נדחתה תביעה לחייב את ביטוח לאומי לסייע לו במימון כספי לצרכים שונים להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי: למערער אירע אירוע תאונתי ביום 11.8.1998 ובעקבותיו הוא הוכר על ידי המוסד כנפגע בעבודה. ביום 2.1.2003 נפגע המערער בתאונת עבודה נוספת אשר הוכרה גם היא על ידי המוסד כתאונת עבודה. שני האירועים הנ"ל העניקו למערער אחוזי נכות ובמסגרת הליך איחוד נכויות נקבעה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 64% החל מיום 23.12.2004. ביום 17.4.2011 הגיש המערער למוסד תביעה לתשלום מקדמת שיקום בסך של 24,000 ₪, לצורך טיפולי שיניים, תשלומי מים ואגרות בית משפט. תביעתו של המערער נדחתה על ידי המוסד. המערער ערער לבית הדין האזורי על החלטת המוסד, ובמהלך הדיון שהתקיים ביום 11.9.2011 ניתנה לו ארכה בת חודשיים על מנת שיפנה ללשכה לסיוע משפטי, על מנת שיעזרו לו בבדיקת ובמיצוי זכויותיו. בית הדין האזורי, בפסק דינו מיום 6.12.2011, דחה את תביעת המערער וקבע כי התביעות שהוגשו על ידי המערער כנגד המוסד התיישנו ולפיכך לא ניתן להעניק לו את הסעד המבוקש על ידו. עוד נקבע כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי המוסד פעל בצורה הסותרת את הוראות החוק. בית הדין האזורי ציין כי תקנות הביטוח הלאומי (תשלום מקדמות גימלה), התשל"ט-1979 (להלן - התקנות) קובעות ביחס לאיזה קצבאות ניתן לשלם מקדמות וכי מבדיקת המוסד עולה כי המערער אינו עומד בדרישות המפורטות בתקנות. עיקר טענות הצדדים בערעור: המערער טוען בפנינו, בין היתר, כי חישוב בסיס הגמלה שלו היה שגוי ולפיכך יש לתקן את הקצבה שלו ולשלם לו את ההפרשים המתאימים. נוסף על כך, טוען המערער כי הוא פנה למוסד בנוגע להשלמת הכנסה אך לא קיבל כל מענה. עוד הוא טוען כי המוסד שגה כאשר דחה את בקשתו להלוואה לטיפולי שיניים. לדבריו, הוא החל בימים אלו בהליכי שיקום, ולפיכך הוא זכאי לקבל הלוואה עבור טיפולי שיניים, על חשבון הקצבה שלו. המוסד, מנגד, תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי וטוען כי יש לדחות את הערעור. לגישתו, טיפולי שיניים אינם עולים בגדר "שיקום מקצועי" ואינם עונים למטרת קבלת המקדמה. מעבר לכך, טוען המוסד, המערער אינו משתתף בהליך שיקום ואינו משתף פעולה בו כבר משנת 2004. המוסד מציין כי המערער כבר ערער בעבר על דחיית בקשתו לתשלום מקדמה עבור מימון אגרות בית המשפט, אך מדגיש כי על פסק הדין אשר דחה ערעור זה לא הוגש ערעור, ולפיכך הפך פסק דין זה לחלוט. לסיום, מציין המוסד כי כל תביעות המערער בעניין האירוע התאונתי משנת 1998 בנוגע לבסיס חישוב הגמלה, בנוגע לקצבת התלויים עבור ילדיו, ובנוגע לדו"ח ועדת הרשות משנת 2005 אינן ברורות ואף התיישנו זה מכבר. כמו כן, מדגיש המוסד כי המערער מעולם לא הגיש תביעה להשלמת הכנסה, זאת על אף שהופנה על ידי בית הדין לעשות כן. דיון והכרעה: לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, מסקנתנו היא כי דין הערעור להידחות. הכלל הוא כי תשלום קצבאות קיום מתבצע באמצעות תשלומים עיתיים; יחד עם זאת, סמכות המוסד לסטות מהעיקרון של התשלום העיתי ולשלם "מקדמות" הוסדרה בסעיף 302 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995. סעיף חוק זה מסמיך את השר לקבוע הוראות, לרבות מבחנים וכללים, בדבר תשלום מקדמות למבוטח הזכאי לגמלה. בהתאם לכך, הותקנו התקנות, בין היתר, תקנה 2(2) לתקנות הקובעת כי המוסד רשאי לתת מקדמה למקבל קצבה "אם לדעת פקיד שיקום ... הוא זקוק למקדמה לצורך ביצועה של תוכנית שיקום או לצורך הכשרה מקצועית, לפי הענין, ...". מעיון בלשון תקנה 2 עולה כי המחוקק ראה לנגד עיניו את תקנות הביטוח הלאומי (שיקום מקצועי), התשט"ז-1956 ואת סמכותו של פקיד השיקום הפועל לפיהן. עצם העובדה שמתקין התקנות הפנה לפקיד השיקום על מנת שיכריע בשאלה, האם מקבל הקצבה זקוק למקדמה, יש בה כדי ללמד כי העניין היחיד שצריך להיבחן במקרה זה הינו זה שבתחום סמכותו ומומחיותו של פקיד השיקום, דהיינו, סוגיית השיקום המקצועי. יודגש, כי פקיד השיקום שלו סמכויות מוגדרות, ושלו מומחיות מיוחדת, יכול לעסוק רק בשיקום מקצועי ולא בשיקום רפואי. כלומר, מלשון החוק והתקנות עולה כי המקדמות נועדו לביצועה של תוכנית שיקום או הכשרה מקצועית, ואילו כפי שעולה מטענות המוסד המערער לא נמצא כלל בתוכנית שיקום או הכשרה מקצועית.ועל כן, יש לקבל את טענות בא כוח המוסד כי המערער אינו עומד בתנאים הקבועים בחוק ובתקנות לקביעת הזכאות לתשלום מקדמות. מקדמה עבור טיפולי שיניים אינה עומדת בתנאי החוק והתקנות. אף יתר טענות המערער דינן להידחות. בעניין תביעתו של המערער לגבי חישוב בסיס הגמלה וכן פניותיו להשלמת הכנסה ולתשלום קצבת תלויים לילדיו כבר ניתנה החלטה של בית דין זה בבקשת רשות ערעור (השופטת ורדה וירט-ליבנה; בר"ע 7659-10-10; החלטה מיום 25.11.2010). במסגרת החלטה זו קבעתי כי "לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטתו של בית הדין האזורי. מובהר למבקש, שאיננו מיוצג, כי בית הדין לעבודה איננו יכול להתייחס לטענותיו השונות כנגד המוסד לביטוח לאומי מבלי שיוצגו בפניו אותן החלטות עליהן הוא מבקש לערער... ככל שמצויות כיום אצל המבקש החלטות של המוסד לביטוח לאומי שהוא מבקש לערער עליהן, מובהר בזאת כי הוא זכאי לפנות בתביעה לבית הדין האזורי תוך שהוא מצרף את אותן החלטות, כנדרש. מהמסמכים שצירף המבקש לבקשת רשות הערעור ... לא ניתן לבחון את טענותיו, במיוחד לאור העובדה שלא ידוע האם בבית הדין האזורי או הארצי נוהל הליך בעבר לגבי כולם או חלקם...". מעיון בכלל החומר שבתיק בית הדין עולה כי המערער לא צירף לכתב הערעור או לעיקרי הטיעון מטעמו את החלטות המוסד עליהן הוא מבקש לערער, ולפיכך לא ניתן לבחון את טענותיו. מעבר לכך, אף אם נקבל את טענת המערער כי הוא הגיש תביעה להשלמת הכנסה אך קיבל תשובה שלילית בעניין זה, הרי שבמקרה זה היה עליו לפנות בתביעה לבית הדין האזורי, תוך צירוף ההחלטות הרלוונטיות אשר ניתנו על ידי המוסד בעניינו. נוכח כל האמור לעיל, לא מצאנו הצדקה להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי ודין הערעור להידחות. סוף דבר: הערעור נדחה, ללא צו להוצאות. ביטוח לאומימימון