תשלום פיצויים ממוניים ולא ממוניים בגין הפרת הסכם, ניהול משא ומתן בחוסר תום לב ובזדון, התרשלות, הצגת מצג שווא והפרת חובות כלפי התובעת. רקע עובדתי התובעת עוסקת ביחסי ציבור, קשרי עיתונות ושיווק. הנתבעת 1 היא החברה שהוקמה על ידי חבר הנאמנים של התיאטרון הלאומי "הבימה", והתיאטרון נמצא בבעלותה ושליטתה המלאה. הנתבע 2 הוא הגוף שניהל את התיאטרון במועדים הרלוונטיים לתביעה (כך לפי הפרוטוקול מיום 5.2.13, עמ' 1, ש' 23). לשני הנתבעים נקרא להלן "התיאטרון" או "הנתבע". בחודש אפריל 2010 נפטר דובר התיאטרון בפתאומיות. זמן מה לאחר מכן, פרסם התיאטרון מודעת דרושים בעיתון לתפקיד הדובר, ולמעלה מ- 20 מועמדים הגישו מועמדותם. בחודש יולי 2010 נודע לתובעת כי התיאטרון מחפש דובר חדש. על כן, פנתה התובעת לתיאטרון והגישה מועמדותה לתפקיד. לאחר בחינת פנייתה וקבלת המלצות על כישוריה, הוחלט לזמן את התובעת, בין יתר המועמדים שזומנו, לראיון בפני מנכ"לית התיאטרון, גב' אודליה פרידמן (להלן: "גב' פרידמן") והמנהל האומנותי, מר אילן רונן (להלן: "מר רונן"). ביום 8.9.10 ולאחר מכן שנית ביום 19.10.10, הודיע מר רונן לתובעת כי בשל בעיות תקציביות, הוחלט שלא לאייש את תפקיד הדובר ולמנות את עוזרת הדובר שנפטר, גב' אסנת אוחיון, כאחראית על תחום הדוברות של התיאטרון. ביום 10.4.11 זומנה התובעת לפגישה נוספת (להלן: "הפגישה מאפריל 2011"), בה נכחו גב' פרידמן, מר רונן והמנכ"ל במשותף דאז, מר בני צרפתי (להלן: "מר צרפתי"). מרבית העניינים מנקודת זמן זו נתונים למחלוקת מהותית בין הצדדים כפי שיפורט בהמשך. במהלך התקופה התכתבו התובעת ומר רונן במסרונים ועל תוכנם אין מחלוקת. התיאטרון נכנס למשכנו החדש ביום 21.11.11 וביום 22.1.12 התקיים ערב הפתיחה. גרסת התובעת לטענת התובעת, אומנם מר רונן הודיע לה בחודש ספטמבר 2010 כי הוחלט שלא לאייש את משרת הדובר, אך לאחר מספר חודשים התיאטרון שינה דעתו וביקש ממנה להגיע לפגישה נוספת בעניין תפקיד הדוברת. התובעת טוענת כי בפגישה מאפריל 2011 דובר על הפרטים הרלוונטיים למערך הדוברות. בסוף אותה הפגישה, כך לטענתה, נשאלה אם תאריך תחילת העסקתה יכול להידחות במספר חודשים - עד מועד חנוכת המשכן החדש. התובעת הביעה את הסכמתה לכך ובלבד שיובטח לה תפקיד הדוברת, ואכן כך היה. על אף העובדה כי לא דובר בין הצדדים באותה הפגישה מאפריל 2011 על תנאי העסקתה של התובעת בתפקיד הדוברת וטרם הבשיל הצורך בחתימה על הסכם כתוב, הדברים היו ברורים וסגורים. מאז הפגישה מאפריל 2011, התובעת יצרה קשר עם מר רונן מספר פעמים (בעיקר באמצעות מסרונים). במהלך כל אותן השיחות שנוהלו בין השניים, תמיד היה מר רונן אדיב וסבלני, ומעולם לא אמר לה כי אין התיאטרון מעוניין בשירותיה כדוברת. נהפוך הוא - לטענתה הוא אף דיבר על פגישה שנועדה לסכם תנאי העסקתה. במהלך אותה התקופה תואמו בין התובעת וגב' פרידמן מספר פגישות, אך כולן בוטלו ברגע האחרון. לדברי המזכירה אשר התקשרה לבטל את הפגישות ואף לדבריו של מר רונן, אליו פנתה התובעת לעצה ובירור, הפגישות בוטלו אך ורק בשל העומסים הכבדים בהם הייתה נתונה גב' פרידמן לקראת פתיחת משכנו החדש של התיאטרון וכל הכרוך בכך. מעולם לא נאמר לתובעת כי הוחלט שלא להעסיק דובר חדש לתיאטרון כלל, ובוודאי שלא נאמר לה דבר על החלטה שלא להעסיק אותה באופן ספציפי. לאחר ביטול הפגישה החמישית, פקעה סבלנותה של התובעת, אז כתבה לגב' פרידמן מכתב מפורט על ההתנהלות בעניינה. שבועיים לאחר מכן, קיבלה התובעת שיחת טלפון מגב' פרידמן, אשר תקפה אותה והטיחה בה עלבונות קשים. בשיחה זו גב' פרידמן הכחישה בפעם הראשונה את הסיכום עם התובעת ואף ציינה כי מר רונן אינו מוסמך לדבר ובטח שלא לקבלת החלטות מסוג זה בתיאטרון. התובעת טוענת כי רומתה, הולכה שולל וכי נוהל עמה משא ומתן שלא בתום לב. בשל כל אלה העמידה התובעת את נזקיה על סך 350,000 ₪, מתוכם 200,000 ₪ עבור נזקים לא ממוניים ו- 150,000 ₪ עבור נזקיה הממוניים. גרסת התיאטרון התיאטרון מכחיש את כל טענותיה של התובעת ומעלה גרסה שונה לחלוטין: לטענת התיאטרון, הפגישה מאפריל 2011 התקיימה רק בשל תחינותיה של התובעת והובהר לה באופן חד משמעי כי אין בכוונת התיאטרון להעסיק דובר עוד קודם לכן. במהלך אותה פגישה מאפריל 2011, מר רונן, מר צרפתי וגב' פרידמן שבו והבהירו לתובעת כי אין באפשרות התיאטרון להעסיק דובר, אך הועלתה האפשרות לשיתוף פעולה נקודתי בין הצדדים במסגרת אירועי הפתיחה של המשכן החדש. לאחר פגישה זו, המשיכה התובעת ליצור קשר עם מר רונן לצורך "קידום שיתוף הפעולה", ואף הגדילה לעשות וביום 15.1.12 שלחה מכתב לגב' פרידמן בו תארה את השתלשלות האירועים. לאחר קבלת המכתב קיימה גב' פרידמן שיחת טלפון עם התובעת, בה הביעה תדהמתה בעניין טענות התובעת והבהירה כי מעולם לא הובטח לה תפקיד הדוברת. לגרסת התיאטרון מעולם לא הובטח לתובעת תפקיד הדוברת. התובעת ניסתה לכפות עצמה על התיאטרון, ומשלא צלחה הגישה תביעתה זו. חומר הראיות התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה בדיון על תצהירה. מטעם התיאטרון העידו מר צרפתי, גב' פרידמן ומר רונן. גדר המחלוקת ניתן להגדיר את המחלוקת שבין הצדדים בשתי שאלות עיקריות: האם נכרת הסכם בין הצדדים וכתוצאה ממנו נוצרה התחייבות מצד התיאטרון להעסיק את התובעת כעובדת בשירותו? האם פעל התיאטרון בתום לב עת ניהל משא ומתן עם התובעת לקראת קבלתה לעבודה? במידה והתשובה למי מן השאלות תהיה חיובית, יש לדון בסעדים להם זכאית התובעת. האם נכרת הסכם עבודה בין הצדדים? כפי שצוין לעיל, אין חולק כי בין מר רונן והתובעת הוחלפו מסרונים רבים. ביניהם, במסרון מיום 8.9.10 כתב מר רונן לתובעת כך: "דינה שלום ושנה טובה הנהלה הציבורית החדשה של הבימה הטילה עלינו סדרה של קיצוצים בתקציב שלא מאפשרים כרגע לצערי למנות מחליף לדובר את מקומו ממלאת כרגע מי שעתה העוזרת שלו אוסנת. נקווה לימים טובים יותר שלך בידידות אילן רונן". ובהמשך, במסרון מיום 19.10.10: "לאור המצב הכלכלי הקשה שהתיאטרון מצוי בו בשל ההוצאות הכבדות שמתחייבות מפעילותו מחוץ לבניין, הוחלט, לא לאייש את תפקיד הדובר בשלב זה. צר לי שאלה החדשות לרגע זה". כמענה, כותבת לו התובעת עוד באותו היום: "אילן, חבל! תודה על העדכון". התיאטרון טען כי התובעת מעולם לא התקבלה לעבודה, ואף הודיעו לה (כך גם במסרון המצוטט לעיל מיום 8.9.10) כי התפקיד אוייש על ידי עוזרת הדובר שנפטר וכי אין לתיאטרון יכולת כלכלית לשכור שירותיו של דובר חדש. בנוסף, לא דובר עם התובעת כלל על תנאי העסקה, שכר, תנאים נלווים, מועד תחילת העבודה וכן הלאה, מה שמלמד אף הוא על היעדר כוונה להעסיקה. גב' פרידמן הצהירה בתצהירה: "...בפגישה שבנו והסברנו לתובעת, כי עקב מגבלות תקציביות אין אפשרות להעסיק דובר לנתבע וזאת לכל הפחות עד להסדרת ענייני התקציב, אם בכלל. הועלתה אפשרות לשיתוף פעולה נקודתי בין הצדדים במסגרת אירועי הפתיחה של הנתבע במשכנו המשופץ... יודגש, כי בניגוד לאמור בתצהירה של התובעת מעולם לא ציינתי בפניה ו/או הבטחתי לה ו/או אף רמזתי באותה פגישה, כי הנתבע החליט להעסיק את התובעת כדוברת" (ס' 11). ובעדותה אמרה: "ש. באפריל 2011 הייתה הפגישה המפורסמת, על מה דובר שם? ת. עצם הכינוס שלי ושל אילן יחד עם דינה כבר היה ברור שלא דובר על תפקיד של דוברת, התפקיד הזה כבר אוייש, ולכן כשאילן דיבר איתי וביקש ליזום את הפגישה, זה היה כדי להעסיק אותה במשהו אחר, כמו גיוס כספים ואירוע הפתיחה של התיאטרון וזו הייתה מהות הפגישה. ש. ובפגישה הזו בעצם את אומרת שלא היה מדובר על דוברות, למי היה ברור? ת. גם לדינה, כי נאמר בפגישה כי יש בתיאטרון בחורה שעבדה עם קובי ז"ל ונכנסה לתפקיד ואפילו דינה אמרה שהיא עוסקת בגיוס כספים וביקשה לשלב אותה לאירועי הפתיחה של התיאטרון, הפגישה נקבעה גם בהנחה שיש בתיאטרון דוברת, לא לפני הפגישה ולא במהלך הפגישה." (ע' 18, ש' 14-23). בתצהירו של מר רונן עולה גרסה זהה: "במהלך חודש אפריל 2011 התקיימה פגישה בה נכחו התובעת, הח"מ, המנכ"לית והמנכ"ל המשותף של הנתבע. בפגישתנו שבנו והסברנו לתובעת, כי עקב מגבלות תקציביות אין אפשרות להעסיק דובר לנתבע וזאת עד להסדרת ענייני התקציב אם בכלל. בפגישה הועלתה אפשרות לשיתוף פעולה נקודתי בין הצדדים במסגרת אירוע הפתיחה החגיגי של הנתבע במשכנו המשופץ..." (ס' 12). התובעת, לעומת זאת, טוענת כי משרת הדובר הובטחה לה באותה פגישה מאפריל 2011 ולמרות שיחות רבות שניהלה עם מר רונן - מעולם לא נאמר לה כי התפקיד לא יאויש על ידה. כך בתצהירה: "באותה פגישה נאמר לי במפורש על ידי גב' פרידמן, ועל דעת שלושת הנוכחים, כי התיאטרון מעוניין בי לתפקיד הדוברת, וכי מבין כל המועמדים לתפקיד זה הם בחרו בי... הסכמתי להמתין מספר חודשים עד לכניסתי לתפקיד וציינתי בפני שלושת הנוכחים כי אהיה מוכנה להמתין, ברצון, אם אמנם אדע שנפלה החלטה חד משמעית לקבל אותי לתפקיד, וכי אהיה הדוברת של התיאטרון. המנכ"לית, גב' פרדימן, ענתה לי באלו המילים: "התשובה היא כן"..." (ס' 15 ו- 20). וכך בעדותה: "המנכ"לית שאלה אותי מה אני עושה מאז הפגישה הראשונה שנפגשנו, ואמרתי שעשיתי כל מיני פרויקטים ושלא אכפת לי להמתין ובלבד שאדע שהתפקיד הוא שלי, אני בוחרת את העבודות שלי בפינצטה, אמרה לי חד משמעית התשובה היא כן. מכאן מבחינתי היא נתנה לי את מילתה" (פרוטוקול הדיון מיום 26.5.13, ע' 8 ש' 19-22). במסרון ששולחת התובעת למר רונן וככל הנראה גם לגב' פרידמן (כך משתמע מתוכנו) ביום 15.8.11, כותבת היא כך: "היי אודליה! הבנתי לפני נסיעתו של אילן שאת מאוד עסוקה , ובכל זאת רציתי לשתף אותך בדבר מה- פנו אלי תחילת השבוע לקיים שני ארועי ענק לגיוס כספים מפילנתרופים שאתם אני עובדת, היות ודיברנו על לגייסם להבימה בבוא היום, רציתי לבדוק מתי להערכתך נוכל לממש את ההתקשרות ביננו? היות ולא אוכל להשתמש באותם התורמים תחת "שני כובעים". אני מתנצלת על הפנייה הימים טרופים אלה , אולם זה צורך השעה כעת. - תודה דינה לוין". מדבריה של התובעת במסרון זה דווקא עולה חיזוק לגרסת התיאטרון, לפיה בפגישה מאפריל 2011 סוכם על שיתוף פעולה כלשהו לגיוס כספים או לפרויקטים מסוימים בתחום של יחסי ציבור, אך לא על העסקתה כדוברת התיאטרון. גם מהתכתבותם של התובעת ומר רונן מיום 22.6.11 ניתן להבין כי בפגישה מאפריל 2011 סוכם על שיתוף פעולה בפרויקטים: התובעת- "הי אילן סליחה על השעה, קראתי הרגע שהתקשרתם עם משרד יחסי ציבור , האם יש לזה השפעה על ההתקשרות ביננו" מר רונן- "זו ידיעה לא מדויקת. יש לנו קשר כבר כמה שבועות עם חברת הפרסום שעובדת עם העיריה ומפרסמת בין היתר את חברת הבניין של הבימה. לא!! זה לא קשור למה ששברנו אודליה ואני איתך, בקרוב מאוד נארגן פגישה. ממתינים שהמאבק על תוכנית ההבראה יסתיים". בעדותו נשאל מר רונן מה הייתה הכוונה במילה "ששברנו" המוזכרת במסרון זה, ותשובתו: "שדיברנו". אם כך, לדעתנו זוהי התגלגלות העניינים: בסמוך לחודש יולי 2010 הגיעה התובעת לראיון ראשון בתיאטרון. לאחר ראיון זה, הוחלפו מסרונים ושיחות טלפון בינה ובין מר רונן, כאשר ביום 8.9.10 ולאחר מכן שנית ביום 19.10.10, הודיע מר רונן לתובעת כי הוחלט שלא לאייש את תפקיד הדובר. על אף האמור, באפריל 2011 החליטו גב' פרידמן ומר רונן להיפגש עם התובעת פעם נוספת ולבדוק אפשרות לשיתוף פעולה לצורך גיוס כספים ויחסי ציבור לתיאטרון, כאשר היה ברור - לפחות לנציגי הנתבעת שנכחו באותה פגישה, כי לא מדובר עוד על תפקיד הדוברות. לעומתם, עצם קיום הפגישה גרם לתובעת להאמין, באופן סובייקטיבי, כי נפתחה שוב הדלת להתמנות כדוברת התיאטרון, למרות שלא הייתה אמירה מפורשת כזו מטעם נציגי התיאטרון. בפגישה זו, ככל הנראה, סיכמו הצדדים על שיתוף פעולה כלשהו בעתיד בין התובעת והתיאטרון לצורך גיוס כספים ויחסי ציבור. לאחר שקבענו את העובדות שלעיל ולצורך מענה על שאלת כריתתו של חוזה עבודה בין הצדדים, נאמר כי חוזה עבודה, כידוע, הוא בראש ובראשונה חוזה, והוראות חוק החוזים חלות עליו מקום שאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון (מ' גולדברג, תום לב במשפט העבודה, ספר בר ניב, רמות, 1987, 141). חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") מגדיר שני תנאים יסודיים לכריתת חוזה: גמירות דעת ומסוימות - בלעדיהם אין המדובר בהסכם מחייב. הפסיקה דנה בסוגיות אלה ונפסק כך: "קיומה של גמירת דעת נבחן על פי אמת מידה אובייקטיווית (ראה: ע"א 440/75, עמ' 267-268). את כוונתו של צד לחוזה להתקשר התקשרות חוזית מחייבת עם זולתו אין בוחנים על פי הלוך-נפשו הסמוי, אלא על פי ביטויו החיצוניים הגלויים" (ע"א 692/86 בוטקובסקי ושות' נ' גת ואח', פ"ד מ"ד (1) 57, 67). "ובאשר למסוימות - נקבע כי משמעותה של דרישה זו הנה כי ייכללו במסגרת ההסכם אותם פרטים מהותיים שהנם חיוניים לצורך ביצוע העסקה, כאשר דרישה זו רוככה עם השנים באופן שניתן להשלים חלק מהפרטים, גם אם אלו חיוניים, באמצעות הוראות חוק משלימות" (ע"א 158/77 רבינאי נ' מן שקד בע"מ, פ"ד לג (2) 281 282) וכיום גם באמצעות מנגנוני השלמה פרי הפסיקה (רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור ואח', פד נו (1), 577); (עב (ת"א) 1591/03 יואל ליאני נ' נירה קולודני, 19.5.04) . לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש ולא הוכיחה כי אכן נכרת חוזה עבודה בינה לבין התיאטרון. זאת ועוד, לא הוכחה מסוימות מספקת, שכן פרטים מהותיים כמו שכר העבודה ומועד תחילת העבודה לא סוכמו בין הצדדים. משכך ולאור טענות התובעת, נפנה כעת לבחינת תום ליבו של התיאטרון במשא ומתן שניהל עם התובעת. חובת תום הלב במשא ומתן סעיף 12 לחוק החוזים קובע: "(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחויבים". חובת תום הלב הקבועה בסעיף זה חלה בשלב הטרום-חוזי, ובהתאם לקביעתנו שלעיל כי לא נכרת חוזה מחייב בין הצדדים, זהו השלב בו עסקינן. לעניין זה, יפים דברי בית המשפט העליון בע"א 207/79 רביב משה ושות' בע"מ נ' בית יולס בע"מ, פ"ד לז(1) 533, בסעיף 12 לפסק הדין: "הוראה זו (סעיף 12 לחוק החוזים) מטילה 'יחסי אמון' מיוחדים על הנוטלים חלק במשא והמתן החוזי, ובכך מורחב האמון החוזי, שמקורו בסעיף 39 לחוק החוזים לעבר השלב הטרום חוזי... משמעותה של חובה זו לנהל משא ומתן בדרך מקובלת ובתום-לב היא, כי המנהלים משא ומתן זה עם זה, חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר ובהגינות. שוב אין הם 'זרים' זה לזה, אלא הדין יוצר ביניהם 'קירבה', היוצרת ציפיות, והמטילה חובה של התחשבות. אמת הדבר, האינטרסים של המשתתפים במשא ומתן שונים הם זה מזה ומנוגדים לעתים... החוק מכיר בשוני או בניגוד שבין האינטרסים, אך הוא מבקש, כי השמירה והעמידה על אינטרסים אלה ייעשו ביושר ובהגינות... על-כן עשוי אדם, המנהל משא ומתן לכריתת חוזה, להפר חובתו, אם כלפי חוץ הוא מנהל משא ומתן, אך בלבו החליט שלא לכרות כלל חוזה; או אם אדם, המנהל משא ומתן, מפסיק אותו ללא כל צידוק או סיבה טובה; או אם בשעת ניהול המשא והמתן אין הוא מגלה ומבהיר עובדות, שהיושר וההגינות מחייבים גילוין..." (ההדגשות אינן במקור). מן המוסכמות הוא כי עת מדובר במשא ומתן לקראת כריתת הסכם עבודה ויצירת יחסי עבודה, נדרש מהצדדים תום לב מוגבר (דב"ע מה/3-77 גרשון - מדינת ישראל פד"ע יז' 337 בעמ' 350-351; דב"ע נג/3-40 חברת איסטרוניקס בע"מ - גרפונקל פד"ע כה' 456 בעמ' 461- 466; אלישבע ברק "משא ומתן לקראת חוזה עבודה", שנתון משפט העבודה ג' 51 בעמ' 64-65). יחד עם זאת ולאור קביעתנו לעיל לפיה כל שסוכם בין הצדדים הוא שיתוף פעולה לגיוס כספים ופרויקטים אחרים בתחום של יחסי ציבור של התיאטרון, התקשרות שהייתה אמורה להיות מול התובעת כעובדת עצמאית, ואין המדובר במשא ומתן לשם כריתת הסכם עבודה - השאלה באשר לתום ליבו של התיאטרון במשא ומתן זה אינה בסמכותו של בית הדין לעבודה. על כן, נתמקד במשא ומתן שהתנהל בין הצדדים בכל הקשור למועמדותה של התובעת לתפקיד דוברת התיאטרון. העובדות המתוארות על ידי שני הצדדים מעלות התנהלות בעייתית של התיאטרון, אשר "משך" את התובעת במהלך תקופה ארוכה, כאשר נציגיו הרגיעו אותה בכל פעם שהציגה בפניהם שאלות (מר רונן), קבעו עמה פגישות (אשר בוטלו בסמוך לפני מועדן, אף דקות ספורות - גב' פרידמן) וכן הלאה - והתנהלות כזו אינה תקינה ואינה ראויה למעסיק סביר ועוד ביתר שאת עת מדובר בגוף ציבורי או דו מהותי. נראה כי התיאטרון התנהל בעצלתיים בעניינה של התובעת, תוך העברת האחריות בעניין מאחד לשני (פעם גב' פרידמן מבטלת פגישות עם התובעת ופעם מר רונן לא מגיב לפניותיה, פעם גב' פרידמן אומרת שמר רונן מוסמך כמוה להחלטה ופעם אומרת כי אינו מוסמך לדבר...). גם במידה ומצבו התקציבי של התיאטרון לא אפשר לו להתקשר עם התובעת, היה עליו לגלות אחריות, להציף את הבעיה ללא דיחוי בפני התובעת ולגלות בפניה שקיפות מלאה. על אף התנהלות זו של התיאטרון, לא עלה בידה של התובעת להוכיח כי התיאטרון נהג עמה בחוסר תום לב בניהול משא ומתן, אשר מתקיים מקום בו הוצג לעובד מצג שווא או מקום בו הוליכו את העובד שולל - ואין זה המקרה שלפנינו, בו נמסרה לתובעת הודעה כי אין באפשרות התיאטרון למנות דובר חדש וכי עוזרתו של הדובר הקודם היא שתכנס לנעליו. לסיכום התובעת לא הוכיחה שנכרת עמה חוזה עבודה לפיו התקבלה לעבודה כדוברת התיאטרון, כטענתה. כמו כן, לא הוכיחה התובעת כי התיאטרון פעל בחוסר תום לה במשא ומתן לקראת חוזה העבודה עמה. בשל כך, לא הוכיחה התובעת כי קיימת עילה לזכאותה לפיצוי כלשהו מהתיאטרון (ממוני או לא ממוני). בהתאם לכך, אנו דוחים את תביעת התובעת על כל רכיביה. בהתחשב בהתנהלות התיאטרון כלפי התובעת, כפי שתוארה לעיל, אנו לא מחייבות את התובעת בהוצאות משפט. כל צד יישא בהוצאותיו. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. הפרת חוזהחוזהפיצוייםזדוןהסכם ניהולתום לבתום לב במשא ומתןמשא ומתן