זכיות עובדים מבקשי מקלט בישראל שני התובעים הינם אזרחי סודן, מבקשי מקלט בישראל. שניהם הועסקו בשטיפת מכוניות ברחוב המסגר בתל-אביב. התובע 1 הועסק החל מיום 17.11.10 ועד ליום 20.10.11, ואילו התובע 2 הועסק מיום 17.7.10 ועד ליום 30.10.11. נסיבות סיום עבודתם שנויות במחלוקת בין הצדדים. ביום 31.1.12 הגישו השניים את כתב התביעה שבפנינו, שהוגש מלכתחילה כנגד הנתבעת 1 בלבד, העוסקת בהשכרת מכוניות, ובאחד מסניפיה הועסקו שני התובעים. בכתב התביעה טענו התובעים שהנתבעת 1 היתה מעסיקתם, ושהם הועסקו על ידה בלא שנופקו להם מעולם תלושי שכר, ובלא ששולמו להם דמי הבראה וחופשה. עוד טענו השניים שהם פוטרו על ידי הנתבעת 1 על אתר ובלא שניתנה להם הודעה מוקדמת. בכתב התביעה דרשו השניים פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצוי בגין הפרת חובה חקוקה. תביעתו של התובע 1 הסתכמה ב- 21,211 ₪, ושל התובע 2 ב- 23,031 ₪. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת 1 היא טענה שהשניים מעולם לא הועסקו על ידה, אלא על ידי עסק בשם "גרין ווש". עוד הוסיפה הנתבעת 1 שידוע לה ששני התובעים נטשו את עבודתם, ועל כן ממילא לא מגיעים להם פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. במהלך דיון קדם משפט שהתקיים ביום 30.10.12, בהמלצת בית הדין ובהסכמת הצדדים, צורפו כנתבעים נוספים לתיק הנתבעים 2 ו- 3, שהם בעליו של העסק "גרין ווש", שצורף אף הוא כנתבע 4. ביום 15.11.12 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעים 2 עד 4, שבו הם הודו שהם העסיקו את התובעים, והוסיפו וטענו שהתובעים הועסקו כדין, קיבלו את כל המגיע להם, ואין כל בסיס לתביעתם. להשלמת התמונה נציין שהנתבעת 1 הגישה ביום 25.11.12 בקשה למשלוח הודעת צד ג' לנתבעים 2 עד 4, אך בדיון קדם משפט נוסף שהתקיים ביום 4.12.12 הסכימו באי כוח הנתבעים שאין צורך במשלוח הודעת צד ג', שכן מוסכם עליהם שככל שיינתן בתיק זה פסק דין המחייב את הנתבעת 1 בתשלום כלשהו, הרי שהנתבעים 2 עד 4 הם אלה שיישאו בו. ביום 8.5.13 התקיים דיון ההוכחות. במהלכו נחקרו על תצהיריהם שני התובעים, וכן נחקר על תצהירו עד אחד נוסף מטעמם. לאחר מכן נחקרה גב' זהר תדמור על תצהיר שנתנה מטעם הנתבעת 1, וכן נחקר הנתבע 3. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. עתה עלינו להכריע. דיון והכרעה זהות המעסיקים התובעים השקיעו חלק ניכר מטיעוניהם בנסיון לשכנע אותנו שהנתבעים 2 עד 4 לא היו מעסיקיהם, וכי מי שהעסיקה אותם היתה אך ורק הנתבעת 1, שאין כל מחלוקת שהם עבדו בפועל בחצריה. בהתאם, התובעים חזרו בסיכומיהם על המבוקש בכתב התביעה, לפיו הנתבעת 1 - ורק היא - תשלם להם את כל המגיע להם. נקדים ונאמר שאיננו רואים כל צורך לדון ולהכריע בדבר אחריותה הישירה של הנתבעת 1 לתשלום זכויותיהם של התובעים. זאת, מאחר ולגופו של עניין, כפי שנפרט בהמשך פסק דין זה, מצאנו שאין כל בסיס לתביעה שבפנינו, ודינה להידחות. במצב דברים זה אין כמובן צורך שנכריע בשאלה המורכבת האם ניתן היה, באמצעות קונסטרוקציה משפטית כזו או אחרת, לחייב את הנתבעת 1 בסכום זה או אחר מהסכומים שנתבעו, אם היינו מגיעים למסקנה שאכן נותר חוב כלשהו כלפי התובעים. התביעה לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת לאחר בחינת מלוא חומר הראיות שבתיק, הגענו למסקנה שהתובעים התפטרו, ולא פוטרו, ועל כן הם אינם זכאים לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו: ראשית התובעים לא הציגו בכתב התביעה שהגישו גרסה עובדתית בדבר נסיבות פיטוריהם. כל אחד מהם טען בכתב התביעה שהוא "פוטר על אתר". הא ותו לא; שנית בסעיף 8 לתצהיר עדות הראשית שהגיש טען התובע 1 כדלקמן ביחס לאופן שבו פוטר, לטענתו ביום 20.10.11: "עבודתי אצל הנתבעת הסתיימה לפתע כאשר ביום סיום העבודה באו שני מפעילי ואמרו לי שאין עבודה ועלי ללכת משם. כאשר שאלתי מדוע הם הזעיקו את המשטרה, והשוטר שבא אמר לי: 'פוטרת, לך". ומה טען התובע 2, ביחס לאופן שבו פוטר 10 ימים מאוחר יותר? הנה מה שנאמר בסעיף 8 לתצהירו של תובע זה: "עבודתי אצל הנתבעת הסתיימה לפתע כאשר ביום סיום העבודה באו שני מפעילי ואמרו לי שאין עבודה ועלי ללכת משם. כאשר שאלתי מדוע הם הזעיקו את המשטרה, והשוטר שבא אמר לי: 'פוטרת, לך". הנה כי כן, ממש "גזור והדבק", מילה במילה. כמובן, שקשה לנו מאד להאמין שאירוע הפיטורים חזר על עצמו בשנית, בדיוק מופתי, עשרה ימים לאחר האירוע הראשון, לרבות השוטר שאמר גם בפעם השניה בדיוק את אותם המילים: "פוטרת, לך"; שלישית גרסת הנתבעים לנסיבות סיום העסקתם התובעים מפורטת ואמינה הרבה יותר. כפי שהצהיר הנתבע 3, ביום 20.10.11 התקשר אליו אסף, מנהל המגרש של הנתבעת 1, ושאל היכן התובע 1, שכן לטענתו הוא לא הגיע לעבודה. הנתבע 3 התקשר אליו וחיפש אותו. לאחר שעה קלה הסתבר לו שהתובע 1 עבר לעבוד במגרש מכוניות סמוך למגרש של הנתבעת 1, מגרש בשם "אוטו קלין". הנתבע 3 הוסיף וציין שראה במו עיניו את התובע 1 במגרש השני באותו היום. אשר לתובע 2, טען הנתבע 3 שהתובע 1 לא פסק במשך עשרת הימים שבין סיום עבודת הראשון לשני, לנסות לשכנע את חברו להצטרף אליו למקום העבודה החדש. בסופו של דבר, הוא הצליח, וגם התובע 2 עבר לעבוד באוטו קלין; רביעית על אף שהנתבע 3 נחקר ארוכות על תצהירו, הוא לא נשאל ולו שאלה אחת על נסיבות סיום עבודת התובעים. בנסיבות אלה, אין לנו אלא לקבל את הדברים האמורים בתצהירו בקשר לסיום עבודתם כנכונים ומוכחים; חמישית במהלך חקירת התובע 1 הוא טען שדרש העלאה בשכרו, ונתקל בסירוב (עמ' 14 ש' 1). בכך ראינו חיזוק לגרסת הנתבעים לפיה הוא בחר לעזוב את מקום העבודה. זאת ועוד, גרסתו של התובע 1 לגבי סיום עבודתו לא עמדה לדעתנו במבחן החקירה הנגדית. כך ורק לדוגמא, התובע 1 טען ש"המשטרה אמרה לי לבקש את הזכויות מבית המשפט" (עמ' 15 ש' 6). התקשינו להאמין שעניין כה חשוב מבחינת התובע לא הוזכר כלל בכתב התביעה או בתצהירו; שישית התובע 1 הודה בחקירתו הנגדית שהוא חבר טוב של התובע 2, ושהם נמצאים בקשר טלפוני שוטף (עמ' 20 ש' 4). למרות זאת, הוא טען בחקירתו, באופן תמוה ולא אמין, שידוע לו שהתובע 2 המשיך לעבוד אצל הנתבעים במשך "כמה חודשים" לאחר עזיבת התובע 1 (עמ' 19 ש' 10); שביעית התובע 2 בחקירתו בכלל חזר בו והכחיש את שטען בתצהירו, לפיו הנתבעים הזמינו משטרה גם ביום סיום עבודתו (עמ' 22 ש' 8). יותר מזאת, כשהוא נשאל מדוע עזב את העבודה, הוא לא אמר דבר וחצי דבר על כך שפוטר. להיפך, הוא הודה שהוא ביקש תוספת שכר, וכשלא ניתנה לו תוספת שכר, הוא עצמו עזב (עמ' 22 ש' 20); לבסוף למעלה מהנדרש נעיר, שאין בידינו לקבל את טענת התובעים בסיכומיהם, שמהעובדה שהנתבע 2 לא הגיש תצהיר ולא העיד, עלינו להסיק מסקנה משפטית שאם היה מעיד, היה בכך כדי לחזק את גירסת התובעים. מאחר שהנתבעים 2 ו - 3 הם שותפים, הם לא היו חייבים להגיש במסגרת התדיינות זו שני תצהירים. זכותם היתה לחסוך בזמן ולהתגונן באמצעות עדות יחידה, של אחד מהם. ככל שהתובעים סברו שיש מקום גם בעדותו של הנתבע 2, היה עליהם להגיש בקשה לזימונו לעדות, בקשה שמן הסתם היינו נעתרים לה. ברם, משלא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם. דמי הבראה במועד שבו התפטר התובע 1 חלפו 11 חודשים בלבד ממועד תחילת עבודת התובע 1. הזכות לדמי הבראה קמה רק בחלוף שנת עבודה מלאה, ומכאן שאין בסיס לתביעתו זו. אשר לתובע 2, מתלושי השכר שצורפו לתצהירי הנתבעים, ולא נסתרו, עולה במפורש שהתובע 2 קיבל דמי הבראה כדין. לפיכך נדחית גם תביעתו זו. למעלה מהנדרש נעיר, שאפילו היינו מניחים לטובת התובע 2, שהנתבעים לא הוכיחו שקיבל בפועל דמי הבראה, הרי שממילא אפילו היינו פוסקים לו את מלוא הסכום שתבע ברכיב זה (2,267 ₪) היה מקום לקבל בד בבד את טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים. זאת, בהינתן שהוכח בפנינו שהתובע 2 עזב את עבודתו על אתר, בלא לתת הודעה מוקדמת, ועל כן הנתבעים זכאים לקזז מכל סכום שהיה נפסק לתובעים חלף הודעה מוקדמת. פדיון חופשה התובעים טענו שלא קיבלו לאורך כל תקופת עבודתה פדיון ימי חופשה, ולפיכך הם זכאים לסך 1,848 ₪ (עבור התובע 1) וסך 2,387 ₪ (עבור התובע 2). מתלושי השכר שצורפו על ידי הנתבעים 1 ו - 2 עולה לכאורה ששולמו לתובעים דמי חופשה באופן סדיר לאורך כל תקופת עבודתם. ברם, הנתבעים לא הציגו פנקס חופשה מסודר, ועל כן לא ברור לנו האם התובעים קיבלו חופשה בפועל, אם לאו. מכל מקום, אפילו נניח לטובת התובעים שהם זכאים לסכומים הנטענים על ידם בכתב התביעה בגין חופשה, הרי שגם כאן - כפי שציינו גם קודם לכן בדיון בנושא הבראה, יש לקזז מסכומים אלה את תשלום חלף ההודעה המוקדמת. זאת מאחר, שהוכח בפנינו שהנתבעים עזבו את מקום עבודתם ללא התראה מוקדמת. מכאן שהנתבעים אינם חבים דבר לתובעים. פיצוי בגין הפרת חובה חקוקה - אי הנפקת תלושי שכר הנתבעים 2 עד 4 צירפו לתצהיריהם את כל תלושי השכר של התובעים. התובעים לא הביאו ולו ראשית ראיה לטענתם שמדובר בתלושים פיקטיביים, או לכך שבפועל הם לא קיבלו את התלושים. על כן, נדחית גם בקשתם לפיצוי ברכיב זה. סוף דבר התביעה נדחית על כל רכיביה. כל אחד מהתובעים ישלם הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 2,000 ₪ לנתבעת 1, וסכום זהה לנתבעים 2 עד 4, וזאת בתוך 30 יום מהיום, וללא יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי, בתוך 30 יום ממועד קבלתו. משרד הפניםמבקשי מקלט מדיני