החלטת ביטוח לאומי להפסיק את תשלום הגמלה להבטחת הכנסה מחמת חוסר שיתוף פעולה, עקב אי המצאת מסמכים. התשתית העובדתית וההליך בבית הדין האזורי המערער קיבל גמלת השלמת הכנסה מחודש 3/2003. חקירת המוסד העלתה כי סבו המנוח של המערער הוריש לאבי המערער המנוח ולדודו נכס מקרקעין בחברון (להלן: הנכס). משלא מסר המערער למוסד מסמכים ופרטים הנדרשים לחישוב הגמלה בקשר לנכס, הפסיק המוסד בחודש 1/2009 לשלם למערער גמלת השלמת הכנסה. יש לציין כי חזית הדיון בבית הדין האזורי נותבה לשאלה אחת, האם נמכר הנכס לאחר או לא. בית הדין האזורי התמקד בשאלה זו בלבד, וגם אנו נתייחס לחזית דיון זו שהייתה מקובלת על הצדדים, כפי שעולה ממהלך הדיון בבית הדין האזורי ומטענות הצדדים. על פי גרסת המערער בחקירתו ביום 6.8.2008 על ידי חוקר המוסד, הוריש הסב המנוח כ-7 דונם בחברון לאביו המנוח של המערער ולדודו (להם שתי אחיות), אולם לא בוצעה חלוקת האדמה בשל בעיות בין היורשים והעדר צו ירושה. לעומת זאת, על פי גרסת המערער בתצהיר שהגיש למוסד ביום 7.1.2009, ציין המערער כי האדמות בחברון שייכות לאביו, אותם ירש מסבו, וכי האדמות נמכרו על ידי אביו לאחר. בנוסף לאמור, צירף המערער לתצהירו יפוי כוח בלתי חוזר משנת 1998, המעיד כי אביו רכש מאחיו את חלקו בירושת הסב, ויפוי כוח בלתי חוזר משנת 1999 המעיד על מכירת הנכס. המערער טען בבית הדין האזורי, כי יפוי הכוח מעיד שהנכס אכן נמכר, וכי העובדה שהנכס לא הועבר בלשכת רישום המקרקעין אינה מערערת את כוחו המשפטי של יפוי הכוח הבלתי חוזר כראייה על מכירת הנכס לעניין חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן: חוק הבטחת הכנסה). לעומת זאת, טען המוסד בבית הדין האזורי כי עדות הקונה נגועה באי דיוקים לגבי קניית הנכס ורישומו לכאורה, וכי על פי ההלכה הפסוקה לא די ביפוי כוח כשלעצמו כדי להוכיח מכירת נכס. לעניין יפוי הכוח הבלתי חוזר משנת 1999, ציין בית הדין האזורי כי בנסיבות המקרה דנא, לא ניתן לראות בו ראייה על מכירת הנכס, וכך בלשון פסק הדין: "לא אחת הגיע בית הדין הארצי למסקנה כי אף שהעברה ביפוי כוח בלתי חוזר אינה תופסת לעניין חוק המקרקעין, היא תתפוס לעניין חוק הבטחת הכנסה והתקנות שהותקנו מכוחו, ולא יהיה באותו נכס כדי לשלול גמלת הבטחת הכנסה מן המעביר. עם זאת, אין בכך כדי לחסום בחינה של יפוי הכוח כשלעצמו, בשים לב לכלל התשתית העובדתית כפי שנפרשה לפני בית הדין, שכן יפוי הכוח אינו עומד בפני עצמו, ואין לו כל משמעות ותוקף כשהוא לעצמו, והוא טפל לעסקה גופה. יפוי הכוח הינו מכשיר לביצוע העסקה בלבד, לשם הבטחת ביצוע ההסכם. בית הדין הארצי הוסיף וקבע, בהסתמכו על פסיקת בית המשפט העליון, כי יפוי הכוח אינו יוצר את הזכות אלא מהווה מכשיר לביצועה, בהנחה שהזכות קיימת באופן עצמאי, וכי יפוי הכוח מאגד בתוכו שני הסכמים: האחד - ההסכם העומד בבסיס יפוי הכוח, שבו מעביר צד א' לצד ב' זכות כלשהי; והשני - הסכם שליחות המעניק לשלוח את הכוח לפעול בשם מעניק הזכות...עיון ביפוי הכוח שהוצג לפנינו מעלה כי התובע מייפה את כוחו של מר סעדי סלימאן עבד אל מנעם אבו עיישה מחברון להעביר את הנכס, היינו חלקה בת 7 דונמים בחברון שגבולותיה מוגדרים ביפוי הכוח, לקונה מר ג'מאל מחמוד חסן אל חמוז מחברון, כי הוא קיבל מחיר מלא ומוסכם עבור הנכס, וכי לא נותרו לו זכויות בו. משמע שההיבט השליחותי אכן התקיים ביפויי הכוח. ואולם לא שוכנענו כי התקיים בו גם ההיבט ההסכמי. ראשית, לא צורף ליפוי הכוח שהוצג לפנינו הסכם מכר המתייחס לעסקה העומדת בבסיסו של יפוי הכוח. גם לתצהיר התובע לא צורף הסכם מכר. שנית, על אף שביפוי הכוח מצוין כי התובע קיבל מחיר מלא ומוסכם עבור הנכס, לא ננקב בו הסכום ששולם. גם התובע ואחיו לא ידעו מהו סכום זה. יתר על כן, בנכס יש מבנה בן שתי קומות.. ואולם ביפוי הכוח אין כל התייחסות למבנה זה". לגבי השוני בגרסאות המערער ציין בית הדין האזורי בין היתר כי "דברי התובע אינם מתיישבים אלה עם אלה. בעוד שבהודעתו (נ/1) לא הוזכרה כלל מכירת הנכס, והתובע אף ציין כי הנכס עדיין לא חולק בין היורשים, בתצהירו המאוחר הועלתה לפתע עובדה חדשה שלא בא זכרה קודם לכן בדבר מכירת הנכס על ידי האב המנוח. יתר על כן, בתצהיר שהגיש התובע במסגרת תביעה זו ציין התובע כי: "אבי רכש בזמנו את זכויות אחיו ואחותו בנכס זה ולאחר תקופה מכר את כל הנכס בשנת 1999"". לנוכח הסתירות שהתגלו בעדות המערער ואחיו, וחוסר ההיגיון שבגרסת המערער לגבי מכירת נכס יחיד הקיים במשפחה, מבלי ליידע את היורשים על קיומה של העסקה ועל פרטיה, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי יש לדחות את טענת המערער כי הנכס נמכר. בית הדין האזורי קבע כי מחומר הראיות שהוצג לפניו, הנכס נותר רשום על שם אביו של המערער, ואין ראייה המעידה על קיומה של עסקת המכר. על בסיס נתונים אלה, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי אין לקבל את גרסת המערער לגבי מכירת הנכס, וכי יש לדחות את תביעתו של המערער כנגד החלטת המוסד לשלול את גמלתו להבטחת הכנסה. הערעור המערער טען בתמצית את הטענות הבאות: בניגוד לקביעת בית הדין האזורי, הסביר הקונה בעדותו באמצעות איזה מסמך הוא יכול להוכיח את זכויותיו בנכס, שעה שעסקת המכר לא הסתיימה ברישום, דהיינו באמצעות יפוי הכוח הבלתי חוזר ("חג'יה" בערבית); על אף שבית הדין האזורי לא ציין כי עדות הקונה אינה אמינה עליו, הרי שבית הדין לא העניק כל משקל ראייתי לעדות הקונה אשר השלים למעשה את הפרטים החסרים ביפוי הכוח, מבחינת "הפן ההסכמי" של עסקת היסוד; יפוי הכוח הבלתי חוזר משנת 1999 מקיים את הפן ההסכמי הן מבחינת דרישת גמירות הדעת והן מבחינת המסוימות בהיותו כולל את כל הפרטים המהותיים והחיוניים לעסקה, כגון פרטי הצדדים, מהות העסקה, תאור הממכר, ולכן טעה בית הדין האזורי עת קבע שחסרה בו מסוימות; לא יתכן כי שני מסמכים משפטיים הדומים במהותם וצורתם, יפוי הכוח משנת 1998 בעניין העברת הזכויות בנכס לאב, ויפוי הכוח משנת 1999 בעניין מכירת הנכס לאחר, יובילו למסקנה הפוכה לגבי תוקפם המשפטי, ללא כל נימוק. המוסד טען בתמצית את הטענות הבאות: לא נפלה כל טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי; בית הדין האזורי קיבל את טענות המוסד במלואן, לפיהן הנכס לא נמכר על ידי אביו של המערער טרם פטירתו, כטענת המערערת, וממילא למערער זכויות בנכס זה כיורשו של אביו, ולכן בדין נדחתה תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה, משלא הסכים המערער להמציא מסמכים ביחס לנכס; מסקנתו של בית הדין האזורי מבוססת, הן על התשתית העובדתית המלמדת על חוסר מהימנות גרסתו של המערער, והן על המסקנה שלא ניתן להסתפק בנסיבות העניין ביפוי כוח בלתי חוזר למכירת הנכס שהציג המערער מבחינה משפטית; אין לגזור גזירה שווה בין שני יפויי הכוח שהוצגו על ידו, כפי שטוען המערער, מכיוון שיש שוני מהותי לעניין מהימנות גרסת המערער המשליכה על כל אחת מהעסקאות הנטענות בעניין הנכס. המערער ומשפחתו המשיכו לנהוג בנכס מנהג בעלים במשך לפחות עשר שנים לאחר שנטען כי נמכר. דיון והכרעה ראשית דבר, נציין, כי טענותיו של המערער מושא ערעור זה נבחנו ביסודיות על ידי בית הדין האזורי אשר בחן את הראיות, התרשם מן העדים וקבע ממצאים עובדתיים ומסקנות משפטיות המעוגנים היטב בחומר הראיות. בנסיבות אלה אנו מחליטים לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, אך נוסיף עליהם דברים אחדים. אמנם בנסיבות מסוימות יפוי כוח בלתי חוזר עשוי להוות ראייה לביצוע עסקת מכר לעניין חוק הבטחת הכנסה. עם זאת, כפי שעמדה על כך חברתי השופטת רוזנפלד בעניין שנאיטה פאטמה, אין בעצם קיומו של יפוי כוח בלתי חוזר, כדי לחסום בחינה של יפוי הכוח כשלעצמו, ובשים לב לכלל התשתית הראייתית כפי שנפרשה לפני בית הדין. הטעם לכך היא שיפוי הכוח אינו יוצר את הזכות, אלא מהוות מכשיר ראייתי חיצוני לביצועה, בהנחה שהזכות קיימת באופן עצמאי. במקרה דנא, כלל הנסיבות אותם פירט בית הדין האזורי בפסק דינו אכן מצביעות על כך שלא הוכח כי בסופו של יום התבצעה עסקת המכר הנטענת בנכס בין אב המערער לבין מר ג'מאל מחמוד. אמנם נמצא ביפוי הכוח "ההיבט השליחותי" במובן של הסמכת מר סעדי סלימאן עבד אל מנעם אבו עיישה לבצע את "עסקת היסוד" המוזכרת בו. אולם, לא צורף ליפוי הכוח או לתצהיר המערער מסמך המתייחס ל"עסקת היסוד", ולא הוצג רישום חיצוני להעברת רישום הנכס על שם אחר. הנכס נותר רשום על שם אבי המערער. והעיקר - המערער ומשפחתו המשיכו לנהוג בנכס מנהג בעלים במשך לפחות עשר שנים לאחר שנטען כי נמכר. בנוסף לכך, מצא בית הדין האזורי שיפוי הכוח אינו מפורט דיו. אמנם ביפוי הכוח מצוינת עסקת המכר בנכס וקבלת התמורה, אולם שיעור התמורה אינו נקוב בו, וכן אין התייחסות למבנה בן שתי הקומות בנכס. המערער גם טען לגבי תוקפו של יפוי הכח כי כפי שמצא בית הדין האזורי את יפוי הכוח משנת 1998 קביל מבחינה ראייתית לגבי העברת הזכויות בו לאב המערער, כך גם יש לקבוע לגבי יפוי הכוח משנת 1999 בעניין מכירת הנכס לאחר. ברם, קיים שוני מהותי בין שני יפויי הכוח הללו. להבדיל מייפוי הכח משנת 1998, שאכן נגמר ברישום, יפוי הכח משנת 1999 לא נגמר ברישום. כמו כן, לגבי יפוי הכוח משנת 1999, בקשר למכירתו של הנכס לאחר, בשונה מיפוי הכוח משנת 1998, שהוצג לגבי רכישת הנכס על ידי אביו של המערער, נמצאה גרסת המערער כבלתי מהימנה מבחינה עובדתית בבית הדין האזורי. בנסיבות אלה, קבע בית הדין האזורי כי לא ניתן להסתפק ב"פן השליחותי" בלבד ביפוי הכוח לגבי מכירת הנכס ללא קיומו של ה"פן ההסכמי". יתרה מזו ליפוי הכח לגבי רכישת הנכס על ידי אביו של המערער, אין חשיבות ראייתית, בשעה שאין מחלוקת כי אביו של המערער היה הבעלים של הנכס. מטעם זה אין מקום לגזור גזירה שווה לגבי הנפקות של שני יפויי הכוח כפי שטוען המערער. לסיכום האמור, בשים לב לכלל התשתית הראייתית כפי שנפרשה בפניו, לרבות חוסר המהימנות של המערער, קבע בית הדין האזורי כי לא ניתן להסתמך על יפוי הכוח כראייה למצב הבעלות בנכס. מדובר בקביעה עובדתית שלא מצאנו הצדקה להתערב בה. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה ללא צו להוצאות. מסמכיםהבטחת הכנסהביטוח לאומי