הודיעה על התפטרותה בגלל התקנת מצלמות בחנות, שגרמו, לגרסתה, למעקב אחריה לפנינו תביעת התובעת לתשלום פיצויי פיטורים, כאשר המחלוקת היחידה בתיק זה הינה - האם נסיבות התפטרותה של התובעת מזכות אותה בפיצויי פיטורים אם לאו. העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו ובהתאם לדיון מיום 14.01.2013 הינן כדלקמן: התובעת עבדה בנתבעת בסניף חדרה כמוכרת. התובעת עבדה מיום 1.4.2000 ועד ליום 31.8.2009 שאז התפטרה, לגרסתה - בזכאות לפיצויי פיטורים. בהתאם לתלושי השכר של התובעת - התובעת הייתה עובדת חודשית כאשר שכרה במועד סיום עבודתה עמד על 4,520 ₪. התובעת עבדה במשרה מלאה. הנתבעת התקינה מצלמות בסניף בו עבדה התובעת בספטמבר 2008. באותה עת הייתה התובעת, לגרסתה, בחופשה, ונודע לה כחודש-חודש וחצי לאחר שחזרה מהחופשה על התקנת המצלמות (בסביבות נובמבר 2008). התובעת שלחה מכתב התפטרות ביום 29.7.2009 אשר תוכנו כדלקמן: כפי שעולה מהמכתב, התובעת הודיעה על התפטרותה וזאת משני טעמים עיקריים - הטעם הראשון - משכורת לא מספקת, והטעם השני - התקנת מצלמות בחנות, שגרמו, לגרסתה, למעקב אחריה. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 14.1.2013 ביקשה התובעת לתקן את תביעתה ולהוסיף "נושאים נוספים" בגינם התפטרה. בית הדין נעתר לבקשה, ואף הוסיף, כי במידה והתובעת תחזור בה מבקשתה לתקן את כתב תביעתה, הרי שאין צורך לנהל דיון הוכחות בתיק, מאחר והעובדות מוסכמות, ובמקרה כזה, יינתן צו לסיכומים. לבסוף, התובעת לא תיקנה את תביעתה אלא הגישה בקשה לניהול הוכחות בתיק. בית הדין דחה את בקשתה בהחלטה מיום 11.02.2013 וזאת מאחר וכל העובדות הרלוונטיות בתיק מוסכמות. עיקר טענות התובעת בסיכומיה: טרם התקנת המצלמות עברה שמועה בין העובדים, כי בכוונת הנתבעת להתקין מצלמות בסניף והעובדים התנגדו לכך. המצלמות שימשו, בין השאר, למעקב של הנתבעת אחר פעילות עובדי הנתבעת, ואף נזפו בתובעת כשיצאה מהחנות לשירותים או כשישבה בחנות ונחה כשלא היו לקוחות. יש בהתקנת המצלמה פגיעה בפרטיותה של התובעת, כאשר הזכות לפרטיות היא זכות של התובעת ולא של המקום. התובעת פנתה בבקשה להסיר המצלמות או כדי שלא ישתמשו בחומר המצולם לפגוע בפרטיותה, אך פניותיה נענו בשלילה. התובעת הרגישה שאם תמשיך לעבוד בנסיבות כאלה, היא עלולה להתמוטט נפשית ולכן הגישה את התפטרותה. התקנת המצלמות בנתבעת מהווה הרעת תנאי עבודה בנסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה בנתבעת. רק במסגרת הדיון גילתה התובעת שאין מצלמות גם בחדר הבדיקה. התובעת לא התפטרה כדי לעבור למתחרים, והיא קיבלה הזמנה לעבור לחנות מתחרה רק לאחר סיום עבודתה. התובעת הייתה זכאית לחפש מקום עבודה חילופי בטרם התפטרה ולא הייתה חייבת להתפטר מידית לאחר שגילתה על הצבת המצלמות (יצוין כבר עכשיו, כי לא ברור איך טענה זו מסתדרת עם טענת התובעת כי התפטרה בטרם מצאה עבודה אחרת). העובדה שהתובעת התפטרה אחרי שעבדה 9 שנים בנתבעת מבלי לקבל פיצויי פיטורים וכי המתינה מספר שנים בטרם הגישה תביעתה מלמדת על מצוקתה הרבה של התובעת. התובעת הפנתה לפסקי דין שונים התומכים לגרסתה בתביעתה. עיקר טענות הנתבעים: תביעת התובעת הוגשה כשנתיים וחצי לאחר התפטרותה בשל מציאת מקום עבודה חדש. אין בהתקנת מצלמה גלויה באזורים הציבוריים שאינם סביבת עבודה פרטית ואשר לא יכולה להיות ציפייה סבירה לפרטיות באזורים אלו, כדי פגיעה בפרטיות וכדי הרעה מוחשית בתנאי העבודה. העובדה שהתובעת המשיכה לעבוד 9 חודשים לאחר שנודע לה אודות התקנת המצלמה שומטת את הקרקע תחת תביעתה. אין המדובר במצלמה נסתרת אלא במצלמה הגלויה לעין. אין כל קשר עובדתי ומשפטי בין מקרה דנן לבין פסקי הדין אליהם מפנה התובעת, שמתייחסים להתקנת מצלמות בתחום הפרט ולא באזור ציבורי. ב"כ הנתבעת מפנה לפסקי דין התומכים בטענתו כי מעסיק רשאי להתקין מצלמות בתחום הציבורי. דיון והכרעה כאמור, השאלה הנדרשת עליה עלינו לענות היא: האם נסיבות התפטרותה של התובעת מזכות אותה בפיצויי פיטורים אם לאו. כלומר, האם התקנת המצלמות בחנות, הייתה הרעה בתנאי עבודתה של התובעת אשר מזכים אותה בפיצויי פיטורים? סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים קובע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים." בתי הדין קבעו כי המבחן לקביעה האם התקיימה הרעה בתנאי עבודה הוא מבחן אובייקטיבי בעל אלמנט סובייקטיבי: "קנה המידה שקובע סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים הוא קנה מידה אובייקטיבי. ברי שבקנה המידה האובייקטיבי טמון אלמנט סובייקטיבי. זוהי הסובייקטיביזציה של קנה המידה האובייקטיבי. יש לבדוק אם סביר הוא שעובד מסוג העובד שבו מדובר היה ממשיך לעבוד בנסיבות החדשות שנוצרו; אם בקנה מידה אובייקטיבי צריכות היו הנסיבות החדשות להשפיע על המשך עבודתו; אם יש בהן שינוי המונע ממנו להמשיך לעבוד. ככל בחינה אובייקטיבית של סבירות יש לבחון אם עובד סביר בנסיבותיו האישיות של העובד הספציפי בשינוי הנסיבות הספציפי של המעסיקה יוצר שינוי מהותי של נסיבות שבו אין לדרוש מעובד סביר שימשיך מסוגו ובתנאיו של אותו עובד, להמשיך לעבוד." אשר על כן, עלינו לבחון האם התקנת מצלמות באזורים הציבוריים של החנות לעובד סביר בנסיבות דומות לאלה של התובעת, יוצרת עבורו הרעת תנאים או שינוי מהותי של נסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך לעבוד. נראה כי בעולם המודרני בו אנו חיים, מצלמות נמצאות כמעט בכל מקום: בכבישים, בצמתים, במסעדות, בקניונים, בגני הילדים, במעליות, בחניונים, בבתי מלון, בחנויות השונות - בחנויות הבגדים, בחנויות הנעליים ואף, כמו במקרה המונח לפנינו, בחנויות האופטיקה. לפתחם של בתי הדין האזוריים לעבודה הגיעו לאורך השנים שאלות שונות הנוגעות למשמעות של התקנת מצלמות במקומות עבודה והשפעתם על תנאי העבודה של העובדים. פסקי הדין מתווים את הקריטריונים לפיהם יש לבחון התקנת מצלמות במקומות העבודה. נציין, כי בבדיקה שערכנו לא נמצאה פסיקה מנחה של בית הדין הארצי לעבודה בענין זה, ועל כן, אנו מפנים לפסיקה של בתי הדין האזוריים. בתי הדין הבחינו בין התקנת מצלמות נסתרות לבין מצלמות גלויות. במקרה בו המעביד התקין מצלמות על מנת למנוע עבירות פליליות מצד לקוחות ועברות משמעת מטעם העובדים נקבע שהתקנת מצלמות גלויות בחנות היא כלי ניהולי לגיטימי וזאת בתנאי שהיקף הצילומים ומשכם קשור להתנהלות העסק והעובד יודע שהוא מצולם. עוד נקבע, כי ייתכנו מצבים בהם הצבת "מצלמה נסתרת" תהווה חדירה לפרטיות העובד. גם כאשר מדובר במצלמות נסתרות, ההבחנה היא בין התקנת מצלמות נסתרות באזורים פרטיים לבין התקנת מצלמות נסתרות באזורים ציבוריים. כך נקבע כי אזורי עבודה שהיו פתוחים לכל ואינם בגדר סביבת עבודה פרטית - לעובד לא יכולה להיות ציפייה סבירה לפרטיות במקומות אלו. נראה כי קו הגבול לפררוגטיבה של המעסיק נקבע באזורים שאינם ציבוריים, האזורים הפרטיים, בהם יש לעובד ציפייה סבירה לפרטיות וזאת גם אם המצלמה גלויה וגם אם סמויה. בתי הדין קבעו כי לא ניתן להתקין מצלמה נסתרת או גלויה בתוך משרדו של עובד או בסביבת עבודה פרטית. הפסיקה לקחה במכלול השיקולים גם את הסיבה להתקנת מצלמות וקבעה שהתקנת מצלמות באזור הציבוריים של משרד מסיבות לגיטימית של הגנה על העובדים ועל תכולת המשרד אינם פוגעים אובייקטיבית בפרטיות העובד ואין מדובר בנסיבות המזכות עובד שהתפטר בפיצויי פיטורים. יישום אמות המידה שהותוו בפסיקה במקרה שלפנינו: הנתבעת התקינה בחנות מצלמות גלויות. הנתבעת התקינה מצלמות בחנות באזור הציבורי הפתוח ללקוחות ולעוברים ולשבים. בהקשר זה נציין, כי כיום אין מחלוקת שלא הותקנו מצלמות בחדר הבדיקות בו נהגו העובדים להתלבש. כן נציין, כי במכתב ההתפטרות של התובעת לא נטען כי היא חוששת מהתקנת מצלמות בחדר הבדיקות ונושא זה עלה לראשונה בבית הדין. המצלמות הותקנו מסיבות לגיטימיות. המצלמות משמשות כלי למניעת גניבות בחנות כאמצעי הרתעה, כאמצעי אכיפה וככלי ניהולי מודרני. גם התובעת עצמה רואה בהתקנת המצלמות "...דבר מבורך לכשעצמו שכן הוא מונע גניבות על ידי לקוחות מזדמנים..." (פיסקה רביעית במכתב ההתפטרות). התובעת ידעה על קיום המצלמות. התובעת ידעה על התקנת המצלמות לפחות 9 חודשים טרם הגישה את מכתב ההתפטרות. התובעת מלינה על כך שהנתבעת עשתה שימוש במצלמות על מנת לעקוב אחריה ולהעיר לה אם היא יוצאת מהחנות או לוקחת מנוחה קצרה. בהקשר זה אנו סבורים שאין הבדל בפועל בין מצב שבו מעסיק מציב מנהל קפדן בחנות אשר מעיר לעובדים אשר לדעתו מתבטלים לבין מצב שבו מעסיק מציב מצלמות ומעיר טלפונית לעובדים אשר מתבטלים לדעתו. ההחלטה האם להציב מנהל בשטח או שמא להציב מצלמות (גלויות וממוקמות באזורים ציבוריים) ולפקח מרחוק על העובדים הינה פררוגטיבה של המעסיק, כאשר בכל מקרה, איננו סבורים שפיקוח של מעסיק בהתאם לדומגאות אשר פורטו בכתב התביעה מהווה "מעקב אסור" או "חדירה לתחום הפרטיות". למעלה מן הדרוש נוסיף, כי גם אם היינו מקבלים את טענת התובעת לפיה התקנת המצלמות מהווה הרעת תנאי עבודתה וכי היתה זכאית להתפטר כתוצאה מכך - הרי שגם אז היה עלינו לבחון את פרק הזמן שעבר מאז הותקנו המצלמות (בספטמבר 2008) ועד למועד שבו הודיעה התובעת על התפטרותה (סוף יולי 2009) - 11 חודשים. גם אם נקבל את טענתה של התובעת כי היא לא ידעה על הצבת המצלמות מיד עם התקנתם, הרי שגם לשיטתה, עברו 9 חודשים מהרגע שנודע לה על התקנת המצלמות ועד אשר הודיעה על התפטרותה. ע"פ ההלכה - המשך עבודתה של התובעת בנתבעת במשך 9 חודשים, לאחר שנודע לה על ההרעה לכאורה, מצביעה על השלמת התובעת עם התנאים החדשים. בהקשר זה נציין, כי התובעת אינה טוענת שהמתינה להתפטר עד אשר תמצא מקום עבודה חדש (פעולה לגיטימית לפי הפסיקה), שכן בהתאם לגרסתה, היא מצאה עבודה אחרת (בחנות מתחרה) רק לאחר שהודיעה על התפטרותה. משכך הם פני הדברים - אנו דוחים את טענת התובעת כי התקנת מצלמות בחנות אופטיקה, באזור ציבורי, מהווה הרעה בתנאי העסקתה או נסיבות בהן לא יכלה התובעת להמשיך בעבודתה - ועל כן תביעתה נדחית. סוף דבר התובעת תישא בהוצאות המשפט של הנתבעת וכן בשכר טרחת עורך דין בסך 2,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. התפטרות