הערעור הוגש על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (תע"א 3064-07; השופטת רוית צדיק, ונציגי הציבור מר יצחק כהן ומר אליאב יארניצקי), אשר דחה את תביעת המערערת על כל רכיביה. התשתית העובדתית וההליך בבית הדין האזורי המערערת, רופאה במקצועה, התמחתה במשך כ-6 שנים, עד לשנת 2004, ברפואה פיסיקלית ושקום במרכז הרפואי תל השומר. המשיבה היא קופת החולים הגדולה במדינה, המפעילה ברחבי הארץ 14 בתי חולים ומעל ל-1,400 מרפאות בקהילה. המערערת נקלטה לעבודה במשיבה ביום 16.1.2005, לתקופת ניסיון של 12 חודשים, בהיקף של חצי משרה, ושובצה בתפקיד רופאה ביחידה לבקרת אשפוז במחלקה לשיקום בבית חולים תל השומר (להלן: בית החולים או תל השומר). במסגרת עבודתה נדרשה המערערת לפעולות בקרה בנוגע לאשפוז במחלקות שיקומיות. ביום 9.5.2005 זומנה המערערת לשימוע, וביום 19.5.2005 נערך למערערת שימוע. ביום 22.5.2005 נשלח אל המערערת מכתב פיטורים בעקבותיו פוטרה ביום 24.5.2005. המערערת העלתה בבית הדין האזורי את הטענות הבאות בתמצית: פיטוריה של המערערת יסודם בשיקולים זרים, מתוך רצון של המשיבה למנוע חשיפת הליכים בלתי תקינים, ובזבוז משווע של כספי ציבור. הליך הפיטורים נעשה בדרך שאינה תקינה, תוך הפרת כללי הצדק הטבעי, ובהעדר שימוע אמיתי. המשיבה לא הסתפקה בפיטורי המערערת, ופעלה להכשלתה במקומות עבודה אחרים אליהם רצתה להתקבל כמומחית בתחום השיקום. כתוצאה מכך נאלצה המערערת לעבוד במקום עבודה אשר אינו תואם את מומחיותיה כרופאה, ולבצע תפקיד פקידותי. נזקיה של המערערת בגין אבדן השתכרות הצפוי עד לגיל פנסיה הם למעלה מ-10 מיליון ש"ח. אולם, לצורך תשלום אגרה, הועמדה התביעה על סך 2 מיליון ש"ח. המערערת זכאית גם לפיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 150,000 ש"ח. המשיבה העלתה בבית הדין האזורי את הטענות הבאות בתמצית: בין הצדדים נחתם הסכם פשרה אשר יסודו בתביעה קודמת אשר הגישה המערערת כנגד המשיבה. הטענות המועלות בשתי התביעות נסמכות על אותה עילה (הסעד המבוקש הוא שונה), על כן קיים מעשה בית דין, ויש לדחות את התביעה. בנוסף לכך, המערערת כלל לא טרחה לבקש היתר לפיצול סעדים כנדרש בהתאם להוראות הדין. לגופו של עניין, תפקיד המערערת היה לבצע ויסות ובקרה, דהיינו לאשר קבלת חולים לאשפוז שיקומי, לבצע מעקב ובקרה אחר אשפוזם והתקדמותם במחלקה, על סמך תוכנית מובנית, תוך בדיקת פעילות בית החולים, לרבות קיום שיתוף פעולה ויחסי עבודה תקינים. משהמערערת כשלה בתפקידה במהלך תקופת הניסיון, שנמשכה כארבעה חודשים, ובהתאם להוראות חוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות, החולשת על יחסי העבודה בין המשיבה לעובדיה, זומנה המערערת לשימוע כדין ופוטרה מטעמים ענייניים. על כן, יש לדחות טענותיה בעניין נזק ממוני או אחר אשר נגרם כתוצאה מהליך פיטוריה. טענות המערערת בדבר "חבלה בקריירה" משוללות יסוד. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערת להפסדי השתכרות, ופסק כי פיטוריה של המערערת לא נעשו ממניעים זרים, אלא משיקולים ענייניים ומקצועיים, וכי הליך הפיטורים של המערערת, לרבות השימוע, נעשו כדין. כמו כן, ציין בית הדין האזורי, כי משלא הוכח שהמשיבה מנעה את קבלת המערערת למקומות עבודה אחרים, או כי נגרמה למערערת עגמת נפש בגין מעשי המשיבה במהלך עבודתה, דין תביעתה לפיצוי בגין עגמת נפש להידחות. הערעור המערערת העלתה את עיקר הטענות הבאות: מטרת גיוסה של המערערת כרופאת בקרה הייתה ליצור "מאזן אימה" בין המשיבה לבין תל השומר, במסגרת משא ומתן שהתנהל ביניהן בנוגע לחתימת הסכם לגבי שיטת התשלום, וכאשר יעד זה הושג הפכה המערערת לנטל על המשיבה. המשיבה יצרה באופן מלאכותי ומגמתי טיעונים כנגד המערערת, וכן ביימה מכתבים עם תאריכים פיקטיביים בעניינה של המערערת, על אף שהמכתבים התגבשו רק מספר ימים לפני מועד השימוע, בתחילת חודש מאי 2005. הסיבה האמיתית הנוספת לפיטוריה של המערערת היתה העדר הסכמה לביקורת מצד המשיבה ותל השומר, והחשש מפני נהלים מסודרים שהיו מקשים על המשיבה ועל תל השומר לבצע פעולות לא תקינות כפי שנעשו עד אז, כגון אשפוז אח"מים במחלקת שיקום. המשיבה זימנה את המערערת לשימוע מבלי להציג בפניה את הטיעונים כנגדה, ולא התאפשר למערערת להתגונן כראוי בשימוע אשר הוביל לפיטוריה. לאחר פיטורי המערערת, פעלה המשיבה באמצעות נציגיה, וביקשה ממעסיקים שונים לא להעסיק את המערערת. בכך פגעה המשיבה אנושות בקריירה של המערערת, תוך ניצול כוחה של המשיבה בשוק. המערערת לא ביקשה להציג הקלטה, שבה נשמע ד"ר שובל מקופת חולים מאוחדת מאשר כי המשיבה פנתה אליו בדרישה שלא להעסיק את המערערת, אלא הסתפקה בהשמעתה לד"ר שובל. אולם, בית הדין האזורי סירב לאפשר את השמעת הקלטת לעד, ובהחלטה זו נפלה טעות חמורה. בית הדין האזורי טעה בקביעתו כי טענת המערערת, לעניין הקשר בין שיטת האקסטרפולציה לבין פיטוריה היא בבחינת הרחבת חזית אסורה. המשיבה העלתה את עיקר הטענות הבאות: קביעותיו של בית הדין האזורי בפסק דינו מבוססות היטב בחומר הראיות שהובא לפניו ונובעות מהתרשמותו הישירה מן העדים, ועל כן ראוי פסק הדין להתאשר מטעמיו. הערעור הוא בעיקרו על ממצאים עובדתיים. המערערת פוטרה לאחר שעבדה ארבעה חודשים במסגרת תקופת ניסיון, אין לה כל עילה מוצדקת לתביעתה, גרסתה היא ספקולטיבית ולא נתמכה בראיות כלשהן. המערערת לא הבינה את מהות תפקידה, שכן חיסכון לא היה עיקר תפקידה, והיא יצרה מערכת יחסים עכורה מול תל השומר. לא הובטח למערערת כל תפקיד עתידי לאחר תום תקופת הניסיון בת שנה. לא הובאה כל ראייה לחיסכון המשמעותי אותו השיגה המערערת לטענתה. במהלך תקופת עבודתה הקצרה נשמעו טענות לגבי אופן התנהלותה, וביניהן הגעתה באיחור, אי דווח לממונים עליה על פעולותיה, עבודה על תוכנות פרטיות ולא על המערכות הממוחשבות של המשיבה המאפשרות שקיפות לכלל הצוות, העדר עבודת צוות ואי קבלת מרות. על כן, אין מדובר בפיטורים משיקולים זרים, אלא, כפי שהוכח, משיקולים עניינים ומקצועיים של אי התאמה לתפקיד. בדין לא ניתן משקל למכתב "הצוות" אותו יזמה המערערת לאחר זימונה לשימוע. הליך השימוע היה כדין - המערערת הוזמנה לשימוע לאחר שחודש קודם לכן נערכה איתה פגישה עם המנהל הרפואי במחוז בה הוצגו בפניה הטעמים לחוסר שביעות הרצון מתפקודה. העדויות שנשמעו לגבי פגישה זו ותוכנה, לא נסתרו. משלא חל שיפור, הוזמנה המערערת לשימוע חודש לאחר מכן, כאשר מפרוטוקול השימוע ברור כי ידעה המערערת מה הטענות כלפיה וידעה להשיב להם. בנסיבות אלה, אין המערערת זכאית לקבלת פיצוי בגין סיום עבודתה, ולחילופין מבוקש לכמת את הפיצוי באופן מופחת משמדובר בפיטורים בתקופת ניסיון. כמו כן, משנדחתה תביעתה לגבי פיטורים שלא כדין, אין מקום ליתן למערערת פיצוי בגין עוגמת נפש. טענות "הרדיפה" והכשלת הקריירה של המערערת הן חסרות שחר וחסרות ביסוס, וכדין נדחתה תביעתה לאובדן שכר. דיון והכרעה ראשית דבר, נציין, כי טענותיה של המערערת מושא ערעור זה נבחנו ביסודיות על ידי בית הדין האזורי אשר בחן את הראיות, התרשם מן העדים וקבע ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות המעוגנים היטב בחומר הראיות. אנו מחליטים לאשר את פסק דינו של בית הדין בעיקרו של דבר מטעמיו, אך נוסיף דברים אחדים. עיקר טענות המערערת מופנות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, אולם הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים ובשאלות מהימנות שהתייחסה אליהם הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים, למעט בנסיבות יוצאות דופן, אשר מקרה זה אינו נמנה עמם. בכל מקרה, כפי שיפורט להלן, לא מצאנו כי נפלה טעות בקביעותיו של בית הדין האזורי, הן העובדתיות והן המשפטיות, המבוססות היטב על חומר הראיות, המצדיקות התערבותה של ערכאת הערעור. המערערת טוענת, כי טעה בית הדין האזורי בקביעתו, לפיה טענת המערערת לעניין הקשר בין שיטת התמחור, לגביה התנהל משא-ומתן בין תל השומר והמשיבה, לבין פיטוריה היא בבחינת הרחבת חזית אסורה, מכיוון שהטענה לא נטענה בכתב התביעה אלא רק בסיכומים, ובמידה מסוימת בתצהיר מטעמה. לטענת המערערת, הטיעון בעניין הקשר בין המשא-ומתן שהתנהל לבין פיטוריה, הוא טענה משפטית ולא עובדתית, וככזו מקומה להיטען במסגרת כתב התביעה והסיכומים, כפי שעשתה, ולא במסגרת התצהיר. המערערת מפרטת חמש דוגמאות בכתב התביעה המוכיחות לטענתה כי אין מדובר בהרחבת חזית, ואלו הן: האחת, בסעיפים 11-15 לכתב התביעה נטען, כי במועד קבלת המערערת לתפקיד היא נדרשה לפעול לצמצום הוצאות המשיבה לשם השגת חיסכון תקציבי; השנייה, בסעיפים 16-25 לכתב התביעה נטען, כי נחשפה ללקויים בעבודה עם תל השומר, ליקויים שהממונים שלה בחרו להעלים מהם עין; השלישית, בסעיפים 26-29 לכתב התביעה נטען, כי המערערת בנתה הליכים מסודרים של קבלת חולים לאשפוז אשר הובילו לחסכון כספי ניכר; הרביעית, בסעיפים 32-42, נטען כי מנהליה של המערערת התנגדו לשינויים שהוצעו על ידה ואף דרשו כי תחדל מהם; החמישית, בסעיפים 44-45 לכתב התביעה, נטען, כי מאחר והמערערת סירבה לשמש כחותמת גומי ולפעול בניגוד להגדרת תפקידה, נתקבלה ההחלטה לסלק אותה ולהפסיק את עבודתה. הנה כי כן, אין באף אחת מחמש הדוגמאות לעיל, טענה אחת מפורשת הקושרת את המערערת, ובכלל זה, נימוקים לקבלתה לעבודה, ונימוקים לסיום עבודתה, לנושא המשא-ומתן בעניין ההסכמים. אין טענה בעניין זה בכתב התביעה, אלא המערערת מבקשת להסיק זאת מתוך טענות אחרות אותן העלתה, אולם בכך אין די כדי להפריך קביעה בעניין הרחבת חזית אסורה. משכך, לא מצאנו ממש בטענת המערערת, לפיה נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי לגבי קביעתו בעניין הרחבת חזית אסורה כדלעיל. גם אם נתעלם מטענת שינוי החזית, ונבחן טענה זו לגופה, לא ניתן לגלות בחומר הראיות קשר סיבתי ברור בינה ובין פיטוריה. לטענת המערערת, עלה בידה להוכיח כי פעולותיה במהלך עבודתה הניבו למשיבה חסכון כספי, בסך של כמיליון ש"ח בתוך שלושה חודשים בלבד. כתימוכין לטענתה, מפנה המערערת למספר מכתבים מטעמה שצורפו לתצהירה, בהם היא שוללת הארכת אשפוזם של חולים מסוימים, אשר לדעתה לא הייתה הצדקה לאשפזם במחלקה אף מלכתחילה. כמו כן טוענת המערערת, כי הנתונים המספריים והראיות לגבי החיסכון שהיא השיגה נמצאים ברשות המשיבה, ולכן איננה יכולה להציגם, אך עדותה לעניין החיסכון לא נסתרה על ידי המשיבה. בית הדין האזורי קבע, כי צודקת המשיבה בטענתה, לפיה קיומה של חוות דעת שונה ביחס לאופן הטיפול או משך הטיפול, אינה מלמדת על טעמים לא ענייניים בנוגע לאשפוז חולים ולבזבוז כספים, וכי טענות המערערת לא נתמכו בראייה חיצונית. אכן המערערת לא הביאה ולו דוגמה אחת למקרה של מטופל ללא כל פוטנציאל שיקומי אשר בכל זאת אושפז במחלקה השיקומית, אלא מדובר בטענות שנטענו ללא בסיס מוצק. לא ניתן לומר, כי המערערת הרימה את נטל ההוכחה לגבי טענתה בעניין החיסכון הכספי הרב אותו השיגה, לטענתה, במהלך עבודתה. תמוה כיצד המערערת טוענת כי חסכה כמיליון ש"ח בשלושה חודשים, עת היא מודה כי "בהיעדר גישה למערכת הנהלת החשבונות של המשיבה אין באפשרותה לכמת את הנתונים שהוצגו על ידה" (ראו סעיף 184 לכתב הערעור). כמו כן, מקובלת עלינו טענת המשיבה כי חיסכון בהוצאות אינו חזות הכל, ויש עוד גורמים הנשקלים, בעת קבלת חולה לאשפוז ומשך אשפוזו חוץ מעניין החיסכון. לטענת המערערת, טעה בית הדין האזורי בקביעותיו, כי נוכח התנהלותה של המערערת, קיומה של אווירה קשה, אי הבנת תפקידה, ואי קבלת מרות מצד המערערת, לא היה מנוס למשיבה מלבד פיטוריה. קביעות אלו של בית הדין האזורי, מעוגנות במסכת הראייתית בתיק, ולא מצאנו בהן טעות המצדיקה את התערבותנו. זאת ועוד, מציינת המערערת בקשר לכך, כי טענות המשיבה כלפיה נוצרו רק לאחר שגובשו ההסכמות עם תל השומר לעניין המשך ההתקשרות ביניהם. ברם, מדובר בטענה שכבר נדחתה במנומק מטעמי הרחבת חזית אסורה, כפי שפורט לעיל. כמו כן, לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי בקשר למשמעות הראייתית המופחתת של המכתב שחובר על ידי הצוות במחלקת הבקרה, משום שנכתב לבקשתה של המערערת. לטענת המערערת הליך השימוע נעשה שלא כדין, בין היתר בשל העובדה כי לא נאמר לה עובר לשימוע מה הטענות נגדה, בגינן שוקלים את פיטוריה, ולפיכך לא ניתנה לה הזדמנות אמיתית להתגונן מפני טענות אלו בשימוע. בית הדין האזורי קבע בקשר לכך, כי המערערת הייתה מודעת לתוכן הטענות נגדה נוכח הפגישה מיום 7.4.2005, וכי לא השתכנע כי המכתב המסכם את הפגישה מיום 7.4.2005, הוכן כתימוכין לטענות המשיבה לצורך פיטורי המערערת. זאת על אף שהמכתב האמור נושא את התאריך 10.5.2005 (יום לאחר זימון המערערת לשימוע). אכן, במקרים רבים פרוטוקול של פגישות איננו מודפס מיד בתום הפגישה, אלא לאחר זמן מה. על כן, קביעתו של בית הדין האזורי בעניין זה, המבוססת על כלל נסיבות המקרה, מקובלת עלינו. מתוכן המכתב האמור עולה בבירור הטענות שבגינן מנמקת המשיבה את פיטורי המערערת. אשר על כן, אין לקבל את טענות המערערת, כי לא ידעה מבעוד מועד עם אלו טענות ביחס לתפקודה עליה להתמודד בשימוע, וכי בשל כך הליך השימוע לא היה חוקי. לטענת המערערת, טעה בית הדין האזורי, משלא אפשר למערערת להשמיע את ההקלטה של שיחתה עם ד"ר שובל, מקופת חולים מאוחדת. לטענת המערערת, אחרי שהתראיינה אצל ד"ר שובל, והלה החליט שלא לקבלה לעבודה, שוחחה איתו, ובשיחה זו שהוקלטה, מודה ד"ר שובל בפני המערערת, כי המשיבה ביקשה ממנו שלא להעסיקה. ברם, כפי שציין בית הדין האזורי, ד"ר שובל הבהיר באופן ברור בעדותו בבית הדין האזורי כי גורמים בתל השומר, ולא המשיבה, הם אשר יעצו לו שלא לקבל את המערערת. משלא מצאנו מקום להתערב במסקנותיו של בית הדין האזורי בכל הנוגע להליך הפיטורים של המערערת שנעשה כדין, מתייתר הצורך לדון בטענות המערערת לגבי הסעדים שתבעה, לרבות טענת המערערת כנגד קביעת בית הדין האזורי בקשר לטיב חוות דעתו של רו"ח פיינגולד, ביחס לפיצוי על אבדן שכר. לא למותר לציין, כי מדובר בעובדת בתקופת ניסיון, אשר מעסיקה לא ראה עין בעין עמה את התנהלותה והתנהגותה, ובשל כך לא מצא מקום להמשיך להעסיקה. בנסיבות כאלה של תקופת ניסיון קצרה, אין צורך שהתנהגות העובד תהיה שלילית במיוחד כדי להצדיק פיטורים. די בכך שיש ספק ביחס להתאמתו של העובד לדרישות ולציפיות המעסיק כדי לסיים את יחסי העבודה. הלכה פסוקה היא כי במסגרת תקופת הניסיון הנימוקים להליך פיטורים יבחנו באופן מקל, שכן, "תקופת ניסיון בעבודה "היא הסדר שמקורו בחוזה עבודה, בהסכם קיבוצי או בחוק" (דב"ע לג/2- 9[7], בע' 455). משנקבעה תקופה קצובה כתקופת ניסיון של עובד, הרי "שבתוך תקופת הניסיון הזכות לעובד להוכיח את כשירותו לתפקיד שהוצב בו, אך משהתברר למעביד בתום לב - ולא תוך שרירות - שאין העובד מתאים לתפקידו, אין טעם לחייבו להמתין עד תום תקופת הניסיון, ומזכותו של המעביד להתיר את הקשר עם התברר אי-התאמתו של העובד לתפקיד"". כמובן שגם פיטורים במהלך תקופת הניסיון חייבים להיות בתום לב, אך לגבי אמות המידה לבחינת אי ההתאמה בתקופת הניסיון "די בספק סביר, בתום לב לאי-התאמתו של העובד לתפקידו, בעוד ששעה שהפך לעובד קבוע שומה על המעביד להוכיח את אותה אי-התאמה ומה הביא את המעביד להגיע למסקנתו (דב"ע מה/159-3, סלומון - מוסדות חינוך ותרבות בע"מ, כפי שהובא בדב"ע מח/103- 3[9], בע' 448)". דומה כי במקרה שלפנינו, הספק הסביר, בתום לב לגבי אי התאמתה של המערערת לתפקידה - אכן הוכח. המערערת חוזרת על טענתה כי היא זכאית לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה בגין פיטורים שלא כדין, אשר גרמו לכך שהיא נותרה במשך שנה שלמה ללא עבודה ולעוגמת נפש רבה בכל הקשור בכך. ברם, משהגענו למסקנה כי מדובר בפיטורים שנעשו כדין מטעמים ענייניים, כאמור בפסק דינו של בית הדין האזורי, וכי הליך הפיטורים נעשה כדין, הרי שהמערערת איננה זכאית לקבלת הסעדים שנתבעו על ידה, לרבות הסעד בגין עוגמת הנפש. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה תוך 30 יום שכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ש"ח. ככל שלא ישולם הסכום האמור תוך 30 יום, הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. שימוע לפני פיטוריןשימועפיטורים