הנתבעת טענה כי לא העסיקה כלל את התובע, אלא, ככל שהועסק, הועסק על ידי קבלני כח אדם שונים שעמם התקשרה במהלך השנים. הנתבעת הכחישה את כל רכיבי תביעתו של התובע . הרקע הנדרש 2. הנתבעת הפעילה בתקופה הרלבנטית לתביעה זו משחטה. (יוער, הנתבעת טענה כי חברה אחרת (עוף הבירה (1995) בע"מ) הפעילה את המשחטה החל משנת 2005. ואולם מעבר להעלאת טענה עובדתית זו לא טענה להעדר חבות כלשהי בגין שינוי שמה של המעסיקה והתייחסה בכתבי בי הדין מטעמה אל עצמה כמפעילת המשחטה בכל תקופת ההעסקה הנטענת על ידי התובע, לפיכך נתייחס אליה ככזו בפסק דיננו). 3. הנתבעת לא סיפקה לתובע תלושי שכר ולא ניהלה כרטיסי נוכחות עבור התובע (לשיטתה, היות וכלל לא היה עובד שלה). ההסכמה הדיונית 4 כל אחד מן הצדדים הגיש לבית הדין שני תצהירים מטעמו, ואולם במהלך החקירה הנגדית של התובע (שהיה העד ראשון), ביקש ב"כ הנתבעת כי הלה ישבע בקוראן. לאחר דין ודברים בין הצדדים, הגיעו ביניהם להסכמה לפיה התובע ישבע בקוראן ועדותו שלו בלבד, היא שתוותר בפני בית הדין, ועל יסודה ייפסק. (עמ' 11 שו' 2-11 לפרוטוקול). התובע אכן הושבע בקוראן והמשך עדותו נשמע לאחר מכן. יצוין כי על אף זאת התייחסו שני הצדדים בסיכומיהם למסמכים שונים שצורפו כנספחים לתצהירי הנתבעים. דיון והכרעה האם יש לראות בנתבעת מעסיקתו של התובע 5. הגענו לכלל מסקנה, כי במקרה הנדון ועל יסוד העולה מעדותו של התובע ומהמסמכים שצרף, יש לראות בנתבעת מעסיקתו של התובע. יצוין כי אין באמור בכדי לשלול האפשרות כי הנתבעת העסיקה את התובע כמעסיק במשותף עם אותם קבלנים, ואולם משהללו לא צורפו להליך, (לאחר שבכ"כ הנתבעת ויתר על כך- ר' פרוטוקול קדם המשפט מיום 7.11.12 בעמ' 1) איננו מוצאים צורך להכריע בכך. להלן נימוקינו: 6. כבר בשלב זה נציין כי עדותו של התובע בפנינו, הן כשלעצמה , והן אל מול האמור בתצהירו, היתה מלאת סתירות ופרכות כרימון ובלתי סבירה במקרים רבים. (כגון לענין שליטתו בשפה העברית ויכולת הקריאה בשפה הערבית, טענתו לגבי היקף שעות עבודתו (לכאורה עולה מעדותו, כי למעט שעתיים ועוד שעתיים בלילה, עבד כל שעות היממה וזאת במשך כל השבוע כולל בסופי שבוע!), היכרותו עם הקבלן איברהים דיאב , מה היתה העבודה בה הועסק וכיו"ב). עם זאת, מתוך דבריו הצלחנו לבור מספר נתונים אשר שוכנענו באמיתותם והדרושים לצורך ההכרעה בהליך דנן. בהמשך הדברים נעמוד על פרטי העדות בהתאם לנצרך. 7. התובע הצהיר כי הועסק על ידי הנתבעת ואף ציין כי שכר קיבל מאילן וכאמל (עמ' 11 שו' 24, 30-31 (ובמקום אחר מציין גם כי קיבל- מאדי- בעמ' 11 ש' 20). אילן הינו נציג הנתבעת שהגיש תצהיר מטעמה. אשר לכאמל , מתוך החקירה , אנו מוצאים כי שמו הוא כאמל עבד אל רחמן פקיה, (עמ' 8 ש' 8-9) וכי למעשה רוב מגעיו של התובע לענין עבודתו היו מול אותו כאמל (לצורך בקשה להעלאת שכר (עמ'11 שו' 26-27) ,כמי שהיה אומר לפועלים היכן יעבדו (עמ' 8 שו 11), כמי שפיטר את התובע כדבריו (עמ' 14 שו' 1-6)). ואולם כאמל אינו אף אחד מן הקבלנים אשר, לטענת הנתבעת, התקשרה עמם ושהיו אלה שהעסיקו את פועלי המשחטה. מעבר לכך, אין בפנינו כל ראיה כי אותו כאמל הינו נציגו של קבלן כלשהו מאותם הקבלנים. התובע טען בעדותו כי אותו כאמל היה פועל נוסף אצל הנתבעת, וכן עולה מתוך העדות, כי אותו כאמל היה איש דברו במהלך כל השנים , על אף חילופי הקבלנים. ראיה כלשהי לסתור זאת ,אין. מכאן שנציג הנתבעת הוא שעמד מול התובע בענייני העבודה על כל פניהם. 8. לתצהירו צרף התובע שני מכתבים של הנתבעת המופנים אל רשויות הצבא והעוסקים בעבודתו של התובע במפעלה. במסמך הראשון (שתאריכו מוסתר על ידי תמונה) העוסק בתובע גופו, והחתום על ידי אילן אשכנזי מטעם הנתבעת, מצוין מפורשות "הריני להמציא אישור לגבי העובדים המועסקים בחברתנו. הנ"ל עובד במפעלינו..." (הדגש אינו במקור). 9. הנתבעת עצמה טענה בכתב הגנתה כי בשנת 2006 הוחלף קבלן כח האדם. הנתבעת לא טענה כי עקב כך הוחלפו גם הפועלים שסופקו, ומתוך עדותו של התובע והמסמכים שצרף עולה כי ככל הנראה עבד אצלה הן בתקופתו של הקבלן אברהים דיאב וכן בתקופת הקבלן עמאד חלאק ואף תחת שמו של אחר (רזאן ע. שרותים כלליים בע"מ). למרות שעקרונית יתכן שעובדים ישארו תחת מעסיק חדש בעת חילוף מעבידים, הרי שבענייננו, בהנתן כי מקום העבודה הוא מפעלה של הנתבעת, ובהצטרף יתר הנתונים, ניתן ללמוד גם מעובדה זו כי למעשה התובע הועסק אצל הנתבעת. אמנם מתוך היתרי ההעסקה שהוצאו לתובע עולה בבירור כי ההיתרים הוצאו על שם מעסיקים שלפחות חלקם הינו הקבלנים שציינה הנתבעת. ההיתרים לא הוצאו על שם הנתבעת כמקובל כאשר היא המעסיקה. ואולם, בל נשכח את המכתבים שכתבה הנתבעת לרשויות הצבא, המתייחסים לאותה צורת העסקה עצמה - עם היתרים ע"ש הקבלן-ואשר על אף זאת ההתיחסות בהם הינה אל הנתבעת כמעסיק. 10. כמו כן מצאנו לנכון לציין, כי מתוך עדותו של התובע עולה כי ה"שיטה" של העסקת פועלים במשחטות באמצעות קבלנים הינה שיטה נהוגה. כך מעיד הוא כי במקום העבודה שאליו עבר לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת, משחטת השלום בעטרות, "בעל הבית" הוא אדם בשם אבו עיישה (עמ' 8 שו' 22-23) ובמקום אחר הוא מתייחס אל אותו אבו עיישה כ "קבלן" שסייע לו לקבל היתר העסקה (עמ' 13 שו' 1-3). על אף שממצא זה מחזק את טענתה של הנתבעת, הרי שמתוך ממצא זה כשלעצמו, לא נוכל לקבוע כי אותם קבלנים הם המעסיקים במקרה דנן. 11. הנתבעת מפנה בסיכומיה למבחני פסק הדין בענין כפר רות (דב"ע נב/142-3 אלהרינאת נ' כפר רות ,פד"ע כד 535) אשר לשיטתה הממצאים בפנינו על פיהם, הינם אינדיקציות לכך שהנתבעת אינה מעסיקתו של התובע. יתכן שלו היו נשמעים בפנינו עדים אחרים לבד מן התובע יכולנו להגיע לכלל מסקנה זו, ואולם, מתוך הראיות שבפנינו עולה כי לא נתקיימו אינדיקציות ממשיות להעסקה על ידי הקבלנים ושלא על ידה. כאמור, אף אם כאמל היה מי שמולו עמד התובע ברוב הנושאים שהיו יכולים לשמש אינדיקציה לזיהוי המעסיק (הגורם המשלם, הגורם מולו מתפטרים, הגורם הקובע את גובה השכר, הגורם המשבץ לעבודה), הרי שאין ראיה לכך שפעל מטעם הקבלנים, אלא להפך. מאידך אין מחלוקת כי התובע עבד במפעלה של הנתבעת. כמו כן אין כל אינדיקציה לכך שהתובע לא עשה שימוש בציוד של הנתבעת. 12. בסיכומיה נסמכת הנתבעת על מכתבי הקבלנים וההסכם שחתמה עם אחד מהם, ואולם הללו אינם חלק ממסכת הראיות שבפנינו. למעלה מן הדרוש והיות ושני הצדדים התייחסו למסמכים אלה בתצהיריהם, נעיר רק כי אין די במסמכים שנחתמו על ידי פאדי ואברהים דיאב , אשר על פניו ברי כי נחתמו לצרכי הנתבעת ולבקשתה, בכדי להוות מדד לקביעה מהותית בדבר זהותו של המעסיק. כמו כן , לענין ההסכם עם עמאד חלאק, (אחד הקבלנים), הנתבעת לא צרפה את נספח התמורה של ההסכם, כך שאין להבין מתוכו האם אכן "שרותי השחיטה" כללו שירותים נוספים לבד מאספקת כח אדם, וכך נמנעה האפשרות להתרשם בדבר מהותו האמיתית של ההסכם, האם אכן המדובר במיקור חוץ של פונקציות-שירותים, או במיקור חוץ של כח אדם. יצויין כי נוכח ההגדרה הרחבה שבהסכם ל"שירותים" הכוללת למעשה את כל סוגי הפעילות הפיזית של המשחטה, ישנו קושי לראות בהסכם הסכם מיקור חוץ של כח אדם. (לענין זה יוזכר כי התקשרות לאספקת כח אדם, מוגבלת ל-9 חודשים בלבד מכח סעיף 12א לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו-1996). 13. לטענת הנתבעת, הנטל להוכיח מי מעסיקו מוטל על התובע. טענה זו מקובלת עלינו, ואולם נוכח עדותו ובמיוחד נוכח המכתבים שהוציאה הנתבעת שצורפו לתצהירו, על אף האמור בהיתרי ההעסקה, ובהעדר ממצאים אחרים לסתור, אנו סבורים כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו, לכל הפחות כדי להצביע על הנתבעת כמעסיקה, ביחד עם הקבלנים, של התובע, וכך אנו קובעים איפוא. תקופת עבודתו של התובע 14. התובע טען כי עבד אצל הנתבעת 10 שנים ברציפות וכן כי לא נעדר כלל מעבודתו. גם לגבי טענה זו, ובמיוחד כאשר קיימת מחלוקת בדבר זהותו של המעסיק, מוטל הנטל על התובע להוכיחה. (נד/3-23 חיים פרינץ - נתי גפן ואח', פד"ע כו 547, 553). לדידנו לא עמד בכך. 15. התובע המציא אינדיקציות לעבודתו אצל הנתבעת רק החל משנת 2004. לטענתו בתצהירו, לא שמר את כל האישורים. העובדה כי ראשית ההתכתבות בענינו הינה משנת 2004, (כולל בקשה להנפקת כרטיס מגנטי) והעדרם של כל היתרי העסקה לשנים שקדמו לכך, מהווים מכשול להוכחת תקופת העבודה הנטענת על ידו. לפיכך, ועל סמך המסמכים שהמציא אנו קובעים כי התובע החל בעבודתו אצל הנתבעת בראשית שנת 2004 בלבד. אשר לרציפות העבודה, אכן מתוך ההיתרים שהמציא לא ניתן להסיק קיומה של רציפות עד סיום עבודתו, ואולם התובע הבהיר בתצהירו כי לא כל ההיתרים מצוים עוד בידו, בהעדר חקירה נגדית או גרסה אחרת, אנו מקבלים גרסתו. חיזוק לכך מצאנו בכך שהנתבעת ביקשה עבור התובע כרטיס מגנטי, על מנת להקל על כניסתו, ויש להניח כי לא היתה עושה כן לולי היה עובד קבוע. על רקע קביעותינו אלה נבחן את רכיבי התביעה הספציפיים על פי סדר הופעתם בכתב התביעה: האם זכאי התובע לפיצויי פיטורין ולדמי הודעה מוקדמת? 16. לטענת התובע בתביעתו ובתצהירו, פנה אל מנהל הנתבעת אילן מספר פעמים על מנת שישפר את תנאי עבודתו והלה סרב, כאשר בפעם האחרונה פיטרו לאלתר. טענה זו לא עמדה בחקירה הנגדית כאשר אז טען כי מי שעמו ניהל את השיחות בדבר העלאת השכר , היה כאמל. (ר' עמ' 13 שו' 28 ואילך). כמו כן התברר כי מה שנאמר לו הוא ש"הדלת (נכתב בטעות "דלק") יכולה להוציא גמל" ושיש לכאמל 100 אחרים שיוכל להביא במקום התובע אם לא מוצא חן בעניו( ר' לשון העד ברישת עמ' 14.) דהיינו , בלשון אחרת "אם לא מוצא חן בעיניך, אתה יכול ללכת" כמו כן , בחקירה הנגדית הודה התובע כי ביקש לעבור לעבוד בעטרות, כי עשה זאת בשנת 2008, באשר רק אז הגיע לגיל שבו יכול היה מבחינת רשויות הצבא לקבל היתר לעבוד שם, וכי הוא מעדיף לעבוד שם כי שם משולמות לו כל הזכויות שלו. (התובע הכחיש כי נוח יותר לעבוד בעטרות הסמוכה לביתו שבבית סירא, ואולם הכחשה זו אינה מהימנה עלינו). 17. מתוך דברי התובע הגענו לכלל מסקנה כי התובע הוא שהתפטר מעבודתו. אמירתו של כאמל שצוטטה מעלה אין משמעה פיטורין , אלא רק הבהרה לתובע שככל שאינו שבע רצון משכרו ומבקש להעלותו, אינו מחויב להמשיך לעבוד שם. כך , כפי הנראה, עשה. מעבר לכך, התרשמנו כי התובע היה מעוניין לעזוב כדי לעבור לעבוד בעטרות, בתנאים נוחים יותר שהיה מנוע מהם עד הגיעו לגיל מסוים, וכאשר שם החל לעבוד כבר ב 2008. זוהי הסיבה האמיתית לעזיבתו. יתכן (ומסופקנו שאף זאת ארע לאור שינוי הגרסה בענין זהות הגורם אליו פנה) כי ביקש העלאת שכר, ואולם ככל שכך נעשה, נעשה הדבר רק על מנת לגרום לפיטוריו, דבר שמכל מקום לא צלח. משכך קבענו, נדחית תביעתו של התובע לתשלום פיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת. הפרשי שכר מינימום, חופשה חגים והבראה גובה השכר שקיבל התובע 18. לטענת התובע, כל שקיבל עבור עבודתו הוא 125 ₪ ליום. על גרסתו זו חזר לכל אורך הדרך ולא סר ממנה (אמנם בחקירתו הנגדית הודה שכשנכנס לעבודה קיבל 100 ₪ ולאחר מספר חודשים הועלה שכרו 125 ₪, ואולם היות ומכל מקום ועמדה התביעה על תקופת ההתיישנות, אין לטעמנו כל משקל לדיוק זה שהוסיף בחקירה הנגדית) . בנסיבות אלה ובהעדר כל גרסה נגדית אנו מקבלים גרסה זו. זכאות התובע לדמי הבראה 19. לנוכח האמור ובהעדר כל ראיה בדבר תשלום דמי הבראה, אנו מקבלים את טענת התובע בדבר זכאותו לדמי הבראה ופוסקים לו את הסך הנתבע- בגין שנתיים- 5,054 ₪. היקף עבודתו של התובע וזכאות התובע לפדיון ימי חופשה ולדמי חג 20. בעדותו טען התובע בתחילה בנחרצות כי לא נעדר כלל מעבודתו אלא בחג, ואולם בהמשך דבריו נמצא כי נעדר בימי מחלה ואבל, וכן גם כאשר "לפעמים הייתי צריך לסדר משהו בבית, אבא שלי היה בעבודה ומחליף אותי או אח שלי" (סיפת עמ' 7). מכאן אנו מגיעים לכלל מסקנה , כי התובע היה נעדר מעבודתו לעתים ושולח את מי ממשפחתו לעבוד תחתיו. התובע לא כימת את היקף העדרויותיו ולכך ינתן משקל בפרק הדן בהפרשי שכר מינימום. עם זאת , התובע לא עומת כלל עם טענתו כי לא שולם לו בגין ימי העדרויותיו השונות (ולענין הסוגיות שבפנינו- בגין חגים או חופשות). לפיכך אנו מקבלים כי אכן לא שולם לו בגין אלה, והינו זכאי לתשלומם כמפורט להלן. חופשה 21. לטענת התובע, הנתבעת לא העבירה עבורו תשלומים לשירות התעסוקה עבור ימי החופשה. התובע ערך תחשיב ימי חופשה ל-3 שנים אחרונות לעבודתו על יסוד הוותק לו טען. משקבענו כי החל לעבוד בראשית שנת 2004, הרי שעל פי וותקו זכאי ל 12 ימי חופשה בכל שנה . על כן זכאי לסך של 5940 ₪ (לפי12*3*165 ). ימי חג 22. כאמור , אנו מקבלים גרסת התובע כי לא שולם לו בגין ימי חג. עם זאת לנוכח טענתו של התובע כי נעדר מן העבודה "רק ביום החג" בכל שנה (ר' עמ' 7 שו' 28 והמשך עדותו שם), הרי שמעבר ליום זה, והיות ועבד באותם ימים, זכאי רק להשלמת התשלום בגין יום חג, בשיעור 50%. כמו כן לנוכח הממצא שקבענו לפיו עבד החל משנת 2004, הרי שהוא זכאי לדמי חגים רק בגין 4 שנות עבודה, בהתחשב בהוראות צו ההרחבה. (יוער כי הנתבעת העלתה לראשונה טענת התיישנות בסיכומיה, אף שהיה עליה להעלותן בהזדמנות הראשונה, ולפיכך לא נתייחס אליה) משכך, זכאי התובע ל- 5 ימי חג בכל שנה (בגין יום אחד- בשיעור מלא , ובגין 4- בשעור 50%). על כן זכאי ל 8 ימי חג*4 שנים* 165 ₪ *50% = 2640 ₪ ועוד ליום אחד מלא (165 ₪) *4 שנים= 660 ש"ח, ובסך הכל לסך של 3,300 ₪. הפרשי שכר מינימום 20. כאמור, גרסת התובע באשר לגובה שכרו מהימנה עלינו. עם זאת נוכח עדותו דלעיל כי לעתים נעדר מן העבודה והיה שולח את מי מבני משפחתו, איננו מקבלים התחשיב שנערך על ידו לענין מספר ימי העבודה שעבד בחודש. (ככל שנעדר בגין חופשה וחג, משולם לו בגין כך כאמור מעלה ולפיכך בכל מקרה אינו זכאי לכפל תשלום, ככל שנעדר מעבר למכסת ימי החופשה לה זכאי, הרי שיש להפחית את ימי ההיעדרות מן התחשיב כאמור). לפיכך ועל דרך האומדנא אנו קובעים כי התובע עבד בממוצע 21-22 ימים בחודש, ובהפחתת ימי החג והחופשה שבגינם שולם לו כדלעיל, 20 יום בחודש. על יסוד תחשיב זה ועל בסיס הנתונים להם טען התובע, זכאי הוא להפרשי שכר מינימום באופן הבא: עבור התקופה שבין 1/2005 - 5/2006 שכר המינימום עמד על 143 ₪ ליום , (143-125 ששולם =18 ₪ הפרש) *20 ימים* 17 חודשים = 6,120 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.05 (מחצית התקופה). עבור התקופה שבין 6/2006 - 5/2007 -שכר המינימום עמד על 154 ₪ ליום , (154-125 ששולם =29 ₪ הפרש) *20 ימים* 12 חודשים = 6,960 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.06 (מחצית התקופה). עבור התקופה שבין 6/2007 - 2/2008 שכר המינימום עמד על 159 ₪ ליום (159-125 ששולם = 34 ₪ הפרש) *20 ימים * 9 חודשים = 6,120 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.07 (מחצית התקופה). סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע את התשלומים הבאים: א. בגין דמי הבראה -סך של 5,054 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.2008 ועד התשלום בפועל. ב. בגין ימי חופשה- סך של 5940 ₪ הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.2008 ועד התשלום בפועל. ג. בגין ימי חג -סך של 3,300 ₪ הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.2008 ועד התשלום בפועל. ד. בגין הפרשי שכר מינימום - סך של 19,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כמפורט בסעיף 20 לעיל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאותיו ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪. בפסיקתנו זו הבאנו בחשבון הפער שבין הסכום הנתבע לסכום שנפסק וכן את הצעתה של הנתבעת לוותר על חקירות העדים ולסייע בקיצור ההליך. זכויות סוציאליותשכר מינימום