אלא בנסיבות מיוחדות שיש בהן כדי לסתור את החזקה (ראה ע"ע 660/06 ישי בירגר - ג'ונל קטיבוג, מיום 23.1.2008 וכן ע"ע 60/10 טימלסינה נ' יוסף אפללו מיום 4/10/11). בפני תביעה לתשלום שכר וזכויות סוציאליות בגין תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבעים או מי מהם, שנמשכה כ- 26 חודשים ובגינה, כל על פי הנטען, לא שולמו לתובעת שכר ותנאים סוציאליים כדין. עיקר העובדות הצריכות לעניין : התובעת אזרחית מולדביה, נכנסה לישראל במועד שלא הוברר בפני, על פי אשרת עבודה בתחום הסיעוד. עובר להעסקתה אצל הנתבע 1 עבדה התובעת אצל מטופל אחר, ככל הנראה באיזור חיפה ובנסיבות שלא הובררו עד תום, החליטה לעבור לעבוד באיזור בתל אביב. הנתבע 1 יליד 1919 , הוכר בגין מצבו הבריאותי ובהיותו ניצול שואה, כמי שזכאי להעסיק עובד סיעוד זר. עם זאת, אין חולק כי במועדים הרלוונטים לתביעה הנתבע 1 לא נזקק לעובד סיעוד במשרה מלאה, והסתפק בעזרה בבישול ובעבודות משק הבית בהיקף מצומצם. על רקע האמור, הוסכם בין התובעת לבין הנתבע 1 בחודש אוקטובר 07 כי התובעת תעבוד אצל הנתבע 1 פעמיים בשבוע, ביום שני וביום חמישי, כ- 5 שעות בכל יום (כ- 10 שעות בשבוע), וביתר השבוע תהיה חופשית לעבוד אצל אחרים בעבודות ניקיון. כפי שנפרט להלן, בין הצדדים קיימת מחלוקת ביחס לתמורה שסוכמה בין הצדדים וששולמה בפועל לתובעת בגין עבודתה אצל הנתבע 1. הנתבע 2 הוא בנו של הנתבע 1. בין הצדדים קיימת מחלוקת האם התובעת עבדה בביתו של הנתבע 2 ובאיזה היקף, והאם הנתבע 2 היה מעסיקה של התובעת בעבודתה אצל אביו, הנתבע 1. התובעת סיימה את עבודתה אצל הנתבע 1 בחודש דצמבר 2009, בנסיבות שלגביהן קיימת מחלוקת בין הצדדים. טענות הצדדים : לטענת התובעת היא עבדה אצל הנתבעים מיום 17/10/07 ועד ליום 1/1/10 לסירוגין על פי הפירוט הבא : מידי יום שני וחמישי עבדה אצל הנתבע 1 בביצוע עבודות ניקיון, 5 שעות בכל יום,(סה"כ 10) שעות בשבוע שעבורן לא קיבלה כל תמורה (לטענת התובעת התמורה היתה הזכות לשהות בארץ מכח היתר ההעסקה שהחזיק הנתבע 1). מדי יום שני אחר הצהריים למשך 4 שעות עבדה בנקיון בביתו של הנתבע 2, שהינו בנו של הנתבע 1 וזאת בתמורה לשכר בסך 35 ₪ לשעה ובתוספת 20 ₪ על חשבון נסיעות. לטענת התובעת אחת לחודש נמנע ממנה שכר עבור עבודתה אצל הבן בתוענה כי עבודתה היא בעבור "ביטוח רפואי". לטענת התובעת היא פוטרה מעבודתה לאחר שהנתבעים דרשו ממנה סכום בסך 2,000 $ לצורך תשלום עבור תאגיד כ"א לשם הסדרת המשך העסקתה. משסירבה התובעת לשלם את הסכום, הנתבעים פיטרו אותה מעבודתה, וזאת בלא הודעה מוקדמת. לטענת הנתבעים, הוסכם בין התובעת לבין הנתבע 1 כי בתמורה לעבודתה (בהיקף 10 שעות בשבוע, ישולם לתובעת שכר בסך 40 ₪ לשעה, וכי השכר הנ"ל כולל דמי נסיעה, הבראה וחופשה שנתית. לטענת הנתבעים, התובעת עבדה בביתו של הנתבע 2 פעמיים בלבד בכל אחת מהפעמים למשך 4 שעות (פעם אחת לפני ראש השנה ופעם אחת לפני ראש השנה האזרחית). לטענתם פרט לשתי ההזדמנויות הללו התובעת לא עבדה אצל הנתבע 2. אשר לנסיבות סיום העבודה, לטענת הנתבעים התובעת התפטרה מעבודתה לאחר שהוברר כי חלה התדרדרות במצבו של הנתבע 1 והיא התבקשה לעבוד כמטפלת סיעודית צמודה. התובעת סרבה, והבהירה כי אין בכוונתה לשנות את מתכונת עבודתה שכללה שעות רבות בהן השתכרה מעבודות ניקיון אצל מעסיקים אחרים. עדויות הצדדים התובעת הגישה את כתב התביעה לאחר שנעצרה על ידי רשות ההגירה, ובנסיבות שנוצרו נשמעה עדותה בהליך של גבית עדות מוקדמת. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 2 וכן מר בן ציון (סלווה) דה לוי, ששימש כבעלים וכמנכ"ל תאגיד כ"א שבו נרשמו התובעת והנתבע 2 בשנת 2009. הנתבע 1, שהגיש תצהיר מטעמו, לא התייצב למסירת עדות בבית משפט וזאת לנוכח התדרדרות במצבו הרפואי, בהיותו מעל גיל 90, לאחר שבץ מוחי מחמת דימנציה. ביום 11/3/13 הגישו הנתבעים בקשה לפטור את הנתבע 1 מהתייצבות לחקירה על תצהירו, מן הטעם שחלה התדרדרות במצבו לאחר שעבר שבץ מוחי והוא סובל מדימנציה. הנתבעים ביקשו כי תצהירו של הנתבע 1 יתקבל לתיק מבלי שיידרש להיחקר עליו. יאמר מיד כי בין אם היה מתקבל תצהירו של הנתבע 1 כראיה ובין אם לאו, בשים לב לטיב המחלוקת שבין הצדדים אינני סבורה כי ניתן היה ליחס לאמור בתצהיר הנתבע 1 משקל מכריע, ככל שהדברים אינם נתמכים באישורים או במסמכים בכתב ובראיות אובייקטיביות. לנוכח האמור לעיל, ובפרט בשים לב לכך שלא ברור מה היה מצבו של הנתבע 1 בעת שהוחתם על התצהיר, אינני מוצאת להידרש לאמור בתצהירו של הנתבע 1. עם זאת, המסמכים המצורפים לתצהיר, שהוגשו גם על ידי הנתבע 2 בתצהירו המשלים, מתקבלים לתיק. הכרעה האם התובעת היתה עובדת של הנתבע 2 ? טענת התובעת לפיה במשך למעלה משנתיים עבדה אצל הנתבע 2 בקביעות, אחת לשבוע בשעות אחר הצהריים, איננה נתמכת בראיה אובייקטיבית כלשהי. הגם שהתובעת טוענת כי שולם לה שכר בגין עבודתה אצל הנתבע 2 לא הוצגה אסמכתא כלשהי בדבר קבלת תשלום. הנתבע 2 מכחיש את טענות התובעת וטוען כי התובעת עבדה אצל אביו בלבד, וכי בשתי הזדמנויות בלבד, ביצעה עבודות ניקיון בביתו, בראש השנה ובראש השנה האזרחית. בנסיבות העניין, על יסוד הראיות שבפני, בשים לב לסתירות שהתגלו בעדות התובעת בעניינים אחרים, כפי שאפרט להלן, אין בידי להעדיף את עדות התובעת על פני עדותו של הנתבע 2 ולפיכך אני קובעת כי לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי עבדה בביתו של הנתבע 2 למעט באותן שתי הזדמנויות כמפורט בתצהיר הנתבע 2. אין בידי לקבל את טענת התובעת, כי בעת שעבדה אצל הנתבע 1 היה הנתבע 2 (בנו של הנתבע 1) מעסיקה, וזאת על אף שהתרשמתי כי הנתבע 2 היה מעורב וסייע לאביו בכל הנוגע להעסקתה של התובעת. מהעדויות שבפני עולה כי בתקופה הרלוונטית לתביעה הנתבע 1 היה במצב בריאותי טוב יחסית, אשר לא הצריך טיפול סיעודי צמוד. אין כל טענה כי הנתבע 2 שילם לתובעת, ובוודאי לא שילם לה ממשאביו עבור הטיפול באביו, הנתבע 2 לכל היותר סייע לאביו בהסדרת ההתקשרות עם התובעת באמצעות חברת כ"א וכיו"ב ואין בכך כדי להפכו למעסיק של התובעת. בית הדין הארצי לעבודה קבע לא אחת כי ככלל, יש לראות במטופל הסיעודי את מעסיקו של המטפל הזר, אלא בנסיבות מיוחדות שיש בהן כדי לסתור את החזקה (ראה ע"ע 660/06 ישי בירגר - ג'ונל קטיבוג, מיום 23.1.2008 וכן ע"ע 60/10 טימלסינה נ' יוסף אפללו מיום 4/10/11). בנסיבות דנן, התובעת לא טענה כי חתמה על חוזה עם הנתבע 2 או כי הוא שילם את שכרה או את זכויותיה הסוציאליות בדרך כלשהי, מעדותו של מר דה לוי עולה כי שני הנתבעים היו מעורבים מולו בענייני העסקתה של התובעת ולפיכך לא עלה בידי התובעת לשכנע, כי בינה לבין הנתבע 2 התקיים קשר משפטי עצמאי של יחסי עבודה. לנוכח כל האמור לעיל התביעה נגד הנתבע 2 נדחית. שכר עבודה התובעת העידה בתצהירה כי לא קיבלה שכר עבור עבודתה אצל הנתבע 1 בהיקף של 10 שעות בשבוע וכי קיבלה תשלום מהנתבע 2 בגין עבודתה אצלו, בהיקף של 4 שעות (מהתצהיר עולה, כי לטענת התובעת, עבור עבודה בהיקף 14 שעות שבועיות קיבלה שכר עבור 4 שעות). ואולם, התובעת שינתה את גירסתה בעת שהעידה בפני הרשמת בעדות מוקדמת. בעדותה בבית הדין טענה כי לא שולם לה שכר בגין 4 שעות עבודה בשבוע בלבד (ולא בגין 10 שעות) כך, בעמ' 7 לפרוטוקול שורה 8: "עבדתי אצלם 8 שעות. קיבלתי תשלום עבור 4 שעות". בהמשך עדותה שוב טוענת התובעת : "שלא שילמו לי על עבור 4 שעות עבודה בנקיון" (עמ' 8 שורה 11) מול עדותה של התובעת כי לא שולם לה שכר בגין ארבע שעות עבודה בשבוע, לא הוצגה עדות ישירה בדבר תשלום השכר. הנתבע 1 אשר על פי הנטען שילם לתובעת את שכרה לא העיד בבית הדין, והנתבעים מבקשים להסתמך על הראיות הנסיבתיות הבאות: פלט חשבון בנק של הנתבע 1 המעיד על משיכות במזומן בסך של כ- 8,000 ₪ בתחילת כל חודש. על פי הנטען מתוך סכום זה שולם שכרה של התובעת במזומן. עדות מר דה לוי נציג חברת כ"א, שהיה בקשר עם התובעת בתקופת עבודתה והעיד כי התובעת מעולם לא התלוננה בפניו על שלא שולם לה שכר עבודה בגין עבודתה אצל הנתבעים. טופס דיווח למל"ל, לפיו בשנת 2009 שולמו דמי ביטוח עבור התובעת לפי שכר בסך 16,800 ₪ לחצי שנה, וכן הוצגו אישורים על הסדרת ביטוח רפואי לתובעת לשנים 2008 ו- 2009. מאחר שהנתבעים אינם חולקים על כך שהתובעת עבדה אצל הנתבע 1 במשך כשנתיים, הנטל להוכיח כי שולם לתובעת שכר מלא בגין כל שעות עבודתה, ולהפריך את טענתה, כי על פי הסיכום שהיה בין הצדדים, היא עבדה 4 שעות בשבוע מבלי ששולם לה שכר (בתמורה לכך שהתאפשר לה לנצל את היתר העבודה על שם התובע כדי לשהות בארץ ולעבוד שלא כדין אצל מעבידים שונים). לדידי, על אף הסתירות בגרסתה של התובעת, לא די בראיות שהביאו הנתבעים כדי להוכיח כי שולם לתובעת שכר עבור כל שעות עבודתה אצל הנתבע 1. אמנם מתדפיסי הבנק שהוגשו לתיק עולה כי בתחילת כל חודש הנתבע 1 משך כספים מחשבונו, ואולם מדובר בסכומים גבוהים (כ- 8,000 ₪ בממוצע) אשר אין ספק שנמשכו בעיקרם לצורך מטרה שאיננה נוגעת לתובעת, ולפיכך אין בהם כדי ללמד בהכרח על תשלום שכר לתובעת. גם העובדה שהתובעת לא התלוננה על כך שלא שולם לה שכר איננה מעלה ואיננה מורידה שהרי מדובר בהסכם שבזמן אמת היה מקובל על שני הצדדים, שכן היה בו כדי לאפשר לתובעת להמשיך את שהותה בארץ במסווה של עובדת סיעודית של הנתבע 1, בעת שבפועל הועסקה (שלא כדין) בעבודות ניקיון על ידי אחרים, והרוויחה עבור כל שעת עבודה שכר הגבוה פי שניים מזה של מטפלת סיעודית (אזכיר כי השכר המקובל לעובד זר בתחום הסיעוד עומד על שכר מינימום, התובעת קיבלה עבור עבודתה בניקיון אצל מעסיקים שונים כ- 40 ₪ לשעה). כך, אין להתפלא על כך שבזמן אמת, התובעת לא הלינה בפני עובד חברת הסיעוד על כך שהנתבעים לא משלמים לה עבור 4 שעות עבודה בשבוע, ובענייננו לא חלה החזקה לפיה עובד איננו ממשיך בעבודתו באם לא משולם לו שכר. המסמכים האחרים שהציגו הנתבעים, המעידים על תשלום דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות, אינם סותרים את עדותה של התובעת כי לא שולם לה שכר בפועל, (אציין כי הדיווח למל"ל איננו מתישב עם גובה השכר ששולם לתובעת בפועל לפי טענת הנתבעים) ונדמה כי אין להסיק ממנו מסקנה לעניין תשלום השכר בפועל. זאת ועוד, העובדה שהתובעים טרחו לשמור תיעוד של תשלום דמי ביטוח ודמי ביטוח לאומי, ואולם לא הקפידו לתעד את תשלום שכרה של התובעת מעוררת קושי. אציין, כי על אף שכפי שפירטנו לעיל, גרסתה של התובעת איננה מרשימה במהימנותה, וזאת בלשון המעטה, התובעת מתארת בעדותה מערכת עובדות שלמרבה הצער איננה נדירה במקומותינו. לנוכח האמור, ובשים לב לכך שבנסיבות העניין אין לתמוהה על כך שהתובעת לא העלתה את טענותיה בזמן אמת, אלא רק לאחר שנתפסה על ידי רשויות ההגירה יש הצדקה מלאה להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבעים. לנוכח האמור, ומשלא עלה בידי הנתבע 1 להוכיח כי שילם לתובעת את מלא שכרה, יש לחשב את הפרשי השכר להם זכאית התובעת בגין 4 שעות עבודה בשבוע למשך 26.5 חודשי עבודתה. בנסיבות העניין, לאור עדותה של התובעת כי הצדדים הסכימו, בניגוד להוראות חוק שכר מינימום, כי התובעת לא תקבל כל שכר עבור 4 שעות עבודה בשבוע, יש להעמיד את השכר לו תהיה זכאית התובעת על שכר מינימום. אציין כי זהו אף השכר המקובל בקרב עובדים המועסקים כדין בתחום הסיעוד. אציין כי בחודשי עבודתה הראשונים של התובעת (עד יולי 08) עמד שכר המינימום על 19.95 ₪ , ולאחר מכן עמד על 20.70 ₪. אשר על כן, התובעת זכאית להפרשי שכר בגין 4 שעות עבודה בשבוע למשך 26.5 חודשים בסך 9,568 ₪. התביעה בגין הלנת שכר התיישנה. החזר הוצאות נסיעה התובעת טענה כי היא זכאית להחזר הוצאות נסיעה בסך 5,035 ₪, לפי חישוב של 20 ₪ החזר הוצאות נסיעה עבור כל יום עבודה (פעמיים בשבוע * 26.5 חודשים). ואולם, התובעת לא פירטה היכן התגוררה בתקופת עבודתה אצל הנתבע 1 ומה היו עלויות הנסיעה שלה ממקום העבודה לביתה לפי עלות נסיעה בודדת / כרטיסיות / חופשי חודשי. לנוכח האמור, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי היא זכאית להחזר הוצאות נסיעה ולפיכך התביעה ברכיב זה נדחית. דמי הבראה על פי הוראות צו הרחבה כללי, התובעת זכאית לדמי הבראה בהתאם להיקף משרתה אצל הנתבע 1 (היקף המשרה, העומד על 10 שעות בשבוע - כ- 25% משרה - איננו נתון במחלוקת). טענת הנתבעים כי שולמו לתובעת דמי הבראה כחלק משכרה לא נתמכה בכל ראיה ודינה להידחות. לנוכח האמור על הנתבע 1 לשלם לתובעת דמי הבראה בסך 924 ₪ (414 ₪ בגין שנת 2008 ו- 510 ₪ בגין שנת 2009). דמי חופשה בגין תקופת עבודתה התובעת זכאית לפדיון חופשה בגין 30 ימים. בהתאם להוראות סעיף 10 ב (2) לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951, ערך "יום חופשה" של התובעת לפי חישוב של 10 שעות שבועיות בשכר 40 ₪ לשעה, עומד על 60 ₪. משלא הוכח כי הנתבע 1 שילם לתובעת פדיון חופשה או כי שולמו לה ימי חופשה בשכר, התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך 1,800 ₪. פיצויי פיטורים התובעת טענה כי בסביבות חודש יוני 2009 הנתבע 2 ביקש ממנה כי תשלם 2,000 ₪ לחברת כ"א ובנוסף לכך 2000$ עבור הוויזה שלה (עדות התובעת עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 15). לטענתה, משסירבה, הודיעו לה כי יחפשו מטפלת אחרת, ובחודש דצמבר 09 אכן מצאו עובדת אחרת, ולפיכך היא פוטרה. הנתבעים טוענים כי מעולם לא דרשו מהתובעת 2,000$ או כל סכום אחר לצורך תשלום לחברת כ"א אלא שהנתבע 1 שילם מכיסו סכום בסך 800 ₪ בלבד, לשם הסדרת עבודתה של התובעת באמצעות חברת סיעוד. טענת הנתבעים נתמכה בעדותו של איש חברת הסיעוד מר דה לוי שהעיד כי בשנת 2009 שולם לו סכום בסך 800 ₪ על ידי הנתבע 1. ב"כ הנתבע לא הציג למר דה - לוי טענה לפיה התובעת או מי מהנתבעים נדרש לשלם סכום בסך 2,000 ₪ או 2,000 $ כפי שטוענת התובעת. וטענתה בהקשר זה איננה נתמכת בכל ראיה. לעומת זאת, הנתבעים הגישו לתיק בית הדין מסמכים רפואיים (נספח ז' לכתב ההגנה) המעידים על התדרדרות במצבו הרפואי של הנתבע 1 שהחלה בדצמבר 2009, לאחר שנפל כשקם ממיטתו ונחבל בכתף, מרפק, פרק ירך, וברך ימין. המסמכים הרפואיים תומכים בעמדת התובעים לפיה התובעת היא שהחליטה לסיים את עבודתה אצל הנתבע 1 לאחר שהוברר כי חלה התדרדרות במצבו של הנתבע 1 והוברר כי הוא נזקק לעזרה ולסיעוד למשך שעות רצופות. לא מצאנו כל יסוד לטענת התובעת לפיה פוטרה מעבודתה לנוכח סירובה לשלם אלפי שקלים / דולרים ולפיכך תביעתה לפיצויי פיטורים נדחית. לנוכח האמור, גם התביעה לתשלום דמי הודעה מוקדמת והתביעה לתשלום פיצוי בגין אי עריכת שימוע נדחות. כללו של דבר בתוך 30 יום ישלם הנתבע 1 לתובעת את הסכומים הבאים: בגין הפרשי שכר 9,568 ₪. בגין פדיון חופשה 1,800 ₪. בגין דמי הבראה 924 ₪. מאחר שמרבית התביעה נדחתה, אין צו להוצאות. העסקת עובדים זרים