בקשת הנתבעים לחיוב התובע, תושב הרשות הפלסטינאית, בהפקדת ערובה להוצאות 2. בנימוקי הבקשה נטען כי התובענה כנגד הנתבעים 1 -3 מוגשת בפעם השלישית, לאחר ששתי התביעות הראשונות נמחקו בשל מחדלי התובע. ניהול התביעה גורם נזקים לנתבעים, הנגררים פעם אחר פעם להוצאות מיותרות, תוך ששמם התטוב נפגע בשל התנהלות התובע. עוד נטען כי התובע לא מסר כתובת מגורים מדוייקת והדבר יקשה על גביית הוצאות הנתבעים, ככל שייפסקו לטובתם. העובדה כי התובע מתגורר באזור חברון המצוי בשליטת החמאס, תקשה אף היא על גביית ההוצאות ויש בה כדי להצדיק חריגה מההלכה שנפסקה בעניין הטלת חיוב בערובה על עובדים תושבי הרשות. כן נטען כי סיכויי התביעה הינם קלושים, בשל טענת הנתבעים להיעדר יריבות, כפי שפורטה בכתב ההגנה. זאת בפרט בהתייחס לנתבעים 2 ו-3, אשר אין חולק כי לא העסיקו את התובע, ובכתב התביעה לא פורטה כל עילה המצדיקה הרמת מסך וחיובם בחובות הנתבעת 1. בנוסף התביעה הוגשה על גבול תקופת ההתיישנות. 3. בתגובת התובע נטען כי דין הבקשה להידחות על הסף, מאחר ואינה נתמכת בתצהיר. לגופו של עניין נטען כי חיובו של התובע בהפקדת ערובה יחסום למעשה את דרכו לבית הדין. זאת בניגוד להלכה הפסוקה בהתייחס לחיוב בערובה של עובדים זרים ותושבי הרשות בתביעות המתנהלות בבית הדין לעבודה. לטענת התובע, אמנם התקשה בעבר לשאת התשלום אגרה בשל מצבו הכלכלי הקשה, אך מעולם לא הושתו עליו הוצאות, ולכן לא התחמק מתשלום הוצאות בעבר. לכן אין הצדקה לחיובו בהפקדת ערובה. עוד נטען כי טענת הנתבעים לגבי שלטון החמאס במקום מושבו של התובע אינה נכונה ואינה רלוונטית. לטענת התובע, אין חולק כי התובע דווח על ידי הנתבעת 1 כעובד שלה לשירות התעסוקה. לגבי הנתבעים 2 ו-3 נטען כי התנהלותם מצדיקה הרמת מסך. לפיכך אין בסיס לטענת הנתבעים להיעדר יריבות. כן נטען כי מדובר בתביעה לזכויות קוגנטיות שסיכוייה גבוהים מאד. 4. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה להלן החלטתי. 5. סמכותו של בית הדין להטיל חיוב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע נגזרת מהוראת סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, הקובע כי: "בכל עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק". מכח הוראה זו אימצו בתי הדין את תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, המסמיכה את בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות. זאת תוך מתן דגש לאופיים המיוחד של ההליכים בבית הדין לעבודה (ר' ע"ע 1064/00 דניאל קיניאנג'וי נ' אוליצקי עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פד"ע לה 625) וכך נפסק לעניין זה: "חיובו של בעל דין בהפקדת ערובה כתנאי לקיומו של הליך משפטי פוגע בזכות הגישה לערכאות, שהיא זכות יסוד. עם זאת, אין המדובר בזכות מוחלטת, אלא בזכות שיש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים, בהם האינטרס של בעל דין שכנגד שלא להיות מוטרד ללא סוף, או לא לצאת בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו. תכלית החיוב בערובה הינו מניעת תביעות סרק והשיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בהליך. השיקול המשני הוא יכולת גביית ההוצאות מבעל הדין כנגדו מכוונת הבקשה". ע"ע 453354 ניקולא דטקו נ' שומרוני בע"מ )ניתן ביום 20/8/07) לעניין חיובו של תובע שהינו עובד זר בהפקדת ערובה להוצאות נפסק: "עובד זר יחויב בהפקדת ערובה באותם מקרים בהם הושתו על העובד הזר בעבר הוצאות משפט או חיובים אחרים אותם לא פרע, או שעל פניו הוכיח המעסיק כי ייגרם לו נזק של ממש כתוצאה מהגשת התובענה, או שתובענתו מופרכת על פניה" (ר' פס"ד קיניאנג'יו לעיל) גישה זו אומצה על ידי בית הדין הארצי גם בע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 6/7/03), שם נפסק כי לצורך חיוב תובע שהינו עובד זר בהפקדת ערובה להוצאות: "יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; ייגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין . " לגבי עובד שהוא תושב הרשות הפלסטינאית, נפסק בעניין אבו נסאר כדלקמן: "כשהעובד הוא תושב הרשות הפלסטינית - ככלל, אין להטיל על עובד תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המעסיק-הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו. בתוך כך, תינתן הדעת לשני פנים אלה: הפן האחד: כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גביה באזור, תידרש מן העובד הוכחה ראשונית לכאורה, ולוּ ראשית ראיה הנלמדת מפני הדברים, שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה. באֳמְרנו "טובים הסיכויים" אין כדי לקבוע רף גבוה יותר מזה הנדרש להוכחה הראשונית לכאורה, כאמור לעיל. הוכחה ראשונית זו תפחת במשקלה, כאשר המדובר הוא בתביעה למימוש זכויות סוציאליות המוקנות מכוח משפט העבודה, כגון שכר מינימום. או אז, יִטֶּה בית הדין לפתוח לעובד את שערי בית הדין ולהכשיר את נתיב התביעה למימוש זכויותיו מכוח משפט העבודה המגן. במקרים המתאימים, ייתן בידיו אפשרות לתקן את תביעתו ולהעמידה על בסיס לכאורי מוצק יותר. הפן האחר: נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי "טובים סיכויי התביעה", ולוּ לכאורה, וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו." בפסק דינו של הנשיא אדלר שם נקבע: "כלל הוא, שנקבע בפסיקת בית דין זה, כי עצם היותו בעל דין תושב יו"ש, רצועת עזה או עובד זר אין בו, לכשעצמו, טעם לחייבו להפקיד ערובה. מדיניות זו מעוגנת בעקרון במשפט העבודה והביטחון הסוציאלי, שאין למנוע עובדים, שרבים מהם דלי אמצעים, לממש את זכויותיהם.... חריג לכלל זה הוא המקרה בו התנהגותו של אותו בעל דין מצביעה על התחמקות מביצוע פסק דין או החלטה ו/או הטרדת בעל הדין השני." 6. בענייננו מדובר בתובע תושב הרשות הפלסטינאית, שלטענתו הועסק על ידי הנתבעת 1 בתקופה שבין 11/05 - 8/07. 7. לא ניתן לקבוע כבר בשלב זה כי התביעה כנגד נתבעת 1 היא מופרכת על פניה. מהמסמך שצורף לכתב התביעה עולה כי הנתבעת 1 דיווחה על התובע כעובד המועסק על ידה לשירות התעסוקה. עובדה זו לא הוכחשה על ידי הנתבעים והיא תומכת בטענת התובע לגבי זהות המעסיק. 8. בענין הנתבעים 2 ו-3, כתב התביעה מעלה טענות להרמת מסך בינם לבי הנתבעת 1. אין חולק כי הנתבעים 2 ו-3 הם בעלי מניות בנתבעת 1. על פי הנטען בכתב התביעה התנהלותם בניהול הנתבעת 1, ובכלל זה אי תשלום זכויות העובדים מהווה עילה להרמת מסך. טענה זו ראויה להתברר בהליך הוכחות, ואין לקבוע כבר בשלב זה כי מדובר בטענה משוללת יסוד. 9. מדובר בתביעה לתשלום זכויות קוגנטיות לרבות פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, דמי הבראה ועוד. על פי הנפסק בפס"ד אבו נסאר - בתביעות מסוג זה יפחת משקל ההוכחה הראשונית הנדרשת מעובד, תושב הרשות הפלסטינאית, לביסוס תביעתו. בענייננו התובע הציג ראשית ראיה לביסוס תביעתו כפי שפורט לעיל. מן הראוי לציין כי אין המדובר בתביעה מופרזת על פניה, כאשר סכום התביעה עומד על כ-30,000 ₪, בגין תקופת העסקה בת כשנתיים. מעיון בכתב התביעה עולה כי התובע הפחית מהסכומים הנתבעים את הסכומים ששולמו לו מטעם שירות התעסוקה. 10. לעניין מחיקת תביעות קודמות שהוגשו על ידי התובע בשנת 2008 - מדובר בתביעות שנמחקו בשלב מוקדם וללא חיוב בהוצאות, עקב אי תשלום אגרה. מחיקה מסוג זה אינה מהווה מעשה בית דין ואינה מונעת הגשת תביעה נוספת בעתיד. אין כל טענה כי התובע התחמק מתשלום הוצאות שהושתו עליו בעבר, שכן התובע כלל לא חויב בהוצאות בגין מחיקת התביעות הקודמות שהגיש. בנסיבות אלה אין במחיקת התביעות הקודמות של התובע מטעמים פרוצדוראלים של אי תשלום אגרה, כדי להצדיק חיובו בערובה במסגרת תביעה זו. בניגוד לנטען בבקשה, התובע הוכיח את רצינותו בניהול תביעה זו, כאשר התייצב לשני הדיונים שהתקיימו עד כה. 11. התובע לא הכחיש כי אין לו נכסים בישראל ואף הודה בתגובתו כי מצבו הכלכלי קשה. עובדה זו מצביעה על קושי אפשרי בגביית הוצאות מן התובע, ככל שייפסקו לטובת הנתבעים. ואולם על פי ההלכה הפסוקה, אין לחסום את דרכו של העובד הזר לבית הדין אך מפאת עוניו. זאת שעה שמדובר בתביעה לתשלום זכויות קוגנטיות, אשר סיכויה אינם קלושים, כפי שפורט לעיל. 12. לא הוכח כי התנהלותו של התובע בהגשת התביעה חסרת תום לב באופן המצדיק חיובו בהפקדת ערובה. הגשת תביעות קודמות, אשר נמחקו בסופו של יום מטעמים פרוצדוראלים, מרמזת דווקא כי כבר בסמוך למועד הפסקת העבודה ביקש התובע לעמוד על זכויותיו בגין תקופת עבודתו. 13. במסגרת איזון האינטרסים של הצדדים בנסיבות העניין, זכות הגישה לערכאות של התובע, בתביעתו למימוש זכויות קוגנטיות מכח המשפט המגן, גוברת על אינטרס הנתבעים בהבטחת הוצאותיהם בגין ניהול ההליך, במידה והתביעה נגדם תידחה. 14. מכל הנימוקים שלעיל, הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה נדחית. 15. שאלת ההוצאות תידון בסיום ההליך. ערובה להבטחת הוצאותערובה