הודעה מוקדמת על התפטרות בגלל עומס עבודה 1. התובעת הינה חברה פרטית העוסקת במתן שירותי שמירה ואבטחה, לרבות שירותי מוקד, למוסדות ואתרים שונים ברחבי הארץ. הנתבעת הועסקה אצלה בתפקידים שונים במשך למעלה משנתיים. בפנינו תביעת התובעת לתשלום הפרש תמורת הודעה מוקדמת והחזר הלוואה, ותביעה נגדית שהגישה הנתבעת. התשתית העובדתית 2. הנתבעת הועסקה בתובעת כמזכירה מחליפה בסניף כפר סבא, החל מיום 15.9.10; ממאי 2011 הועסקה באותו תפקיד בסניף נתניה; ומאוגוסט 2011 הועסקה כממלאת מקום מנהלת הרכש. במהלך העסקתה ולאחר שעות העבודה במשרד, עבדה שעות נוספות בתפקידי שמירה במתקניה השונים של התובעת. 3. ביום 23.10.11 הודיעה הנתבעת למנכ"ל התובעת כי בתוך 30 ימים מיום ההודעה תפסיק עבודתה, לאור עומס עבודה. ברם, לבקשת המנכ"ל, המשיכה הנתבעת בעבודתה אף לאחר תום תקופת ההודעה המוקדמת. כחודשיים מאוחר יותר, ביום 12.12.11, שבה והודיעה הנתבעת על התפטרותה, תוך שנתנה שבעה ימי הודעה מוקדמת, דהיינו עד ליום 19.12.11. במהלך ימים אלה, מה- 11.12 ועד ה- 19.12, שהתה הנתבעת בחופשת מחלה (אישור מחלה הוגש לתיק בית הדין). דיון והכרעה פיצויי פיטורים 4. הנתבעת, בכתב התביעה שכנגד, טוענת כי התפטרה בשל הרעת תנאים, ועל כן לשיטתה היא זכאית לפיצויי פיטורים בדין מפוטרת. התובעת, מנגד, טוענת שהנתבעת לא טענה בזמן אמת להרעת תנאים, לא התריעה בעניין זה בטרם הודיעה על התפטרותה, וממילא גם לא נתנה לתובעת את האפשרות לתקן הרעה כזו, ככל שהייתה. 5. על פי ההלכה הפסוקה, נטל השכנוע להוכחת התמלאות כל התנאים המזכים בפיצוי פיטורים, כאמור בסעיף 1 לחוק פיצוי פיטורים תשכ"ג - 1963, מוטל על שכמו של העובד. בענייננו, לאחר שבחנו את מכלול עדויות הצדדים והמסמכים שצירפו, אין בידינו לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת פיטוריה. להלן נסביר כיצד הגענו למסקנה זו. 6. התובעת לא הייתה עקבית בתיאור נסיבות התפטרותה: במכתבה ההתפטרות מיום 23.10.11, היא תיארה עומס עבודה רב, כמניע להודעתה סיום עבודתה; במכתבה מיום 31.1.12, היא הזכירה לראשונה הרעת תנאים, בלא שפירטה באיזו הרעה מדובר, וממילא בלא שאיפשרה לתובעת לתקן אותה; בסעיף 23 לכתב ההגנה ובתצהירה, היא טענה שעומס ונטל עבודה, לצד עלבונות והשפלות, שגרמו לה להתמוטטות פיזית ונפשית, הם אלה שהובילו להתפטרותה; בחקירתה הנגדית כשנשאלה מה גרם לה להתפטר, חזרה וציינה אך ורק את העומס והעבודה הקשה (עמ' 9 ש' 4, 24 לפרוטוקול). 7. משלא הייתה הנתבעת עקבית בגרסתה, אין בידינו לקבוע שאכן תנאי עבודתה הורעו באופן מוחשי, ובכל מקרה היא לא הוכיחה שיידעה את מעסיקתה על דבר הרעת התנאים ונתנה לה הזדמנות לתקן. בנסיבות אלה, דין תביעתה לפיצויי פיטורים להידחות, וכך אנו מורים. הודעה מוקדמת 8. לטענת התובעת, הנתבעת עזבה את עבודתה ביום 8.12.11, ללא מתן הודעה מוקדמת בת 30 יום, כנדרש על פי דין. לשיטתה, מכתב הנתבעת מיום 12.12.11 שבו נתנה התראה של 7 ימים על עזיבת מקום העבודה, אינו יכול להיחשב כמתן הודעה מוקדמת כדין. עוד לטענת התובעת, לאחר חלופת מכתבים בין הצדדים, הודיעה הנתבעת כי תשוב לעבודתה לצורך מתן הודעה מוקדמת מיום 2.1.12 ועד ליום 31.1.12. ברם, כשהגיע התאריך המיועד, חזרה בה הנתבעת, ככל הנראה, ומכל מקום לא הגיעה למקום העבודה. בנסיבות אלה ומשלא נתנה הנתבעת הודעה מוקדמת כמתחייב על פי חוק, נותרה הנתבעת חייבת לתובעת סך של 5,300 ₪ שהיה גובה שכרה החודשי. הנתבעת, מנגד, טוענת שבתפקידה האחרון כממלאת מקום מנהלת הרכש, הוטל עליה עומס עבודה רב שכן התבקשה למלא גם את תפקיד מנהלת הרכש וגם את תפקיד מזכירת הסניף. בנוסף, לתפקיד התלוו גם יחס מזלזל, השפלות ובקשות מוגזמות, שגרמו לה לבסוף להתמוטטות נפשית בשלה לא יכלה עוד להמשיך לעבוד עבור התובעת. בשל עומס זה, נאלצה ביום 23.10.11 להודיע למנכ"ל על הפסקת עבודתה, תוך מתן הודעה מוקדמת בת 30 יום. המנכ"ל זימנה לשיחה במשרדו, ובאותה שיחה ביקש ממנה להמשיך בעבודתה לאחר תום תקופת ההודעה המוקדמת. היא נענתה לבקשת המנכ"ל, בלא שחזרה בה מהודעת התפטרותה, ובכך נתנה לו שהות ארוכה יותר למציאת מחליפה והמשיכה בתפקידה עד ליום 19.12.11. על מועד סיום זה הודיעה לתובעת ביום 12.12.11, תוך מתן התראה נוספת בת 7 ימים. באשר להסכמתה הנטענת לחזור לחודש הודעה מוקדמת נוסף החל מיום 2.1.12, זו ניתנה לטענתה עקב איומים שאיימה התובעת על אמה ואחיה של הנתבעת שעבדו עדיין בחברה אותה עת. משהתובעת לא הגיבה למכתב שבו הציעה הנתבעת לשוב לעבודתה לתקופה זו, הבינה הנתבעת כי חוסר התגובה נובע מהעובדה שמנהלת הרכש חזרה מחופשתה, ועל כן לא הגיעה לעבודה ואף שלחה מכתב נוסף בו ביקשה סגירת החשבון. 9. משכך, ובהעדר מחלוקת בין הצדדים על כך שבמכתבה של הנתבעת מיום 23.10.13, שבו הודיעה על כוונתה להתפטר (נספח ב' לתצהיר התובעת), היא נתנה לתובעת 30 ימי הודעה מוקדמת, עלינו להכריע רק בשאלה האם בעצם הישארותה לאחר תום תקופת ההודעה המוקדמת, יש לראות את הנתבעת כמי שחזרה בה מהודעת ההתפטרות, ועל כן כשהודיעה בפעם השניה על עזיבה, היה עליה לתת הודעה מוקדמת נוספת. 10. בעניין זה, אנו מקבלים את עמדת הנתבעת. שוכנענו שהנתבעת אכן נענתה לבקשת המנכ"ל ונתנה לו שהות ארוכה יותר למצוא לה מחליפה (ולעניין זה נפנה במיוחד לעדותה של התובעת, בעמ' 12 ש' 16, שהיתה אמינה לדעתנו). בסיטואציה שבה עובדת שנתנה הודעה מוקדמת של 30 יום נותרת במקום העבודה במשך כ- 50 יום, וכשאין מחלוקת כמו במקרה שלפנינו שעשתה זאת לבקשת המעסיקה, נדרשות ראיות מפורשות לכך שלא מדובר בהארכת הודעה מוקדמת אלא בחזרה מלאה מהתפטרות שתחייב מתן הודעה מוקדמת מחדש קודם להתפטרות נוספת. כאמור, לא מצאנו ראייה שכזו בכתב, וגם מן העדויות שבעל-פה לא התרשמנו באופן מובהק שלא מדובר היה בהארכת הודעה מוקדמת. החזר הלוואה 11. סמוך לסיום העסקתה, קיבלה הנתבעת מהתובעת הלוואה בגובה 6,000 ₪, שהייתה אמורה להיות מוחזרת בשישה תשלומים משכרה החודשי. נכון למועד סיום העסקתה, וכמפורט בתלוש דצמבר 2011, נותרה יתרת הלוואה בסך 2,188.59 ₪ (כולל ריבית). הנתבעת מאשרת, שקיבלה הלוואה ושהיא הייתה אמורה להיות מוחזרת ב- 6 תשלומים שווים, לטענתה ללא ריבית והצמדה. היא גם מאשרת שבמועד סיום העסקתה, נותרו חייבת שני תשלומים. 12. המחלוקת בין הצדדים כאן הינה רק לגבי הריבית וההצמדה. מחד, טוענת הנתבעת כי כל חודש נוכה משכרה סך של 1,000 ₪ בדיוק עבור ההלוואה, ללא ריבית והצמדה, ומכאן שכך הוסכם בין הצדדים. מנגד, טוענת התובעת כי אומנם אין היא מוסד בנקאי, אך אין פירוש הדבר כי ויתרה על הפרשי הצמדה וריבית בגין הסכום שהלוותה לנתבעת (ס' 43 לתצהיר מטעם התובעת). בנוסף, היא טוענת שהינה מחויבת בגביית ריבית בעת מתן הלוואה לעובדיה, אך לא הפנתה לכל הוראה בעניין זה. אשר לדעתנו, מאחר ולא הוגשו תלושי השכר הרלוונטיים, אין לנו דרך לקבוע האם באותם חודשים נוכו 1,000 ₪ בחודש בדיוק, או 1,000 ₪ בצירוף ריבית. על כן, משום שעל המעביד הנטל לנהל את פנקסי הנוכחות ותלושי השכר של העובד, ומשלא הגישה התובעת את תלושי השכר כאמור לעיל - אנו מקבלים את גרסת הנתבעת וקובעים יתרת ההלוואה עומדת על סך 2,000 ₪ בלבד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (19.12.11) ועד למועד התשלום בפועל. דמי נסיעה, הפרשות לפנסיה ולשון הרע 13. שלושת הרכיבים שבכותרת, שהוזכרו בכתב התביעה שכנגד ובתצהיר הנתבעת, לא הוזכרו כלל בסיכומיה בבית הדין, או בחקירה הנגדית שנוהלה על ידה, ועל כן ניתן לומר כי נזנחו, ודי בכך כדי לדחותם. למעלה מהנדרש נציין, שלפי ההלכה, המעביד מחויב להשתתף בהוצאות הנסיעה של העובד לעבודה וממנה רק כשהעובד נזקק בפועל לאמצעי תחבורה כדי להגיע למקום העבודה. דהיינו, תשלום הוצאות נסיעה מותנה בכך שלעובד אכן נגרמו הוצאות בקשר להגעתו למקום העבודה. על העובד מוטל הנטל להוכיח מה היו הוצאותיו עבור נסיעות לעבודה (ראו ד"ר יצחק לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד", (מהדורת 2001, פרק 16, עמ' 4; דב"ע נו/3-64 ויולט נ' בלדב וקורנפיין (10.09.06)). במקרה שלנו, הנתבעת כלל אינה טוענת שהיו לה הוצאות נסיעה שלא הוחזרו, ועל כן אין היא זכאית להחזר עבור הוצאות. לעניין ההפרשות לפנסיה, צירפה התובעת מכתב מחברת הביטוח המראה כי ההפרשות בוצעו כדין, וגם מטעם זה דין רכיב תביעה זה להידחות. אשר לטענה בדבר הוצאת לשון הרע, הנתבעת כלל לא טענה לגופו של עניין ולא הציגה אף ראשית ראיה. על כן, גם בגין רכיב זה - תביעתה נדחית. גמול שעות נוספות 14. טוענת הנתבעת בכתב התביעה שכנגד, שהשכר שקיבלה עבור עבודתה בשמירה, לאחר שעות העבודה במשרד, לא כללו גמול עבור שעות נוספות, וחלק מהסכום שולם לה כרכיב "הפרשי שכר". עוד מציינת הנתבעת כי לא יכלה לבצע חישוב של זכאותה לגמול זה, שכן התובעת סירבה להעביר לידיה את דיווחי השעות ותלושי השכר. התובעת אינה מכחישה את עבודת הנתבעת בתפקידי שמירה, אך טוענת כי בימים אלה הייתה הנתבעת יוצאת מוקדם יותר מהמשרד ולא עובדת את מלוא השעות שהיה עליה לעבוד ולחילופין, בכל מקרה בו עבדה שעות נוספות שולם לה השכר המתאים עבור שעות אלו. בנוסף, תביעה זו לא הוכחה ולא נתמכה בכל אסמכתא. 15. באשר לרכיב תביעה זה, החלטנו שלא להכריע בו, ולהותיר בידי הנתבעת את האפשרות להגיש תביעה מחודשת ונפרדת לתשלום גמול שעות נוספות. להלן נסביר מדוע החלטנו כך. 16. לאחר תום שלב ההוכחות והסיכומים בתיק, ובעת כתיבת פסק דין זה, ניתנה ביום 26.11.13 על ידי אב בית הדין החלטה, שהתייחסה להחלטה קודמת שניתנה בתיק, ביום 12.10.12. באותה החלטה קודמת אישר בית הדין את בקשת הנתבעת, שלא הייתה מיוצגת באותו השלב, שכתב ההגנה שהגישה בתיק ייחשב גם לכתב תביעה שכנגד. רק במהלך כתיבת פסק הדין הסתבר שאותו כתב ההגנה (שהפך לכתב תביעה שכנגד) אינו כולל פירוט וכימות של רכיב התביעה לשעות נוספות. לא זו אף זו, רק במהלך כתיבת פסק הדין הסתבר, שעל אף שעניין השעות הנוספות תפס מקום מרכזי בתצהירי הצדדים, בחקירות הנגדיות ובסיכומי הצדדים, הרי שמסיבות שלא הובהרו עד תום אף לא אחד מהצדדים הגיש לתיק תלושי שכר, דוחות נוכחות ורישומי שעות עבודה שהיו בידיו. זאת, על אף שתלושי שכר ודאי שקיימים בידי המעסיקה ורישומי שעות מצויים לכל הפחות בידי התובעת עצמה (עמ' 21 ש' 6). להשלמת התמונה, נציין שבהחלטה מיום 26.11.13 זומנו הצדדים לישיבת תזכורת, לצורך בחינת האפשרות שתינתן לנתבעת הרשות להגיש כתב תביעה שכנגד ערוך כדין, ולמעשה ההליך כולו "יוחזר לאחור" לכל הפחות בכל הנוגע לרכיב התביעה לשעות נוספות. בדיון שהתקיים ביום 26.1.14 התנגדה התובעת בתוקף למתן רשות כאמור, וביקשה שיינתן פסק דין. אנו נענים לבקשתה במובן זה שפסק דין זה אכן ניתן, ואיננו מורים על תיקון כתבי הטענות. יחד עם זאת, מאחר שהשתכנענו שהמחלוקת בין הצדדים בסוגיית השעות הנוספות טרם לובנה, וזאת בין היתר נוכח טעות של בית הדין עצמו (שהיה עליו עוד בראשית ההתדיינות להסב את תשומת ליבה של הנתבעת, שלא היתה מיוצגת באותו שלב, שהתיק ממשיך להתנהל תוך דיון על גמול שעות נוספות, על אף שהתביעה בעניין זה אינה מפורטת ואיננה מכומתת), מובהר בזאת כי הנתבעת רשאית להגיש תביעה נפרדת בעניין זה. סוף דבר 17. התביעה שהגישה התובעת עמדה על סכום של 5,748 ₪ וכללה רכיב הודעה מוקדמת והחזר יתרת הלוואה. משקבענו כי אין הנתבעת חייבת בהודעה מוקדמת נוספת, כשההודעה המוקדמת מהווה סך של 5,300 ₪ שחלקם נוכו משכרה האחרון וחלקם נתבע כאן, נותר לנתבעת לשלם סך 448 ₪ בלבד עבור יתרת ההלוואה, ואף מסכום זה יש להפחית את מרכיב הריבית בסך 189 ₪. על כן, התביעה מתקבלת רק בחלקה הקטן. על הנתבעת לשלם לתובעת סך 260 ₪ בלבד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (19.12.11) ועד ליום התשלום בפועל. התביעה שכנגד נדחית ברובה. עם זאת, וכפי שהובהר קודם לכן, שמורה לנתבעת הזכות להגיש תביעה נפרדת שבה תפרט ותכמת את תביעתה לתשלום הפרש גמול שעות נוספות. לאור התוצאה אליה הגענו, יישא כל צד בהוצאותיו. על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, בתוך 30 יום ממועד קבלתו. הודעה מוקדמתעומס בעבודההתפטרות