הבראה בסך של 5,975 ₪ (ראה: סעיפים 39-44 לכתב התביעה). 8. בכתב התביעה נטען כי חרף הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי להסדרת הביטוח הפנסיוני וצו ההרחבה המכיל את הוראות ההסכם הקיבוצי הנ"ל על כלל העובדים המועסקים במשק, לא דאגה הנתבעת להסדרת זכויותיה כמתחייב בהוראות ההסכם. בהתאם התבקש בית הדין להורות על שחרור הכספים בקרן הפנסיה לזכות התובעת ובתשלום פיצוי בעקבות הפרשות המעביד בחסר, בסכום של 2,528 ₪ (ראה: סעיפים 32-38 לכתב התביעה). 9. בכתב התביעה טענה התובעת, כי יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בפיטוריה על רקע בקשתה להגביל את העבודה בחנות לשתי משמרות בשבוע, בהעדר סידור מתאים לילדה. לטענת התובעת הפיטורים באו לביטוי במחיקתה מסידור העבודה השבועי ומהחלטה שקיבל ויישם מנהל הנתבעת, להוצאתה משיבוץ העבודה ובכך למעשה הביא לפיטוריה. 10. בנסיבות אלה טוענת התובעת יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים בסכום של 13,011 ₪ (עבור תקופת העסקה בת 43.5 חודשים ועל בסיס שכר שעתי בסך 29.04 ₪, בהיקף משרה בשיעור של 66% ממשרה מלאה) ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים; וכן בדמי הודעה מוקדמת של 3,589 ₪ (ראה: סעיפים 53 ו-52 לכתב התביעה). 11. לטענת התובעת פיטוריה ללא שימוע והתנהלות הנתבעת אשר קדמה לפיטורים מצדיקים פיצוי נוסף אותו העמידה התובעת בשיעור השווה לשלוש משכורות, ובסה"כ 10,767 ₪ (ראה: סעיפים 56-65 לכתב התביעה) . 12. כן טוענת התובעת, כי במועד סיומם של יחסי עובד מעביד עמדה לזכותה מכסת חופשה של 28.5 ימים לפדיון ובגינם היא זכאית לדמי פדיון חופשה בסך של 4,966 ₪ (ראה: סעיפים 45-48 לכתב התביעה). 13. לבסוף מבקשת התובעת לחייב הנתבעת בפיצויים על הפרת הוראות חוק הודעה לעובד, ובפיצויים על סירוב הנתבעת להעביר לידיה תלושי שכר המתייחסים לחודש ינואר 2011 והחודשים אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 2011, בסכום כולל של 20,000 ₪ (ראה: סעיפים 66-72 לכתב התביעה). 14. אין בדעתנו בשלב זה של פסק הדין, להתעכב על תשובות הנתבעת לרכיבי התביעה השונים. די לומר כי לטענת הנתבעת יחסי עובד מעביד הסתיימו בהתפטרות התובעת בנסיבות אשר אינן מקנות לה את הזכות לפיצויי פיטורים. לשיטתה של הנתבעת ועל בסיס תחשיב שערך רואה חשבון מטעמה - זכאית התובעת על חשבון הזכויות הסוציאליות הנתבעות לתשלום סכום כולל של 8,451 ₪ ממנו יש לקזז דמי הודעה מוקדמת. על רקע האמור לעיל נפנה להלן לפרק הדיון וההכרעה. דיון והכרעה: 15. את הדיון ברכיבי התביעה השונים נקיים בסדר הצגתם לעיל - נפתח בדיון בתביעת התובעת המתייחסת לזכויות להם הייתה זכאית (לשיטתה), במהלך תקופת העבודה - הפרשי שכר לרבות גמול בגין העסקה בשעות נוספות, קצובת הבראה, דמי חגים והסדרת הכיסוי הביטוחי. משם נפנה לדיון בעילות התביעה שהולדתן בסיומם של יחסי עובד מעביד - פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצויים על פיטורים שלא כדין ודמי פדיון חופשה. את פרק הדיון וההכרעה נסיים בתביעת התובעת לפיצויים מכוח הוראות החוק - חוק הודעה לעובד וחוק הגנת השכר. התביעה להפרשי שכר, קצובת הבראה, דמי חגים ופיצוי בגין אי הסדרת כיסוי ביטוחי: 16. התביעה להפרשי שכר מתבססת על טענת התובעת האומרת כי שכרה היה מורכב מרכיב קבוע - שכר לשעה; ומרכיב משתנה - אחוז מהמכירות. במסגרת זו טענה התובעת כי היא זכאית להפרשי שכר על אי תשלום הפרמיה המוסכמת בחודש אפריל 2011 ולהפרשי שכר בשל אי הכללת הרכיב המשתנה (הפרמיה), בחישוב ערך השעה בשלב קביעת הגמול על העסקה בשעות נוספות. 17. לטענת הנתבעת דין התביעה להפרשי שכר להידחות. לשיטתה של הנתבעת תשלומי הפרמיה הם תמריץ ששולם למוכרות (והתובעת בכללן) בתנאי שעמדו ביעדי המכירות של החנות וכמחווה של רצון טוב (ראה: סעיף 38 לתצהיר מנהל הנתבעת). הנתבעת הוסיפה בסיכומיה כי התובעת כלל לא נדרשה לעבוד בשעות נוספות, וממילא אינה זכאית לשכר על העסקה בשעות נוספות (ראה: סעיף 18 לסיכומי הנתבעת). 18. תלושי השכר שצרפה התובעת ואשר אינם במחלוקת, מלמדים כי לאורך כל תקופת הקשר שולמה לתובעת ה"פרמיה" מידי חודש בחודשו בשיעור קבוע -של 0.6% מהמכירות עד לחודש פברואר 2011; ו-1% מהמכירות החל מחודש פברואר 2011 (למעט חודש אפריל 2011). 19. תלושי השכר שכאמור אינם במחלוקת, המלמדים כי ה"פרמיה" שולמה מידי חודש בחודשו בשיעור קבוע, תומכים בגרסת התובעת לפיה שכרה מורכב מתשלום שכר בסיס שעתי ומתוספת משתנה בגובה אחוז מוסכם מהמכירות. העובדה כי תצהירו של מנהל הנתבעת שותק ואיננו מפרט מהם אותם יעדי מכירות שנקבעו על ידו בהם נדרשה התובעת לעמוד כתנאי לתשלום הפרמיה, והעובדה כי תצהיר מנהל הנתבעת איננו מתמודד עם התמונה העולה מתלושי השכר ביחס לאופי הקבוע של תשלום הפרמיה - רק תומכות ומחזקות את גרסת התובעת. 20. לאור האמור, זכאית התובעת לתשלום הפרמיה בשיעור המוסכם של אחוז מהמכירות, בתקופה שמחודש פברואר 2011 ועד למועד סיום העסקתה. משאין מחלוקת והדבר עולה מתלוש השכר של חודש אפריל 2011, כי בחודש זה שולמה לתובע פרמיה בשיעור של 0.6% מהמכירות בלבד; זכאית התובעת להפרשי שכר (הפרמיה בשיעור המוסכם) לחודש אפריל 2011 בסכום של 721 ₪, כמבוקש בכתב התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.5.2011. 21. עובד המועסק בשעות נוספות זכאי לגמול על העסקתו בשעות נוספות, בשיעור הקבוע בסעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951, על "שכרו הרגיל". "השכר הרגיל" מוגדר בסעיף 18 לחוק האמור והוא כולל את "כל התוספות שהמעביד משלם לעובדו". בהתאם נפסק, כי השכר הרגיל הוא השכר המשולם בעד השעות שקדמו לשעות הנוספות (ראה: דב"ע לט/3-24, בתי הזיקוק לנפט בע"מ נ' זאב למפל; וע"ע 33791-11-10, נובככבוב מיכאל נ' ר-צ פלסט בע"מ). 22. הרכיב המשתנה בשכר התובעת בשיעור של אחוז מהמכירות, איננו משולם בעד שעות העבודה שקדמו להעסקה בשעות נוספות, אלא להבדיל משולם על בסיס חודשי בהתאם לביצועי התובעת בתום החודש. מכאן שהוא אינו כלול בבסיס השכר לצורך תשלום גמול על העסקה בשעות נוספות. 23. אשר על כן תביעת התובעת להפרשי שכר המתייחסת להפרשי שכר על העסקה בשעות נוספות - נדחית. 24. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת קיום חוב על חשבון קצובת הבראה לה זכאית התובעת. בהקשר זה ובתביעה שבפנינו טענה התובעת לקיומו של חוב, כתוצאה מתשלום חלקי של קצובת הבראה בסכום של 5,975 ₪ (סעיף 44 לכתב התביעה). מצידה הנתבעת מודה בקיום חוב בעקבות תשלום דמי הבראה בחסר, בסכום של 2,220 ₪ בלבד (סעיף 21 לתצהירו של מנהל הנתבעת). 25. אין לאמץ את חישוב התובעת לשאלת שיעור חוב קצובת ההבראה כנטען על ידה, שעה שהתביעה לתשלום קצובת הבראה מתייחסת לשנים 2009 ואילך בעוד שהיא מוגבלת בתביעה לקצובת הבראה לשנתיים האחרונות להעסקתה; כך גם מתעלמת התובעת בחישוב שצרפה מהתקופה בה הייתה בחופשת לידה מוארכת (מחודש ינואר 2010 ועד כולל אפריל 2010), במהלכה אין היא צוברת זכויות סוציאליות לרבות הזכות לקצובת הבראה. 26. משכך מקובלת עלינו עמדת הנתבעת לפיה החוב על חשבון קצובת ההבראה לתובעת עומד על סכום של 2,220 ₪ בלבד. 27. בכתב התביעה ובתצהיר שהגישה התובעת, טענה האחרונה כי יש לחייב את הנתבעת בסכום של 3,263 ₪ בשל תשלום דמי חגים בחסר. בהקשר זה טענה התובעת, כי במהלך תקופת העבודה הייתה זכאית לתשלום עבור 25 ימי חג בעוד שבפועל נהנתה מתשלום עבור כחמישה ימי חג בלבד. כן טענה התובעת, כי היא זכאית לתשלום דמי חג על בסיס תעריף השעה ובתוספת הפרמיה ולהבדיל, דמי החגים ששולמו לה על בסיס התעריף לשעה בלבד - בהתעלמות מרכיב הפרמיה בשכר. 28. הנתבעת מודה בקיום חוב שמקורו בתשלום דמי חגים בחסר בסכום של 2,252 ₪ (סעיף 21 לתצהיר מנהל הנתבעת). 29. גם כאן אין בידינו לקבל את עמדת התובעת לתשלום דמי חגים בחסר מהנימוקים הבאים: א. הזכאות לתשלום דמי חגים קמה באותם מצבים בהם עובד אשר שכרו משולם על בסיס שעתי או יומי, עבד יום לפני החג ויום לאחר החג. ב. בענייננו התובעת הייתה עובדת שעתית אשר הועסקה במשמרות בהתאם לסיכום מוקדם איתה. ג. משכך, היה על התובעת להראות כי באותם מצבים בהם לא שולמו לה דמי חג כטענתה, עבדה בפועל לפני יום החג ולאחר יום החג (ולחילופין וככל שלא עמדה בתנאי האמור, הדבר לא נבע מסיבה הקשורה בה) - כתנאי להקמת הזכאות לתשלום דמי חגים. ד. בענייננו לא טענה התובעת כי עבדה יום לפני ויום אחרי החג בגינו היא זכאית לתשלום וזה לא שולם. מכאן שתביעת התובעת לתשלום ימי חג לא הוכחה. ה. זאת ועוד. בפועל כוללת התובעת בתביעתה לדמי חגים תשלום עבור חגים אשר נחוגו בתקופת חופשת הלידה המאורכת. תקופה שבגינה התובעת איננה זכאית לשכר ולזכויות סוציאליות ובפרט תשלום עבור ימי חג. ו. כידוע, הרציונאל מאחורי הזכות הסוציאלית לתשלום דמי חגים הוא למנוע פגיעה בשכרו של העובד אשר שכרו משולם על בסיס יומי או שעתי כתוצאה מאי העסקתו בחג. משכך, זכאי עובד כאמור לתשלום דמי חגים בגובה השכר שנמנע ממנו בשל העובדה כי לא עבד בפועל ביום החג. רכיב הפרמיה בשכר התובעת המחושב כאחוז מהמכירות הוא רכיב חודשי אשר אינו מושפע מההיעדרות ביום החג. מכאן שאין לכלול את הרכיב האמור בבסיס השכר לצורך תשלום דמי חגים. 30. משאין לקבל את חישוב התובעת לדמי חגים בחסר - זכאית התובעת לתשלום דמי חגים, בהתאם להודאת הנתבעת בסכום של 2,252 ₪. 31. הסוגיה האחרונה לפרק זה, היא נוגעת לתביעת התובעת לפיצוי בשל אי הסדרת זכויותיה לפנסיה מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי לביטוח פנסיוני מקיף במשק וצו ההרחבה שהוצא מכוחו. בתמצית טענה התובעת, כי מכוח ההסכם האמור היה על הנתבעת להפריש לזכותה סכום של 2,528 ₪ לטובת הסדר פנסיה (ראה: סעיפים 42-45 לתצהיר התובעת). בפועל טוענת התובעת, כי הפרשות המעביד לטובת קרן הפנסיה הן מחודש מאי 2011 ואילך, בסכום כולל של 538 ₪ בלבד; ומכאן התביעה שבפנינו. 32. נקצר ונאמר, כי אין מחלוקת על העובדה לפיה דאגה הנתבעת להסדרת זכויות התובעת בקרן פנסיה מחודש מאי 2011 ואילך. לפיכך זכאית התובעת לפיצוי בגובה הפרשות המעביד לטובת קרן הפנסיה, לתקופה שעד לחודש מאי 2011. 33. משאין הנתבעת חולקת על טענות התובעת בשאלת גובה תרומת המעביד לטובת קרן הפנסיה לתובעת בתקופת העסקה שלפני חודש מאי 2011 - הרינו פוסקים לתובעת את סכום התביעה - בגובה הפרשות המעביד בחסר לטובת הסדר פנסיה, דהיינו בסכום של 1,990 ₪. 34. באמור לעיל הסתיים חלק זה של פסק הדין, אשר עניינו זכויות להן זכאית התובעת מכוח עבודתה; ומכאן נפנה לעילות התביעה שהולדתן בעקבות סיום ההתקשרות בין הצדדים - פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, פיצויים על פיטורים שלא כדין ופדיון חופשה. התביעה לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, פיצויים על פיטורים שלא כדין ופדיון חופשה. 35. במרכז תביעת התובעת לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת ולפיצויים על פיטורים שלא כדין - טענת התובעת לפיה הסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים בפיטוריה ללא שימוע ובלא מתן הודעה מוקדמת. לגרסת הנתבעת לתביעות אלה אין בסיס, משהסתיימו יחסי עובד מעביד בהתפטרות התובעת. 36. את הדיון בשאלת נסיבות סיומם של יחסי עובד מעביד, נפתח בציון העובדות שאינן במחלוקת: אין מחלוקת כי התובעת הועסקה על בסיס שכר לשעה כמוכרת בחנות "רנואר" במשמרות שנקבעו בתיאום עם הגב' סבג, אשר ניהלה את החנות בפועל. אין מחלוקת שלא נערך בין הצדדים הסכם עבודה המגדיר מספר משמרות מינימלי להן התחייבה התובעת כלפי הנתבעת. אין מחלוקת כי מה שהוביל לסיומם של יחסי עובד מעביד, הוא הודעת התובעת כי היא מבקשת להגביל את מספר המשמרות השבועיות לשתיים, בשל היעדר מסגרת מתאימה לילדיה הקטנים ובהתאם שובצה לשתי משמרות בשבוע החל מאמצע ספטמבר 2011 (נספח ב' לתצהיר ג'וליאן סבג וראו גם שאלת ב"כ הנתבעת, לפיה הנתבעת אינה מכחישה שהתובעת עבדה בתקופה האחרונה להעסקתה שתי משמרות בשבוע, עמ' 11 לפרוטוקול שורה 13). 37. על רקע האמור לעיל טענה התובעת, כי לאחר שהתקבלה הסכמתה של מנהלת החנות, הגב' סבג, לעבודתה בהיקף של שתי משמרות בשבוע ויישום האמור בפועל במהלך כל חודש ספטמבר 2011, העלה מנהל הנתבעת את הסתייגותו מהסדר זה. הסתייגות זו מוצאת ביטוי במכתבו לתובעת מיום 1.10.2011. התובעת הוסיפה כי במטרה ליישר את ההדורים ועל מנת למנוע אי הבנה, מסרה ביום 26.10.2011 מכתב בו הצהירה "כי לא אוכל להמשיך לעבוד משמרת מלאה ולכן אני עובדת בשתי משמרות בשבוע בלבד". התובעת סיפרה כי ב-16.11.2011 קיבלה הודעת טקסט ובה הודעה לפיה היא מתבקשת לא להופיע לעבודה למשמרת שנקבעה ביום שישי ה-18.11.2011 (סעיף 14 לתצהיר התובעת). עוד טענה התובעת, כי בעקבות ההודעה נפגשה עם מנהל הנתבעת ביום 23.11.2011 והתבקשה להגיש מכתב התפטרות. משסירבה, הודיע לה מנהל הנתבעת ביום שלמחרת "אז אנחנו נפרדים - תני את המפתחות לאהובה" והיא הוצאה משיבוץ המוכרות בחנות. 38. בהקשר זה הפנתה התובעת לתמליל שיחה שקיימה מיום 25.11.2011 בינה לבין הגב' אהובה סבג כדלקמן: "מרי (התובעת, הוספה שלי-ט.מ.) - או.קיי מה המשמרות שלי לשבוע הבא? אהובה (מנהלת החנות, הגב' סבג, הוספה שלי-ט.מ.) - מה זה? מרי - מה המשמרות שלי שבוע הבא? איפה שיבצת אותי? אהובה - אני לא יודעת בינתיים אני באמצע משהו. מרי - אז לא שיבצת אותי? אהובה - בינתיים לא. עוד לא עשיתי מערכת בכלל. מרי - כי כל החבר'ה כבר נרשמו, אני פשוט אני רואה שכל פעם אני נמחקת אז חשבתי אולי תדאגי לי לרשום אותי איפשהו. אהובה - לא. עדיין לא עשיתי מערכת" 39. נוסיף כאן כי אין בפנינו עדות לשיבוץ התובעת כמוכרת בחנות לאחר ההודעה מיום 16.11.2011; ומכאן כי יש לקבל כממצא עובדתי את הטענה כי התובעת לא שובצה כמוכרת לאחר אותו מועד - 16.11.2011. 40. יוצא מכאן כי יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו ביוזמתה של הנתבעת, במניעת העבודה בפועל מהתובעת - קרי בפיטורי התובעת. רק נוסיף כי העובדה לפיה התובעת הועסקה כעובדת שעתית במציאות עבודה בה אין בין הצדדים התחייבות למספר משמרות מינימלי - אין הנתבעת יכולה לטעון כי התובעת היא שהביאה את יחסי העבודה לידי סיום, משביקשה לאכוף חוזה עבודה שונה מזה שהיה מוסכם בין הצדדים. 41. לפיכך זכאית התובעת לפיצויי פיטורים, ומשלא ניתנה לה תקופת היערכות קודם להפסקת העבודה בפועל - לדמי הודעה מוקדמת. בהתאם על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך 12,456 ₪ ודמי הודעה מוקדמת בסך 3,461 ₪ כדלקמן: התובעת זכאית לפיצויי פיטורים עבור תקופת עבודה כוללת של 43.5 חודשים על בסיס השכר הממוצע בשנה האחרונה להעסקתה 3,461 ₪ - סה"כ סכום של 12,546 ₪ (43.5 חודשים /12 x 3,461 ₪). בסיס השכר לצורך פיצויי פיטורים נקבע בהתאם לתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים(חישוב פיצויי פיטורים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד- 1964 והוא השכר הממוצע בשנה האחרונה להעסקתה של התובעת (ראה: תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים ע"ע (ארצי) 300048/98 סימן נ' הסתור בע"מ, פסקה 12 לפסה"ד). דמי ההודעה המוקדמת נקבעו על בסיס השכר הקובע לתשלום פיצויי פיטורים (ראה: הגדרת השכר הרגיל בסעיף 1 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות תשס"א-2001). 42. משקיימת מחלוקת של ממש בנוגע לשאלת עצם זכאותה של התובעת לתשלום פיצוי פיטורים, לא מצאנו בנסיבות העניין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. אשר על כן לפיצויי הפיטורים שנפסקו ולדמי ההודעה המוקדמת יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2011. 43. התביעה לפיצויים על פיטורים שלא כדין, מתבססת על הטענה לפיטורים ללא שימוע ולהתנהלות המיוחסת לנתבעת בסמוך למועד סיום יחסי עובד מעביד, הבאה לביטוי בהוצאת התובעת ממשמרות להן היתה מוצבת, ערב המשמרת. 44. נאמר מיד, כי למעט ביטול המשמרת מיום 18.11.2011, אין בפנינו ראיות עליהן ניתן לבסס את טענותיה של התובעת בדבר הוצאתה ממשמרות להן הייתה מוצבת בפועל, בסמוך למועד המשמרת - בחוסר תום לב ובהעדר צידוק. 45. אשר לטענת הפיטורים ללא שימוע. לעניין זה יצוין כי לפי גרסת התובעת עצמה מחודש אוקטובר 2011 ועד להפסקת עבודתה במחצית נובמבר 2011, התקיים בין הצדדים שיג ושיח ועניינו מספר המשמרות השבועיות שעל התובעת להקדיש לחנות. כך לדוגמא, במכתב מיום 1.10.2011 כותב מנהל הנתבעת לתובעת, כי: "לעבוד בחנות זו אחריות האם אפשר לעבוד רק מתי שמתחשק ולעזוב מהיום למחר... אנו רואים בזאת זלזול, חוסר אחריות . זה גורם לנו נזק בלתי הפיך, מציעים לך בזאת לקבוע איתנו פגישה ומאוד דחוף... אני לרשותך בשעה שמתאים לך על מנת לעשות סדר. אם תרצי להמשיך לעבוד כמובן - במידה ולא - את מבינה שלא נוכל לשמור על עבודתך ונוכל להחליפך במוכרת אחרת" נספח ב' לכתב התביעה. במכתב אחר מיום 24.11.2011 חזר מנהל הנתבעת והודיע לתובעת שתנאי להמשך העסקתה בחנות היא התחייבות מצידה לעבוד ביותר משתי משמרות בשבוע (נספח ה' לכתב התביעה). 46. יוצא מכאן כי על אף ולא התקיים שימוע "פורמלי", הרי הליך של בירור במסגרתו הובהרו עמדות הצדדים התקיים. כך, במכתביו של מנהל הנתבעת מיום 1.10.2011 ומיום 24.11.2010, מכתבים אשר נכתבו בעקבות שיחות בין הצדדים, עולה עמדה מפורשת לפיה תנאי להמשך קיומם של יחסי עובד מעביד הוא התחייבות מצד התובעת לעבוד בהיקף הרגיל - שלוש משרות ויותר בשבוע. תנאי שככל שתעמוד בו התובעת, יימשכו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. מהתנהגות התובעת עולה, כי היא מצידה לא הייתה מוכנה למתן ההתחייבות המבוקשת. 47. בנסיבות הללו לא ראינו מקום לפסוק לתובעת פיצויים על פיטורים שלא כדין הבאים לביטוי בפיטורים ללא שימוע. 48. עם סיומם של יחסי עובד מעביד, הייתה התובעת זכאית לדמי פדיון חופשה של מכסת ימי החופשה הצבורה אשר עמדה לרשותה במועד סיומם של יחסי עובד מעביד. 49. במסגרת התביעה לדמי פדיון חופשה, טענה התובעת כי במועד סיומם של יחסי עובד מעביד עמדה לזכותה מכסת ימי חופשה של 28.5 ימי חופשה ולחילופין מכסה של 16.77 ימי חופשה אשר לא נוצלה על ידה. בהתאם הוגשה התביעה לחייב את הנתבעת בתשלום דמי פדיון חופשה בסך של 4,966 ₪ ולחילופין בסכום של 2,922 ₪. הנתבעת מודה בחוב דמי פדיון חופשה של 347 ₪ (סעיף 21 לתצהיר מנהל הנתבעת). 50. במסגרת הזכות לחופשה בשכר זכאי עובד לשכר אשר היה משולם לו בתקופה בה הוא נמצא מחוץ למסגרת העבודה, בהיותו בחופשה. משכך, עובד המועסק בהיקף עבודה חלקי - דוגמת התובעת בפנינו אשר הועסקה בהיקף של שלוש משמרות ובסמוך לסיומם של יחסי עובד מעביד בשתי משמרות שבועיות - זכאי לדמי חופשה בהסתמך על היקף משרתו החלקית. כך לדוגמא, עובד אשר עובד בהיקף של שתי משמרות בשבוע וזכאי לחופשה של 14 יום, זכאי לדמי חופשה בסכום השווה לשכר שהיה משתכר במהלך ארבע משמרות שבועיות. 51. בענייננו התביעה לדמי פדיון חופשה מבוססת על ערך יום עבודה מלא (משמרת של שש שעות עבודה בתעריף שעתי) ולכל אחד מימי מכסת החופשה לפדיון - 28.5 ימים ולחילופין של 16.77 ימים. בכך מתעלמת התובעת מהעובדה כי בפרק זמן של 28 ימים ולחילופין 16 ימים, היא לא הייתה נהנית משכר השווה ערך לשכר המשולם עבור 28 ימי עבודה רצופים ולחילופין 16 ימי עבודה רצופים. 52. אשר על כן אין מקום לפסוק לתובעת דמי חופשה בהתאם למבוקש על ידה. בהתאם זכאית התובעת לדמי פדיון חופשה, על פי הודאת הנתבעת ובסכום של 347 ₪ - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2011. 53. באמור לעיל הסתיים הדיון ברכיבי התביעה הנתבעים בעקבות סיומם של יחסי עובד מעביד. בהתאם נפנה להלן לדיון בתביעת התובעת לפיצויים בשל אי מתן הודעה לעובד ואי המצאת תלושי שכר (להלן: "התביעה לפיצויים מכוח חוק"). התביעה לפיצוי מכוח חוק: 54. בדיון בפנינו לא הציגה הנתבעת "הודעה לעובד על תנאי עבודה" כמתחייב מחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשס"ב-2002, בהתאם התבקש בית הדין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בעקבות אי מתן הודעה כאמור, בסכום של 10,000 ₪. 55. סעיף 5א(1) לחוק הודעה לעובד מקנה לבית הדין את הסמכות במצבים בהם לא מסר המעביד "הודעה לעובד על תנאי עבודה" לפסוק פיצוי אף אם לא נגרם נזק של ממון "בשיעור שיראה לו בנסיבות העניין". סעיף 5ב' מקנה לבית הדין את הסמכות לפסוק פיצויים לדוגמא באותם מצבים בהם "מצא בית הדין לעבודה כי המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין הודעה לעובד על תנאי עבודה... (הדגשה שלי-ט.מ.)" 56. בענייננו לא נטען ולא הוכח כי הנתבעת לא מסרה לתובעת "הודעה לעובד" כנדרש מהוראות החוק ביודעין. כך גם לא נטען ולא הוכח כל נזק אשר נגרם כתוצאה מאי מתן ההודעה בענייננו. נוסיף כי לא נטען ולא הוכח כי התובעת פעלה בחוסר תום לב בנסיבות העניין. 57. בנסיבות הללו הרינו מוצאים לנכון לפסוק פיצוי אשר יבטא את החובה לכשעצמה במתן ההודעה לעובד, הגם שמדובר במציאות שבה לא נגרם נזק לעובד כתוצאה מאי מתן ההודעה או הנגועה בחוסר תום לב מצד המעביד. בהתאם הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי על אי מתן הודעה, בסכום של 2,000 ₪ (ראה לעניין זה: שיעור הקנס המירבי בנסיבות בהן נעברה עבירה של אי מסירת הודעה אודות תנאי העבודה בידי תאגיד). 58. בחודש פברואר 2009, נכנס לתוקפו, תיקון 24 לחוק הגנת השכר. במסגרת התיקון לחוק נקבע כי: "מצא בית הדין לעבודה כי המעביד לא מסר לעובדו ביודעין תלוש שכר... בניגוד להוראות סעיף 24(א)... רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן - פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעביד כאמור". סעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958. עוד נקבע בתיקון, כי ככל שהפר המעביד את החובה המוטלת עליו למסור לעובד תלוש שכר בשני חודשים לפחות במהלך תקופה של 24 חודשים - חזקה היא "כי המעביד ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם הוכיח המעביד אחרת" סעיף 26א(ב)(2) לחוק הגנת השכר. בהתאם לסעיף 26א(ב)(3), הפיצויים לדוגמא הם בסכום שלא יעלה על 5,000 ₪. סעיף 24 לחוק הגנת השכר שכותרתו, "פנקס שכר ותלוש שכר" קבע עוד קודם לכן ואולם "רשאי בית הדין לעבודה מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר". 59. על רקע זה הוגשה התביעה לפיצוי במסגרתה נטען כי התובעת זכאית לפיצוי מכוח תיקון 24 לחוק הגנת השכר בסכום של 10,000 ₪ בשל אי המצאת תלושי השכר לחודשים 01/2011, 08/2011, 09/2011, 10/2011 ו- 11/2011 (סעיפים 66-69 לכתב התביעה). 60. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את האמור בתביעה וטענה כי: "מסרה לתובעת את כל תלושי השכר בהתאם לחוק" סעיף 50 לכתב ההגנה. בתצהיר העדות הראשית הוסיף מנהל הנתבעת כי תלושי השכר "נמצאים מתחת לקופה במגירה וזאת כנהוג אנו שמים שם את התלושים מידי חודש". 61. בתצהירה של התובעת הטענות לעניין הפניות למנהלי הנתבעת לקבלת תלושי שכר הועלו ללא פירוט - בפני מי הועלתה הטענה, באילו נסיבות הועלתה הטענה ומה הייתה התשובה וכיוצ"ב פרטים שיש בהם כדי לעגן את הגרסה לפיה מנעה הנתבעת ממנה תלושי שכר, כמתחייב בחוק. בחקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת לא נשאל האחרון ולא נחקר על האמור בתצהיר ולפיו תלושי השכר ניתנו לתובעת בהתאם להסדר שהיה קבוע ביחס למוכרות בחנות (תלושים היו במקום העבודה מתחת לקופה). 62. בנסיבות הללו בהן לא נחקר מנהל הנתבעת על האמור בתצהירו, ובפרט כאשר תלושי השכר שצורפו לכתב התביעה ואינם במחלוקת, מלמדים על דרך התנהלות לפיה ניתנו לתובעת תלושי שכר מידי חודש בחודשו - מעדיפים אנו את גרסת הנתבעת האומרת כי תלושי השכר הועמדו לרשות התובעת מידי חודש. 63. אשר על כן התביעה לתשלום פיצויים בנימוק כי לא ניתנו לתובעת תלושי שכר חרף דרישותיה - נדחית. 64. באמור לעיל הסתיים הדיון בתביעת התובעת על כל חלקיה. בטרם סיום: 65. בטרם נסיים פסק הדין נבקש לציין בקצרה את הדברים הבאים: למען הסדר הטוב יצוין כי במסגרת תצהירו ובחקירתו הנגדית, טען מנהל הנתבעת לנזקים שנגרמו לנתבעת כתוצאה מהתנהלות התובעת - קנסות בהם חויבה הנתבעת בשל אי פתיחת החנות בזמן בידי התובעת. לטעמנו אין מקום להתייחס לטענות אלה, שהן אינן חלק מחזית המחלוקת בהעדר תביעת קיזוז ומשאין טענה לפיטורים בנסיבות בהן ניתן לשלול את הזכות לפיצויי פיטורים, כולה או חלקה. לטענת הנתבעת ביולי 2012 העבירה לתובעת סכום של 4,951 ₪, סכום החוב שאינו במחלוקת (לשיטתה) בניכוי דמי הודעה מוקדמת. זאת מהנימוק כי התובעת חייבת בתשלום דמי הודעה מוקדמת משהסתיימו יחסי עובד מעביד בהתפטרותה, בלא מתן הודעה כאמור. למען הסר ספק, רשאית הנתבעת לקזז מכל סכום שנפסק לזכות התובעת את התשלום בסך של 4,951 ₪ ככל ששולם. משנמצא כי יחסי עובד מעביד הסתיימו בפיטורי התובעת, אין לקבל את הטענה לפיה רשאית הנתבעת לקזז דמי הודעה מוקדמת מהסכומים שנפסקו לחובתה. סוף דבר: 66. מהמקובץ עולה כי על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. הפרשי שכר בגין תשלום פרמיה - 721 ₪. ב. קצובת הבראה - 2,220 ₪. ג. דמי חגים - 2,252 ₪. ד. פיצוי בגין אי הסדרת כיסוי ביטוחי - 1,990 ₪. ה. פיצויי פיטורים - 12,546 ₪. ו. הודעה מוקדמת - 3,461 ₪ ז. פדיון חופשה שנתית - 347 ₪. ח. פיצויים על הפרת חוק הודעה לעובד - 2,000 ₪. לסכומים האמורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2011 יתר תביעות התובעת - נדחות. 67. מהחוב האמור לעיל, רשאית הנתבעת לקזז סכום של 4,951 ₪ ששילמה לתובעת במהלך ניהול התביעה בגין זכויותיה (ככל ששילמה). 68. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 4,000 ₪. 69. הערעור על פסק הדין הוא בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש. שאלות משפטיותשעות נוספותפרמיה