1. עניינה של תובענה זו הינו תשלום דמי פגיעה כתוצאה מאירוע מיום 24/12/10 בו נפל התובע ונחבל במהלך עבודתו (להלן: "האירוע החריג"). 2. בדיון שהתקיים ביום 16/10/12, הסכימו הצדדים למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי שבין האירוע החריג לבין אי הכושר בו היה מצוי התובע וזכאותו לדמי פגיעה. 3. לנוכח הסכמת הצדדים, מונה ד"ר עידו ציון, כמומחה רפואי בתיק, ובפניו הוצגו העובדות המוסכמות הבאות: א. התובע יליד 1951. ב. התובע הינו נהג גרר. ג. ביום 24/12/2010, בשעות הצהרים, נסע התובע לחלץ רכב תקוע בכביש הערבה. ד. התובע העלה את הרכב התקוע על הגרר וכאשר יצא מהרכב התקוע, כאשר כבר היה על הגרר, התובע דרך באוויר ונפל לכביש. הנפילה הייתה מגובה של כ-1.30 מ'. ה. בעת הנפילה התובע נפגע בכתף, בגב וברגל. ו. התובע פנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי ב-31/1/11. ז. מצבו הרפואי של התובע כעולה מהחומר הרפואי. 4. המומחה הרפואי התבקש להשיב על השאלות הבאות: א. מהי הפגיעה שאובחנה אצל התובע כתוצאה מהאירוע החריג? ב. האם קיים קשר סיבתי בין חומרת הפגיעה שאובחנה אצל התובע לבין תקופת אי כושר בה היה נתון החל מיום 31/1/11? ג. נא נמק מסקנתך. 5. בחוות דעתו מיום 14/12/2012 ציין המומחה, כי בעקבות האירוע החריג סבל התובע מחבלה בגב תחתון בלבד, ללא פגיעה גרמית או שורשית. המומחה הוסיף וציין, כי בחומר הרפואי אין אזכור לפגיעה כלשהי בכתף ובגפיים אשר נבעה מהאירוע החריג, ובנוסף קבע כי אין כל קשר בין תקופת האי כושר שנקבעה לבין הכאב בקרסול ובכף הרגל, שכן מקור כאב זה נבע מאבחנה קודמת, שאף ניתנה בגינה תעודת מחלה רגילה. 6. המומחה ציין בחוות דעתו כי נוכח הפגיעה בגבו, תקופת אי הכושר הסבירה הינה מיום 27.1.11 ועד יום 28.2.11, לאחר שהתובע החל בטיפולי פזיוטורפיה. 7. לאור בקשת הנתבע להציג בפני המומחה הרפואי שאלת הבהרה, הוצגה בפני המומחה הרפואי השאלה הבאה: האם פער בפניה לטיפול רפואי של למעלה מחודש אינה מנתקת קשר בין תלונותיו של התובע לאירוע מיום 24/12/10? נא הסברך. 8. בחוות דעת מיום 8/3/2013, ענה המומחה לשאלת ההבהרה כי "העובדה כי התלונות הינן כאב שיוחס על ידי הרופאים המטפלים להליך סומטיזציה המוכר בתובע גם מתלונות אחרות (ראה בירור כאבי חזה שעבר) - וללא מרכיב גרמי פיזי - מביאה לאפשרות של קשר בין החבלה מיום 24/12/10 כפי שנקבעה בעובדות המוסכמות ועד מועד הפניה הראשון לרופא קרי כ-5 שבועות מהחבלה בגין הכאב שלא חלף". 9. התובע בסיכומיו הדגיש כי נגרמה לו תאונת עבודה במהלך עבודתו במהלכה הוא נפצע, וציין כי הכאבים מהם סבל לאחר הפציעה חלפו לאחר טיפולי פזיוטרפיה שעבר. 10. התובע הוסיף וטען כי הינו זכאי לדמי פגיעה עבור 156 ימים, בהם שהה במחלה מיום 27.1.11 ועד יום 30.6.11. 11. הנתבע בסיכומיו ביקש לדחות את תביעת התובע, שכן לדעתו לא היה קיים קשר סיבתי בין האירוע מיום 24.12.10 לבין אי הכושר בו היה מצוי התובע. 12. לטענת הנתבע המומחה הרפואי הצביע על "אפשרות של קשר" בין הפציעה באירוע החריג, לבין תקופת אי הכושר שנקבעה לתובע ביום 27.1.11, ומאחר ולתובע לא נגרם כל נזק פיזי אלא לכל היותר רק כאב חולף, אין לקבל את תביעתו. 13. הנתבע הוסיף וציין כי המומחה הרפואי מצא קשר בין מצב פסיכאטרי בו היה נתון התובע לבין הכאב ממנו סבל, ובנתון זה יש משום לנתק את הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין דמי הפגיעה להם עותר התובע. דיון והכרעה 14. מטרת מינוי מומחה-יועץ רפואי, הינה לספק לבית הדין את הייעוץ הדרוש לו, בשאלה העומדת להכרעה, כחלק מהראיות לעניין קשר סיבתי רפואי בין מחלתו של תובע לבין תנאי עבודתו. 15. בהליך שבמסגרתו מתמנה על ידי בית הדין מומחה יועץ רפואי, דוגמת המקרה דנן, בית הדין נוהג, דרך כלל, ליחס משקל רב לחוות הדעת של המומחה מטעם בית הדין. זאת, מן הטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, שאין הוא מעיד לפי בקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין (ר' דב"ע לו/64-0 המוסד לביטוח לאומי - שרף, פד"ע ז' 461; דב"ע נא/191-0 המוסד לביטוח לאומי - יוסף נחתום, פד"ע כ"ד 89, 99; ס' אדלר "מומחים יועצים רפואיים בבתי דין לעבודה" המשפט ב (תשנ"ה) 199, בע"מ 212) (עב"ל 411/97 דחבור בוטרוס - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). 16. בית הדין יסמוך את ידו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן (דב"ע נו/ 0-244 המוסד לביטוח לאומי - יצחק פרבר (לא פורסם). 17. אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי התובע נפגע במהלך עבודתו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסעיף ד' בעובדות המוסכמות אשר צויינו לעיל. 18. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשאלה האם קיים קשר סיבתי בין האירוע בו נפצע התובע לבין תקופת האי הכושר שנקבע לו, ותשובה לשאלה זו ניתן למצוא בדברי המומחה בחוות דעתו מיום 14.12.12 בה הוא מציין כי "אין הצדקה עקב חומרת הפגיעה לתקופת אי הכושר שנקבעה ולמעשה חוסר התגובה לטיפול וגם דרגת תפיסת הפגיעה נבעו והוחמרו ככל הנראה ממצב נפשי קודם ומטופל. ניתן להעריך כי תקופת האי הכושר הסבירה הינה 27.1.11 ועד 28.2.11 בלבד (שבועיים לאחר תחילת הפזיוטרפיה)". 19. דבריו של המומחה כפי שהובאו בחוות הדעת, מתיישבים עם דברי התובע בסיכומיו בהם ציין כי מצבו השתפר עם הטיפול הפזיוטרפי שעבר. 20. אין בידנו לקבל את טענת הנתבע, כי הכאבים מהם סבל התובע אינם מקנים לו זכאות לדמי פגיעה שעה שלא נותר לו נזק פיזי, שכן כאבים עשוים להוביל למצב של אי כושר ובמקרה דנן קבע המומחה את תקופת אי הכושר הנראית לו כסבירה בנסיבות חומרת הפגיעה של התובע. 21. אף בטענת הנתבע לניתוק קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין פגיעות התובע לא מצאנו תימוכין, שכן המומחה הרפואי ייחס את מצבו הנפשי של התובע לתקופת אי כושר הארוכה שנקבעה לתובע אותה פסל, ותחתיה חישב תקופת אי כושר קצרה יותר. 22. מכלל האמור, אנו מקבלים את התביעה באופן חלקי, וקובעים כי התובע היה באי כושר בין הימים 27.1.11 ועד יום 28.2.11, ועל כן הינו זכאי לדמי פגיעה עבור ימים אלה בלבד. 23. הנתבע ישא בהוצאות התובע בסך 750 ₪, אשר ישולמו לתובע תוך 30 יום. דמי פגיעהתאונת עבודה