התובע טען כי הוא פוטר מעבודתו אצל הנתבעת לאחר שעבד אצלה כשבעה חודשים, וזאת על רקע העובדה שהנתבעת ראתה אותו כאחראי לשלם לה חוב של לקוח של הנתבעת, בלא שהיתה לכך כל הצדקה מלבד העובדה שהן התובע והן הלקוח הם עֲרָבִים ומכירים זה את זה. הפיטורים, לפי כתב התביעה, נעשו בצורה משפילה, תוך קללות והשפלות, כאשר הנתבעת נותרה חייבת לתובע הן סכום שקוזז משכרו והן שכר שטרם שולם לו, ובלא שניתנה לתובע הודעה מוקדמת. 2. הנתבעת, בכתב הגנתה, הכחישה את זכאות התובע לקבל ממנה דבר מה. הנתבעת הסכימה כי היא ייחסה לתובע חוק של לקוח שלה, אך זאת - לטענת הנתבעת - לא על רקע היות שניהם עֲרָבִים, אלא על רקע העובדה שהתובע היה עָרֵב לחובו של אותו לקוח. הערבות, על פי טענת הנתבעת, נוצרה בשל כך שהנתבעת אשר אינה נוהגת לקבל תשלום בצ'קים, סרבה תחילה למכור לאותו לקוח חלף יקר (תיבת הילוכים בשווי 6,380 ₪), מאחר שהלקוח ביקש לשלם את התמורה בצ'ק. הנתבעת הסכימה לכך רק לאחר שלבקשת הלקוח, התובע הודיע במפורש שהוא מסכים לערוב לכך שהצ'ק יכובד. משהצ'ק חולל, נמסרה הודעה על כך לתובע, ניתנה לו ההזדמנות לדאוג לכך שהלקוח יסדיר את החוב, אך משלא עשה כך, החלה הנתבעת, בהתייעצות עם מועצת הפועלים, לקזז את החוב, בתשלומים, משכרו של התובע. משהתובע נוכח לדעת שאכן כך - הוא התפטר מעבודתו אצלה. סמוך לאחר שהתובע התפטר מעבודתו, על פי מה שנטען בכתב ההגנה, הוא חזר אל הנתבעת ניסה להכות עובד שלה והצליח להכות עובדת אחרת, שנחבלה עקב כך. 3. בעת הדיון המוקדם בתובענה, גובשו המוסכמות והפלוגתאות, וניתנה החלטה בדבר הגשת עדויות ראשיות בתצהירים. התיק נקבע להוכחות. התצהירים אכן הוגשו, והתכנסנו לשמוע את חקירותיהם של המצהירים על תצהיריהם, אלא שלאחר דין ודברים קצר בפתח ישיבת ההוכחות, הודיעו לנו ב"כ הצדדים כי הם מסמיכים אותנו לפסוק בתובענה זו - לפשרה, לאחר שהם יגישו סיכומים בכתב. הסיכומים אכן הוגשו וכעת ניתן פסק הדין. 4. אנו מודים לצדדים ולבאי כחם על כך שהסמיכו אותנו לפסוק לפשרה. נעיר כי הסמכתנו לפסוק לפשרה מתאפשרת מכח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר חל בבית הדין לעבודה בהתאם להוראת סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. השיקולים העיקריים שמנחים אותנו לשם הפסיקה לפשרה 5. בחלק זה של פסק הדין נפרט את שיקולינו העיקריים לצורך מתן פסק הדין לפשרה. בענין זה נבהיר כי לגבי כל רכיב של התביעה אנו מביאים בחשבון את דעתנו על סיכויי התובע להצליח בו, אילו היתה התובענה נדונה לגופה. 6. בענין המחלוקת בדבר הרקע להפסקת העבודה - אין חולק על כך שברקע הפסקת יחסי העבודה בין הצדדים, עמדה טענת הנתבעת על כך שהתובע אמור להיות אחראי לחוב של אותו לקוח שהצ'ק שהוא מסר - חולל, כנזכר לעיל. המחלוקת בין הצדדים בענין זה נוגעת לשאלה אם הסיבה לכך שהנתבעת פעלה באופן זה, היתה - כגרסת התובע - עצם העובדה שהן הלקוח והן התובע הם עֲרָבִים ומכירים זה את זה, או שמא - כגרסת הנתבעת - שהנתבעת הסכימה לקבל צ'ק מהלקוח רק בשל ערבותו המפורשת של התובע לאותו צ'ק, וייחוס החוב לתובע נבע מאותה התחייבות מפורשת. אנו מעריכים שאילו היתה התובענה נדונה לגופה, היה סיכוי קלוש בלבד שהיינו מצליחים לראות את התובע כמי שעלה בידיו להוכיח את גרסתו, גרסה שהסבירות שלה נמוכה מאד. התובע לא שלל את גרסת הנתבעת על כך שהיא מעסיקה גם עובדים אחרים שהם עֲרָבִים. בנסיבות אלה, היה ניתן לתמוה מדוע הנתבעת לא ייחסה את החוב של הלקוח גם לעובדים אחרים. יתרה מכך, גם בתמליל ההקלטה של דברי מנהל הנתבעת ביום 6/2/11 (אשר לא ידע כי הוא מוקלט על ידי התובע), העלה המנהל את טענתו בדבר ההתחייבות המפורשת של התובע לערוב לחוב הלקוח. בנסיבות אלה, טענת התובע שלפיה הנתבעת טענה כלפיו שהוא אחראי לחוב הלקוח רק בשל המוצא המשותף שלהם וההיכרות ביניהם - היא טענה שמסתירה את מה שהתובע כבר ידע; שעמדת הנתבעת (גם אם התובע אינו מסכים עמה), היתה מבוססת על טענתה בדבר התחייבותו המפורשת של התובע. העובדה שהתובע בחר להסתיר את שידע על הבסיס לטענת הנתבעת, ולהעלות טענה המייחסת לנתבעת התנהגות על רקע גזעני, מפחיתה מאד, לדעתנו, את הסיכוי של התובע להוכיח את גרסתו בענין זה, אילו היתה התובענה נדונה לגופה. 7. בענין המחלוקת בדבר פיטורים או התפטרות - עמדתה המקורית של הנתבעת, היתה כי התובע התפטר עוד ביום 4/2/11, משנוכח לדעת שהנתבעת קיזזה חלק משכרו בשל חלק מחובו של הלקוח. אילו היתה הנתבעת דבקה בעמדה זו, ייתכן שהיינו סבורים שהיה הדבר מקשה על ראיית התובע כמי שהיה לו סיכוי של ממש להוכיח את פיטוריו. אולם, במהלך הדיון המוקדם שינתה הנתבעת את טעמה, וטענה שהתפטרותו של התובע נעשתה ביום 6/2/11 (באופן דומה - שינה גם התובע את עמדתו המקורית, הוא כבר לא טען כי הוא פוטר ביום 4/2/11, אלא שהוא פוטר ביום 6/2/11). בהמשך טענה הנתבעת שביום 4/2/11 התובע רק הביע כוונה להתפטר. מאחר שכאמור כבר לעיל, יש בידינו תמליל של השיחה בין התובע לבין מנהל הנתבעת מיום 6/2/11, אין זה קשה להכריע במחלוקת בשאלת הפיטורים או ההתפטרות באותו יום. לדעתנו, אילו היתה התובענה נדונה לגופה, לא היה קשה לקבוע שהדברים שנאמרו לתובע על ידי מנהל הנתבעת ביום 6/2/11, מהווים אקט של פיטורים; אין אנו צריכים לצטט כאן את ניבולי הפה שהוקלטו, אך חלק מהאמירות של מנהל הנתבעת, מלמדות בבירור על פיטורים. כך למשל האמירה: "אתה יכול לקחת את הרגלים וללכת". כך גם האמירה: "אני לא רוצה שתעבוד אצלי, אני לא רוצה אותך בכלל, לא רוצה לראות אותך, לא רוצה לדבר איתך.". בהעדר טענה של הנתבעת שהתובע התפטר עוד לפני כן (וטענה כזו - כאמור - כבר אינה קיימת), הרי שלדעתנו אנו יכולים לבסס את הפסיקה לפשרה על ההנחה שמדובר בפיטורים. 8. בענין השאלה אם מדובר בפיטורים שאינם כדין - לא יכול להיות ספק (ומסיכומי ב"כ הנתבעת עולה שגם הנתבעת אינה חולקת על כך), שהתבטאויותיו של מנהל הנתבעת כלפי התובע בעת שיחתם ביום 6/2/11, היו בלתי ראויות. ניבולי הפה שננקטו שם - אינם אמורים להיות חלק מיחסי העבודה, ונכון יותר שהם לא יהיו חלק משום שיח בין אנשים. עם זאת, אין אנו יכולים להתעלם מכך שהדברים לא נאמרו בלי רקע קודם. ראשית, נזכיר כי השיחה נפתחה בכך שהתובע דרש מכתב פיטורים, זאת - כאשר התברר שגם לתובע אין טענה שהוא פוטר כבר לפני כן. (ולא זו בלבד, אלא שב"כ התובע אף הבהיר במפורש במהלך הדיון המוקדם שאין זה נכון שהיתה לתובע טענה קודמת על כך שהתובע פוטר בטרם יום 6/2/11, אלא הדברים נאמרו מפיו תחילה בשל בלבול בלבד). שנית, נזכיר כי המחלוקת בין הצדדים החלה בכך שהנתבעת ראתה את התובע כמי שהתכחש להתחייבותו המפורשת (ולדעתנו, סביר להניח שאילו היתה התובענה נדונה לגופה, היינו מאמצים גרסה זו של הנתבעת). מעביד שמפטר עובד בשל כך שהוא נוכח לדעת כי העובד מפר התחייבות שלו כלפיו ואף מתכחש לאותה התחייבות, אינו אמור להיחשב כמי שפיטר את העובד בשל סיבה שאינה סיבה מספקת לפיטורים. לפיכך, לצרכי הפסיקה לפשרה, נתבסס על ההנחה כי היתה לנתבעת עילה מוצדקת לפיטורי התובע, אלא שהאופן שבו התובע פוטר - היה לא ראוי מבחינת אופי ההתבטאויות, וכן בשל כך שהפיטורים נעשו בלא שימוע ובלא שנמסר לתובע מכתב פיטורים. אולם, בענין העדר השימוע, נכון להביא בחשבון את משך העבודה ואת הרקע לפיטורים. על ענין זה נוסיף כי התנהגותו המתפרעת של התובע, כפי שניתן לצפות בה בסרט ממצלמת האבטחה, נעשתה עם יציאתו מהמשרד, כלומר - לאחר פיטוריו. על כן, אין התנהגות זו עשויה להשליך על שאלת כשרות האופן שבו נעשו הפיטורים. 9. בענין הקיזוז משכר חודש ינואר 2011 והקיזוז של שכר חודש פברואר 2011 - מאחר שגם הנתבעת אינה טוענת שהערבות של התובע נעשתה בכתב, ניתן להסיק שהקיזוז משכר חודש ינואר 2011, נעשה שלא בהתאם לאמור בסעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. הפרה אחרת של אותו סעיף היתה בכך שהסכום שקוזז היה גבוה מאשר רבע משכר העבודה. לפיכך, לצרכי הפסיקה לפשרה נראה את הנתבעת כמי שחייבת להשיב לתובע את הסכום שקוזז משכר חודש ינואר 2011. (נעיר כי התובע כבר אינו עומד על פיצוי ההלנה בגין שכר חודש ינואר 2011, פיצוי שהזכות לגביו כבר התיישנה, בהתיישנות מהותית, בטרם הגשת התביעה). הקיזוז של שכר חודש פברואר 2011 כבר אינו כפוף להוראות סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר, אלא להוראות סעיף 25(ב) לאותו חוק. לפיכך, אם אכן התובע היה חייב לנתבעת סכום בקשר לערבותו ללקוח שנזכר לעיל, הרי שעקרונית היתה הנתבעת רשאית לקזז את השכר כנגד אותו חוב. בענין זה אנו מביאים בחשבון שאילו היתה התובענה נדונה לגופה היה על הנתבעת להוכיח את עצם החוב (ואת דעתנו על סיכויי הנתבעת להצליח בכך, כבר הבענו לעיל). בענין פיצוי ההלנה נעיר כי אילו התובענה היתה נדונה לגופה, הרי שאף אם לא היינו מקבלים את עמדת הנתבעת בענין עצם החוב, סביר להניח שלא היינו מחייבים את הנתבעת בפיצוי הלנה, וזאת בשל כך שברור שהנתבעת סברה שהיא זכאית לקזז את השכר בשל טענתה על החוב. יתרה מכך; חלק ניכר מהסכום שקוזז, אינו בגדר "שכר עבודה" אלא הוא תשלום של פדיון חופשה ושל החזר הוצאות נסיעה. 10. בענין תמורת הודעה מוקדמת - אנו מביאים בחשבון את ההסכמה בין הצדדים על כך שאילו היה נקבע שהתובע פוטר, הוא היה זכאי - עקרונית - לתמורת הודעה מוקדמת בגובה שכר 7 ימים, ואת טענת הנתבעת בענין זכאותה לקיזוז סכום זה. (נעיר כי סיכומי ב"כ התובע בענין זה, חרגו מהמוסכמה שנקבעה בעת הדיון המוקדם). 11. בענין רכיב התביעה בשל עגמת הנפש - אנו סבורים שבענין זה נכון להביא בחשבון את ההלכה הפסוקה על החריגות שבפסיקת רכיב כזה בתובענות שבין עובד למעביד, וכן את העובדה שלמרות שאמורה להיות ביקורת כנגד התנהגות מנהל הנתבעת, אמורה להיות ביקורת גם כלפי התנהגותו של התובע; הן בטרם פיטוריו והן לאחר מכן. לפיכך, בעת הפסיקה לפשרה אין אנו נותנים משקל של ממש לחלק זה של התביעה. 12. הבאנו בחשבון גם שיקולים של גובה השכר הקובע ושל הפרשי הצמדה וריבית. הפסיקה לפשרה 13. בהתחשב בשיקולים האמורים לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת, בפשרה, לשלם לתובע את האמור להלן: א. סך נטו של 2,550 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/2/11 ועד התשלום בפועל. ב. סך נטו של 1,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/3/11 ועד התשלום בפועל. ג. סכום נוסף בסך של 2,000 ₪, אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/9/13 ועד התשלום בפועל, אם לא ישולם לפני כן. 14. נבהיר כי אין לראות בפסק דין זה משום מעשה בית דין בשאלה אם התובע היה חייב לנתבעת סכום כלשהו בשל הערבות שהנתבעת טוענת שהתובע ערב ללקוח שנזכר לעיל. פסק דין זה עסק בשאלת הקיזוז מהשכר ולא בשאלת עצם הערבות. עם זאת, נוכח העובדה שהנתבעת קיזזה בעבר מזכויות התובע בשכר חודש פברואר 2011, סך נטו של 2,323 ₪, ונוכח החיוב האמור בסעיף 13ב' לעיל, הרי שאם תהיה התדיינות עתידית בין הצדדים בשאלה אם התובע חב לנתבעת סכום כלשהו, יהיה נכון לראות את הנתבעת כמי שכבר גבתה מהתובע סך (קרן) של 1,323 ₪ מהחוב הנטען (וכך יהיה נכון לנהוג גם בהתדיינות שבין הנתבעת לבין הלקוח). 15. התובע זכאי להשבת סך (קרן) של 336 ₪ מהאגרה שהוא שילם. 16. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. פיטורים