טען כי לא קיבל השתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, וביקש כי הנתבעת תחויב לשלם לו בהקשר זה סך של 25,920 ₪. עוד טען, כי משך כל תקופת עבודתו לא קיבל דמי הבראה, וביקש לחייב את הנתבעת לשלם לו בגין שתי שנות עבודתו האחרונות סך של 5,110 ₪. לבסוף ביקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי בגין הימנעותה מלהפריש הפרשות לפנסיה בסך של 16,416 ₪. 2. הנתבעת, מצידה, טענה כי התובע התפטר אך ורק משום כך שהייתה כוונה להעבירו לעבוד במקום אחר מזה בו עבד במהלך שנות עבודתו האחרונות, מקום שהיה קרוב לכפר מגוריו הגם שקרוב פחות מזה בו עבד עד לאותו שלב, ולא הייתה כל הצדקה להתפטרותו שכן הובטח לו שתסודר לו הסעה למקום העבודה וממנו. הנתבעת הדגישה כי לאורך כל תקופת עבודתו של התובע הועמדה לרשותו אפשרות להסעה מביתו לעבודה וממנה לביתו, אולם הוא העדיף להיות אדון לעצמו ולהגיע ברגל לעבודה, ועל כן אינו זכאי להשתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד, בה תבעה לחייב את התובע לשלם לה תמורת הודעה מוקדמת, החזר של יתרת הלוואה בסך של 3,000 ₪ שנותר חייב לה, וכן פיצוי בגין גרימת נזק למוניטין שלה נוכח עזיבתו ללא התראה. 3. בפני בית הדין הושמעה עדותו של התובע צד אחד, ושל מנהל הנתבעת מר דוד סוברנו ומנהל העבודה שהיה ממונה על התובע מטעמה, מר סמיר סעדיה. על בסיס דברי הצדדים בפנינו ניתן לקבוע את העובדות הבאות, לגביהן, למעשה, אין חולק - א. הנתבעת עסקה בעבודות גינון באתרים שונים ברחבי הארץ, בעיקר בצפון, במסגרת מכרזים בהם זכתה מעת לעת. ב. התובע עבד באתר שבו סיפקה הנתבעת שירותי גינון בעפולה עילית, וזאת במשך כל תקופת עבודתו. על התובע היה ממונה לכל אורך אותה תקופה מר סמיר סעדיה, שהיה מנהל העבודה באתר בעפולה עילית. ג. התובע השתכר שכר חודשי שעמד על 4,560 ₪. ד. לתובע לא שולמו דמי הבראה משך כל תקופת עבודתו. הנתבעת גם לא הפרישה בגין התובע הפרשות לקרן כלשהי משך כל תקופת עבודתו. הנתבעת הודיעה, למעשה, עוד בכתב ההגנה שלה, כי היא מודה בכך שהתובע זכאי לדמי הבראה בסך של 3,723 ₪, וכי היה עליה להפריש בגינו הפרשות לפנסיה בסך של 8,968 ₪. ה. הנתבעת נתנה לתובע הלוואה שחלקה הוחזר על דרך ביצוע ניכויים משכרו, ונותרה יתרת חוב מוסכמת בסך של 3,000 ₪. ו. הנתבעת הפסידה במכרז למתן שירותי הגינון בעפולה עילית וכך עבודתה באותו אתר הסתיימה ביום 31/01/12. החל מאותו היום התובע לא הגיע יותר לעבודה. ז. ב"כ התובע שלח ביום 07/01/12 מכתב לנתבעת ובו הודיע בשם התובע שלאחר שהנתבעת נמנעה מלשלם לו תשלומים להם היה זכאי בגין זכויות נלוות, בגינן דמי הבראה, השתתפות בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה והפרשות לפנסיה, ולא נענתה להתראות התובע בעניין זה - הרי שהוא הודיע לה על התפטרותו בשל כך וכן בשל העובדה שנדרש לעבור לעבוד בחדרה. במענה לאותה פניה, שיגר ב"כ הנתבעת מכתב שבו הודיע כי התובע התפטר מבלי שנתן כל הודעה מוקדמת. עוד נטען כי התובע לא היה זקוק להשתתפות בהוצאות נסיעה שכן אתר העבודה היה קרוב למקום מגוריו ולא נזקק לתחבורה, וכי אתר העבודה אליו התבקש לעבור הינו בכפר תבור והובטחה לו הסעה מדי יום מביתו לעבודה וממנה. בנוסף הודע כי טענות התובע נבדקו והנתבעת אכן מצאה שהוא זכאי לתשלומים שננקבו לעיל בגין הבראה ואי הפרשות לפנסיה, וכי מצד שני נותרה יתר חוב מצדו בגין הלוואה שקיבל וטרם נפרעה, ומכל מקום הנתבעת עדיין מבקשת כי ישוב לעבודה. למכתב זה השיב ב"כ התובע ביום 19/01/12, ובן הודיע כי למרשו נאמר שיעבוד רק יום אחד בכפר תבור, וכי ככל שהנתבעת תשלם לתובע את הזכויות הנלוות הנתבעות - הוא ישוב לעבודה בשירותה. עוד צוין, כי התובע נתן הודעה מוקדמת בת יותר מחודש שבכוונתו להתפטר ככל שלא יתוקנו הפגיעות בזכויותיו. 4. האם יש לראות בתובע מתפטר בדין מפוטר? א. התובע ומנהל הנתבעת חלוקים באשר לשאלה האם התובע התרה במנהל הנתבעת שאם לא ישולמו לו הכספים המגיעים לו בגין הזכויות הנלוות - יתפטר. התובע טען שבדיוק 16 ימים עובר לסוף חודש דצמבר 2011, שבו היה ידוע לנתבעת ועובדיה שעבודתה באתרים בעפולה עילית יסתיים - דרש את זכויותיו. מנהל הנתבעת טען כי התובע לא דרש ממנו מאומה, ולא הודיע מאומה, ורק בתחילת חודש ינואר 2012, כשהיה אמור להתייצב באתר העבודה החדש בו עבדה הנתבעת - בכפר תבור - לפתע לא הופיע לעבודתו. ב. נאמר כי איננו סבורים שיש צורך להכריע בשאלה מי מבין השניים אינו מתאר את הנסיבות כפי שהיו, שכן התשובה לשאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים נלמדת בפשטות מחילופי המכתבים בין באי כוח הצדדים, כפי שתוארו לעיל. שהרי - ב- 07/01/12 הודיע ב"כ התובע לנתבעת שהתובע דרש את התשלומים המגיעים לו בגין נסיעות הבראה ופנסיה ומשלא שולם לו המגיע לו - נאלץ להתפטר. הנתבעת השיבה בחלוף מספר ימים כי לדעתה התובע עזב בשל השינוי במקום העבודה, וכי היא מודה בזכאותו לתשלומים בהם נקבה בגין דמי הבראה ופיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה (בקיזוז יתרת החוב בגין ההלוואה), ועוד הודע כי היא מצפה לשובו של התובע לעבודה. ב"כ התובע השיב, בחלוף כשבוע, כי התובע מוכן ומזומן לשוב לעבודתו, ובלבד שישולמו הכספים המגיעים לו. הנתבעת, מצידה, לא התייחסה עוד למכתב האחרון, ולא טרחה לקיים את התנאי הלגיטימי שהציב התובע לשובו לעבודה - תשלום הכספים המגיעים לו, לפחות אלה שאינם שנויים במחלוקת. די בהשתלשלות העניינים שתוארה לעיל כדי להוות תשתית מספקת לקביעה שיש לראות בתובע מתפטר בדין מפוטר. מעבר לכך יוער כי יש למצוא בכל מקרה טעם לפגם בכך שהנתבעת לא שילמה לתובע את הכספים המגיעים לו בגין זכויות נלוות אשר אינם שנויים במחלוקת. אשר לחישוב הפיצויים - שכרו הקובע אינו שנוי במחלוקת, ועמד על סך של 4,560 ₪ לחודש. אשר לתקופת העבודה, הנתבעת טענה, אמנם, שחלה הפסקה כלשהי ברציפות העבודה של התובע, אולם טענה זו, שנטל הוכחתה על הנתבעת, לא הוכחה כלל ועיקר. משכך, ומשאין חולק שהתובע עבד בשירות הנתבעת 5 שנים וחודש, המסקנה היא שהוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 23,180 ₪. סך זה על הנתבעת לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/01/12 ועד לתשלום המלא בפועל. 5. האם התובע נתן לנתבעת כדין הודעה מוקדמת על התפטרותו - משאין חולק שהתובע התפטר, הרי שמוטל עליו הנטל להראות שנתן לנתבעת הודעה מוקדמת כדין על התפטרותו. סבורים אנו שנטל זה לא הורם. הגרסה מצד התובע בהקשר זה לא הייתה עקבית, וכך בעוד שבמכתבי ב"כ התובע שתוארו לעיל נטען כי התובע נתן הודעה מוקדמת בת יותר מחודש תוך שהוא מתרה בנתבעת שאם לא ישולמו הכספים המגיעים לו - לא ימשיך בעבודתו, הרי שבעדותו של התובע בפנינו חזר וטען כי בדיוק 16 ימים לפני תום העבודה בעפולה הודיע למנהל הנתבעת שאם לא ישולמו לו הכספים בכוונתו לעזוב. עדותו של מנהל הנתבעת בהקשר זה לא נסתרה ולא הופרכה גרסתו לפיה התובע לא הודיע לו שאין בכוונתו להתייצב, בתחילת חודש ינואר, באתר בכפר תבור. המסקנה היא שיש לקבל את טענת הנתבעת, לפיה יש לקזז מהכספים המגיעים לתובע תמורת הודעה מוקדמת בסך של 4,560 ₪. לעומת זאת נאמר כבר כעת, כי הנתבעת כללה בתביעה שכנגד שלה גם טענה שהעובדה שהתובע עזב ללא הודעה מוקדמת גרמה לה גם נזקים בסך של 5,000 ₪, אלא שטענה זו לא הוכחה כלל ועיקר, ומעבר לאמירה כללית וסתמית בעדותו של מנהל הנתבעת - לא הובאה כל אסמכתא לקיומם של נזקים ולקשר שלהם לתובע, ולפיכך דינה להידחות מכל וכל. 6. האם התובע היה זכאי להשתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה - נקדים את המאוחר ונאמר כי סבורים אנו שהתשובה לשאלה זו שלילית. זאת, מהנימוקים שדלקמן - ראשית - העדפנו בהקשר זה את עדותם של מנהל הנתבעת מר סוברנו ומנהל העבודה מר סמיר, ששניהם טענו שהוצע לתובע להסיעו מביתו לאתר העבודה וממנו, אלא שהוא העדיף לא להיות תלוי בהסעות שכן כך יכול היה להגיע ולעזוב בשעות שנוחות לו. עדותם בהקשר זה הייתה עקבית ולא נסתרה. שנית - התובע לא המציא ראיה לכך שנזקק לתחבורה ציבורית ולעלויותיה בזמנים הרלבנטיים. כל שהמציא היה לוח זמנים ומחירים עדכני של חברת אגד, ובאותה נשימה טען שחברת התחבורה הציבורית הרלבנטית הייתה בכלל "קוים", ובכל מקרה לא הוכחה עלות הנסיעה בתקופות הרלבנטיות לעבודה. אשר על כן דין תביעת התובע להשתתפות בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה להידחות. 7. יתר רכיבי התביעה והתביעה שכנגד אינם שנויים במחלוקת. הנתבעת, כפי שצוין לעיל, הודתה בזכאות התובע לתשלום דמי הבראה בסך של 3,723 ₪, ובפיצוי בגין הפרשות לפנסיה בסך של 8,968 ₪. סכומים אלה אמנם נמוכים מאלה שהוזכרו בכתב התביעה, אולם התובע לא חלק עליהם ולא טען בכל שלב לאחר הגשת כתב ההגנה שמגיעים לו בגין רכיבים אלה סכומים גבוהים יותר. עוד אין חולק שהתובע נותר חייב לנתבעת סך של 3,000 ₪ בגין יתרת החזר ההלוואה שקיבל מהנתבעת. 8. סיכומו של דבר - על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך של 23,180 ₪, דמי הבראה בסך של 3,723 ₪, ופיצוי בגין הפרשות לפנסיה בסך של 8,968 ₪, ובסך הכל סך של 35,871 ₪. מהסך האמור יש לנכות את תמורת ההודעה המוקדמת ואת יתרת ההלוואה, ומכאן שלסיכום על הנתבעת לשלם לתובע סך של 28,311 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/01/12 ועד לתשלום המלא בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪. 9. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. דמי נסיעה