תביעה להשבת דמי ביטוח לאומי שקוזזו מהתגמול בגין שירות מילואים בתקופות שונות רקע המערער, עו"ד עצמאי, הגיש לבית הדין האזורי בשנת 2002 תביעה להשבת דמי ביטוח שלטענתו נגבו ממנו על ידי המשיב (להלן - המוסד) ביתר וכן לתשלום הפרשים של תגמולי מילואים שהגיעו לו בגין תקופות שירות במילואים בין השנים 1995 - 1998. בעקבות התביעה שילם המוסד למערער סך של 8,582 ₪. כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 3.10.1996 ובו נטען כי מסכום ההחזר נותר בידו של המערער רק סך של 2,814 ₪, אותם הוא מקזז מתביעתו. ביום 21.7.10 ניתן פסק הדין בתובענה גופה (מותב בראשות כב' השופטת (בדימוס) ורדה סאמט ונציג הציבור מר ציון אהרון) (להלן - פסק הדין הראשון). בפסק הדין נדחתה התובענה ברובה ונפסק לטובת המערער סך של 2,000 ₪. לאור התוצאה לא נפסקו הוצאות. המערער ערער לבית דין זה על פסק הדין הראשון (עב"ל 6394-10-10). הצדדים הסכימו, בהמלצת בית הדין לקבלת הערעור, במובן זה שענינו של המערער יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיכריע תחילה בשאלות המשפטיות המתעוררות: אופן חישוב ההכנסה של עצמאי לצורך תגמולי המילואים - האם הכנסה לפני קיזוזים והוצאות ומה המועד לבחינתה - לפני מועד גמר השירות או לפי הכנסה בשנה קודמת; אופן השבתן של יתרות זכות; האם יש להוסיף הפרשי הצמדה לתגמולים ששולמו כעבור שנה; האם כדין קוזז מס בריאות מתגמולי המילואים; שקילת הוצאות ההליכים. עוד הוסכם כי לאחר מכן "ימונה רואה חשבון מטעם בית הדין אשר יערוך את החישובים בהתאם להכרעת בית הדין בשאלות המשפטיות". להסכמת הצדדים נתן בית הדין הארצי, ביום 11.5.11, תוקף של פסק דין (להלן - פסק הדין בערעור). משחזר ענינו של המערער לבית הדין האזורי ונוכח פרישתה לגמלאות של כב' השופטת (בדימוס) סאמט, הועבר המשך בירור התובענה למותב בראשות כב' השופט לובוצקי. בדיון מיום 11.7.11 הסכימו הצדדים להסמיך את בית הדין "לפסוק לפשרה, באופן שייפסק סכום כלשהו לזכות התובע, לאחר שבית הדין יקבל סיכומים סופיים מתומצתים, שניתן יהיה לצרף להם כל מסמך שהצדדים ירצו בו, ובית הדין יפסוק לפשרה, עם נימוקים קצרים ועיקריים בלבד". עוד ציינו הצדדים כי החלטתם כאמור היא "על מנת להביא את הסכסוך הרב שנתי הזה לסיום בצורה הגיונית ויעילה" וכי הם "מוותרים על הצורך בהכרעה משפטית דווקנית בשאלות המשפטיות הנכבדות שהתעוררו בדיון לפני בית הדין הארצי לעבודה מיום 11/5/11, לאור הסכמתנו לפסיקה לפשרה כאמור". פסק הדין מושא הערעור לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים ניתן ביום 5.1.12 פסק דינו של בית הדין האזורי (להלן - פסק הדין או פסק הדין מושא הערעור). בפסק הדין מושא הערעור סקר בית הדין האזורי את השאלות המשפטיות וכן ציין לגבי חלקן את המצב המשפטי ולגבי חלקן את נטייתו באשר למצב המשפטי. לאור אלה פנה בית הדין לבחינת המחלוקות הכספיות, וציין כי מחלוקות אלה מוגבלות למפורט בכתב התביעה המתוקן וכי אין להזקק להרחבת חזית שנעשתה בסיכומי המערער. עוד ציין בית הדין כי חישובי המערער, שנעשו על ידו, לא הובהרו. לאחר בחינת המחלוקות פסק בית הדין, לפשרה, כי על המוסד לשלם למערער סך של 6,500 ₪ והוצאות משפט בסך של 3,000 ₪. הטענות בערעור לטענת המערער פסק דינו של בית הדין ביחס לכתב תביעה המתוקן, שערכו המשוערך ליום מתן פסק הדין הוא כ- 46,000 ₪, חורג באופן קיצוני מגבולות הסביר באופן המצדיק את קבלת הערעור. בערעורו ובטיעוניו משיג המערער על הנמקות בית הדין האזורי ומזמין ערכאה זו להכריע בשאלות המשפטיות כטענתו ובהתאם במחלוקות העובדתיות. המוסד סבור כי דין הערעור להדחות וכי אין זה המקרה המצדיק התערבות בפסיקה לפשרה. הכרעה פסק דין לפשרה כמוהו ככל פסק דין ואף הוא ניתן לערעור, אלא שטיבו של פסק שכזה מביא לכך שגדר הטענות בערעור הוא מוגבל, כגון - שבית הדין חרג מהסכמת הצדדים, או שפסיקתו, על פניה, אינה סבירה באופן קיצוני. בעניין לנצנר נפסק כי: "הלכה מושרשת היא, כי בית דין זה היושב כערכאת ערעור לא ימהר להתערב בפסיקה לפשרה אלא אם נפלה בפסק הדין טעות בולטת או שנוכח כי "...קיימת חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות שבמסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" (דב"ע נה/ 97 - 3 מוסך המחדש בע"מ - פארס גברין גמאל, לא פורסם, ניתן ביום 1.5.1995)." לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים ואת כל החומר בתיק לא שוכנענו כי בנסיבות הענין פסיקתו של בית הדין האזורי חורגת באופן קיצוני מגבולות הסביר. לענין זה אנו מביאים בחשבון כי שאלת הסבירות לא צריכה להבחן לפי היחס בין הסכום שנפסק לבין הסכום שנתבע, במנותק ממערך הסיכוייים והסיכונים של הצדדים. בית הדין האזורי לא הכריע בכל השאלות המשפטיות, ובחלקן התייחס לנטייתו לכוון כזה או אחר, וזאת לאור הסכמת הצדדים לפיה הם "מוותרים על הצורך בהכרעה משפטית דווקנית בשאלות המשפטיות הנכבדות". משכך, אין לקבל כי בערכאת הערעור יערך מחדש בירור אותן שאלות משפטיות שעל ההכרעה "הדווקנית" בהן ויתר המערער. זאת ועוד, לא ניתן לנתק את ההיבט המשפטי מחוסר הודאות הקיים ביחס לתחשיבי המערער, כאשר בענין זה אמור היה להתמנות רואה חשבון שיבחן את החישובים. אין לצפות כי בנסיבות אלה תדרש ערכאה זו להכנס לראשונה לתחשיבים שהוצגו. גם על רקע זה, יש קושי לקבוע כי פסיקת בית הדין חורגת באופן קיצוני מהסביר. לבסוף וזה העיקר, בית הדין הוסמך לפסוק לפשרה. בחינת הסכום שנפסק אל מול הסכום הנתבע, אפילו יונח כטענת המערער כי הסכום המשוערך נכון למועד פסק הדין עומד על סך של 46,000 ₪, על רקע השאלות המשפטיות המתעוררות וסימני השאלה התחשיביים, אינה מובילה למסקנה כי הסכום שנפסק חורג באופן קיצוני מהסביר. למותר לציין כי אין מקום לחששו של המערער כאילו יש בפסק הדין מושא הערעור כדי להוות הלכה הסותרת הוראות הדין, שהרי פסק הדין האזורי לא קבע הלכה, ודאי משבית הדין האזורי ראה עצמו פטור מלהכריע באופן דווקני בשאלות המשפטיות. בכל אופן, אין בדחיית הערעור כדי להוות אישור לקביעה כזו או אחרת. סוף דבר - הערעור נדחה. בנסיבות הענין החלטתנו היא שכל צד ישא בהוצאותיו בערעור. צבאדמי ביטוח לאומימילואיםביטוח לאומי