טען כי המעסיק לא העסיק אותו בהיקף המשרה בה עבד משך השנים התובע טען, כי נסיבות אלה מהוות הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. עוד טען התובע, כי הנתבע לא שילם לו במהלך שנות עבודתו דמי חופשה ודמי הבראה, על אף שמדובר בזכויות להן הוא זכאי על פי חוק. לטענתו, למרות שהוא הלין על העיכוב בתשלום השכר, על הפחתת היקף משרתו, ועל כך שלא שולמו לו דמי חופשה ודמי הבראה, הנתבע לא נענה לפניותיו. התובע טען, כי בשל אי תשלום שכרו והזכויות הנוספות, הוא נקלע למצב כלכלי קשה, אשר הביא אותו להתפטר מעבודתו אצל הנתבע. לטענת התובע, המדובר בהתפטרות שדינה כפיטורים. 3. התובע טען, כי הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 24,916 ₪; לשכר עבודה בסך של 8,700 ₪; לפדיון דמי הבראה בסך של 3,650 ₪; לפדיון ימי חופשה בסך של 10,800 ₪; לפיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה בהתאם לצו ההרחבה בענף המתכת החל על הצדדים בסך של 17,550 ₪. 4. הנתבע בכתב הגנתו טען, כי התובע עזב את עבודתו מרצונו ולאחר שהתובע סיים עבודתו נערך לו חישוב סופי של זכויותיו, ואלה עמדו על סך של 6,180 ₪, אשר שולמו לתובע. בהקשר זה ציין הנתבע, כי בידו יומן עבודה בו מפורטים הסכומים ששולמו לתובע, וממנו עולה, כי התובע קיבל תשלומים ביתר, אותם עליו להשיב לידיו. הנתבע הוסיף וציין, כי הוא והתובע נותרו בקשר חברי, ושנה לאחר עזיבתו של התובע את העבודה, פנה אליו התובע וביקש ממנו מכתב המלצה. לטענת הנתבע, במעמד מתן מכתב ההמלצה, התובע חתם על מסמך לפיו, אין ולא יהיו לו כל טענות בגין תקופת העבודה אצל הנתבע. הנתבע ציין, כי העובדה שהתובע פנה בתביעתו שלוש שנים לאחר סיום יחסי העבודה, תמוהה, ויש בה כדי להצביע על כך, שלא נותר חייב לתובע דבר. 5. בדיון המוקדם שהתקיים בתאריך 22.11.12, נקבעו המוסכמות והפלוגתאות בין הצדדים. הצדדים פרטו במסגרת זו, את גרסאותיהם בהתייחס לנסיבות סיום העבודה, השכר הקובע והזכויות הנתבעות. ההסכמה שהיתה בין הצדדים התייחסה לתקופת העבודה בה עבד התובע אצל הנתבע מתאריך 1.7.05 ועד 11.5.09. בהתייחס לנסיבות סיום העבודה טען התובע, כי הוא התפטר, מאחר ולא קיבל את שכרו עבור חודשי העבודה האחרונים. התובע הוסיף, כי יום עבודתו האחרון היה בתאריך 11.5.09, כאשר הסיבה לכך היתה, שהנתבע לא סיפק לו עבודה. לעומת זאת, הנתבע טען, כי התובע התחתן בתחילת חודש יוני 2009, ולכן הוא פנה אליו בבקשה לשהות בחופשה במהלך חודש מאי, כדי לסדר עניינים הקשורים בחתונה, ומאחר וחלק ממשפחתו התגוררה בשטחים. לטענתו, הוא נעתר לבקשת התובע, וכחודש לאחר החתונה הוא יצר קשר טלפוני עם התובע לבדוק, מדוע הוא עדיין לא שב לעבודה אצלו, אז הודיע לו התובע, כי החל לעבוד במקום אחר. התובע מצידו, אישר שהחל לעבוד אצל מעסיק אחר כחודש לאחר נישואיו, וטען כי הוא אינו זוכר את תאריך נישואיו, אך אלה נערכו לפני 4 שנים. נותרה מחלוקת בין הצדדים, באשר להיקף משרתו של התובע, תעריף שכרו היומי וחישוב השכר הקובע כפועל יוצא מכך. בהתייחס לרכיבי התביעה בגין פדיון חופשה והבראה, וכן הפרשות לפנסיה, הנתבע טען, כי הוא שילם לתובע את הסכומים בגינם, אך אין לו הוכחה לכך. על מחלוקות אלה נעמוד בהכרעתנו בהתייחס לרכיבים אלה. 6. נשמעו לפנינו עדויות התובע והעד מטעמו מר אבו חגה ראמי (להלן גם - "ראמי"), אשר הועסק על ידי הנתבע כעובד שכיר בשנת 2009. הנתבע לא הגיש תצהיר, מאחר ולא חויב לעשות כן משלא היה מיוצג, אולם הוא העיד לפנינו. דיון והכרעה: נסיבות סיום עבודתו של התובע, וזכאותו לתשלום שכר עבודה ופיצויי פיטורים: 7. כאמור, לטענת התובע, הוא התפטר מעבודתו אצל הנתבע, מאחר ושכרו לחודשים פברואר עד מאי 2009, לא שולם, התנהלות המהווה הרעה מוחשית בתנאי העבודה, ולמעשה, לא היה ניתן לצפות ממנו להמשיך ולעבוד בנסיבות אלה. לטענת הנתבע, הוא שילם לתובע את שכרו במזומן, מאחר והיו לתובע בעיות בבנק, בעוד לעובדים אחרים שעבדו אצלו, הוא שילם את שכרם בהמחאות או בהעברות בנקאיות (עיין פרוטקול הדיון המוקדם עמ' 1 ש' 9-13). 8. מעדותו של ראמי, אשר עבד אצל הנתבע תקופה של 3 חודשים בתחילת שנת 2009, בעבודה דומה לזו שביצע התובע, עלה כי הוא קיבל את מלוא שכרו, אם כי לסירוגין. ראמי העיד בתצהירו, כי הוא עזב את עבודתו אצל הנתבע, מאחר והשכר שולם לו באיחור ולסירוגין. ראמי לא העיד שהתובע לא קיבל את שכרו בסופו של יום, אלא מעדותו בתצהירו עולה, כי התובע נאלץ לפנות ולהזכיר לנתבע לשלם את שכרו, דהיינו השכר לא שולם במועד. בחקירתו הנגדית העיד ראמי (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 15-17), כי: "עבדתי אצל הנתבע 3 חודשים, והיתה לי בעיה בגלל המשכורות ולכן, עזבתי את העבודה. הנתבע לא היה נותן את המשכורת בפעם אחת, אלא בשיעורים. לפעמם קיבלתי סכומים של 500 ₪, לפעמים 800 ₪, קיבלתי את הסכומים במזומן. בסוף קיבלתי את סכומי המשכורת, אבל יצאה לי הנשמה עד שקיבלתי את כל הכסף...". 9. הנתבע בחקירתו הנגדית אישר, כי שילם לתובע את שכרו לשיעורין. התרשמותינו מהעדים היתה, כי התובע לא העיד אמת כאשר אמר שלא קיבל את שכרו כלל, עבור ארבעת החודשים אחרונים לעבודתו, ואין כל סיבה שהנתבע ישלם את מלוא השכר לעובד אחר, פחות ותיק מהתובע, ולא ישלם את השכר לתובע. הננו מאמינים שהנתבע שילם לתובע את כל שכרו, אם כי השכר לא שולם במועד, ולא שולם בתשלום אחד, אלא לסירוגין. איננו סבורים, כי התובע היה משתהה למעלה מ-3 שנים בהגשת התביעה, אם אכן לא היה מקבל את שכרו עבור 4 חודשי עבודה. 10. מעבר לכך, גרסתו של הנתבע, עליה הוא העיד ולפיה, התובע ביקש ממנו שלא לעבוד סמוך לחתונתו, בחודש מאי 2009, לאור ההכנות הכרוכות בה, ולאחר שהתחתן החל לעבוד אצל מעסיק אחר, מטעמיו, נמצאה בעיננו מהימנה. סביר גם להניח, כי התובע לא היה פונה לנתבע שנה לאחר סיום יחסי עובד ומעביד ומבקש ממנו מכתב המלצה, אם מערכת היחסים ביניהם לא היתה מסתיימת באופן תקין, והתובע לא העיד, כי במועד בו פנה אל הנתבע, שנה לאחר סיום העבודה, על מנת לקבל מכתב המלצה, הוא ביקש שכר כלשהו שהנתבע נותר חייב לו, או פיצויי פיטורים, ונדגיש, כי התובע אישר בחקירתו הנגדית שפנה לנתבע לקבל מכתב המלצה שנה לאחר תום יחסי עובד-מעביד. כמו כן, מהימנה עלינו עדות הנתבע, כי התובע הפסיק לעבוד אצלו בסמוך לחתונתו, ולאחר החתונה החל לעבוד אצל מעסיק אחר. עוד העיד התובע בחקירתו הנגדית, כי בשנת 2012, הוא צבר חובות בגין דו"חות של העירייה והמשטרה, ומכיוון שלא היה בידיו כסף לשלמם, הוא החליט לתבוע את הנתבע (עמ' 7-8 ש' 32 ו 1-2 בהתאמה). עדות זו של התובע תומכת בדבריו של הנתבע במעמד הדיון המוקדם, כי התובע החליט לתבוע אותו, לאחר שבשנת 2012 נפתחו נגדו תיקי הוצאה לפועל. מכאן, ניתן להסיק, שבזמן אמת, כאשר התובע התפטר, הוא לא סבר שהתפטרותו נבעה מהרעה מוחשית בתנאי העבודה בגינה הוא היה זכאי לתשלום פיצויי פיטורים ושכר עבודה, ובוודאי שהתובע לא המציא ראיה, כי נתן התראה כלשהי לנתבע עובר להתפטרותו, כנדרש, כאשר מדובר בהתפטרות בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים ואשר המעביד יכול לתקנן. 11. בנסיבות שהוכחו לפנינו שהתובע קיבל את שכרו במזומן, אם כי השכר שולם לו כל חודש במספר תשלומים, בהתאם להוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, וההלכה הפסוקה בנושא, ומשלא ניתנה התראה כראוי ע"י התובע, אין מקום לקבוע, כי התובע התפטר בדין מפוטר. התובע אף לא הוכיח, שנתן התראה לנתבע, שאם זכויותיו הסוציאליות לא תשולמנה לו בתוך פרק זמן מסוים, הוא יתפטר בדין מפוטר. 12. לאור האמור לעיל, נדחית תביעת התובע לתשלום שכר עבודה ופיצויי פיטורים. זכאות התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה: 13. התובע עבד כרתך ומסגר בעסקו של הנתבע אשר עסק בהכנת שערים ובעבודות מסגרות. לכן, צודק התובע בטענתו, שחל על יחסי העבודה בין הצדדים צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה. על פי צו זה, היתה חובה על הנתבע להפריש עבורו הפרשות בשיעור של 6%, כחלק המעסיק במרכיב הפנסיוני. הנתבע אישר בכתב הגנתו וכן בחקירתו הנגדית, כי לא הפריש עבור התובע הפרשות פנסיוניות. הנתבע טען, כי בסמוך לסיום יחסי העבודה שולם לתובע סך של 790 ₪, בגין הפרשות פנסיוניות לשנים 2008 ו 2009. טענה זו של הנתבע, לא הוכחה, והנתבע אף לא הסביר, כיצד הגיע לחישוב של 790 ₪, אותם הוא טוען כי שילם לתובע. 14. התובע ציין את הסכום הנתבע על-ידו, אולם לא פירט כיצד הגיע לסכום זה. הנתון היחיד המצוי לפני בית הדין, והמאפשר לו לערוך תחשיב של שיעור הפיצוי בגין העדר ההפרשה, הינו טופסי ריכוז המשכורות השנתיים של התובע בהתייחס לשנים 2005 - 2009 (נ/3). צירוף סכומי הברוטו של רכיבי השכר הנכללים בשכר הקובע של התובע על פי צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, בהתאם לטופסי הריכוז השנתיים מביא למסקנה, שעל הנתבע היה להפריש עבור התובע סך של 16,040.805 ₪ במרכיב הפנסיוני; הנתבע לא ביצע הפרשה כנדרש, ולא הוכיח כי שולם לתובע סכום כלשהו כפיצויי בגין אי ההפרשה. אשר על כן, התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך של 16,040.805 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.4.07 (מחצית תקופת העבודה), ועד התשלום המלא בפועל. זכאות התובע לתשלום פדיון חופשה והבראה: 15. בכתב התביעה טען התובע כי במהלך תקופת עבודתו, לא שולמה לו תמורת חופשה ולכן הוא זכאי לפדיון של 36 ימי חופשה בסך של 10,800 ₪ (עפ"י תעריף של 300 ₪ ליום עבודה). הנתבע מצידו טען בכתב ההגנה, כי בסמוך לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים, הוא ערך עם מנהל החשבונות שלו חישוב של הזכויות להן היה זכאי התובע ואלה שולמו לתובע. עפ"י תחשיב זה של הנתבע, התובע היה זכאי ל- 5.8 ימי חופשה בשיעור של 300 ₪ ליום, ובסה"כ 1,740 ₪; לסך של 3,650 ₪ בגין פדיון דמי הבראה (10 ימים בשיעור של 365 ₪ ליום). 16. בדיון המוקדם חזר התובע על גרסתו והבהיר, כי לא שולמו לו דמי הבראה בשנתיים האחרונות לעבודתו ולא שולמו לו דמי חופשה בשלוש השנים האחרונות לעבודתו. הנתבע מצידו חזר על גרסתו, כי הסכומים להם היה זכאי התובע בגין פדיון חופשה והבראה, שולמו לידיו בתאריך 22.5.09, בסמוך לסיום יחסי העבודה ביניהם. 17. בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי הוא שילם לידי התובע את הסכומים להם הוא היה זכאי בגין דמי חופשה והבראה, אך לא הציג כל אסמכתא לתשלום זה. בחקירתו הנגדית העיד הנתבע, כי במהלך תקופת עבודתו של התובע, לא ניצל התובע את ימי חופשה אך הוא שילם לו במקום זאת את תמורתם. (עיין לדוגמה עמ' 9 ש/ 16 לפרוטוקול). הנתבע הופנה לתלושי השכר של התובע לשנת 2008 בהם נרשם מחד כי יתרת החופשה של התובע עמדה על 0 ומאידך שולמה לו במסגרתם תמורת חופשה, ונשאל האם הוא יכול להצביע על ימי החופשה אותם ניצל התובע בפועל ועבורם קיבל תשלום של דמי חופשה. הנתבע השיב כי רישום ניצול ימי החופשה נעשה ביומנים אישיים, אך הוא לא הצביע בפני בית הדין על הרישום של ימי החופשה. 18. מהאמור עולה כי הנתבע לא ערך רישומים מסודרים של ימי החופשה בתשלום שקיבל התובע, וכי אין התאמה בין הרישומים ביומני העבודה שהוגשו לבית הדין, לבין תלושי השכר. כמו כן, ככל שהנתבע שילם לתובע תמורת חופשה, למרות שהתובע לא שהה בחופשה, הרי שעפ"י ההלכה הפסוקה לא ניתן לשלם תשלום עבור חופשה לעובד שאינו יוצא לחופשה בפועל. עיין דב"ע לו/3-29 אמירה פנסטר נ' המכללה לאלקטרוניקה ואח' (לא פורסם). עוד ובנוסף עיין בע"ע 1144/04 אברהם מרחיב נ' מוקד אמון סביון (1981) בע"מ (21.12.06), בפסקה 31 לפסק הדין, בו צויין כי תשלום פדיון חופשה אפשרי, רק לאחר שהעובד חדל לעבוד ולא במהלך תקופת עבודתו של העובד. דהיינו, אין אפשרות שלא ליתן לתובע חופשה ולשלם לו במקום זאת רק את שווי החופשה. תכלית חוק חופשה שנתית, הינה שהעובד יקבל חופשה בעין. בנסיבות אלה, כאשר על הנתבע כמעסיק לנהל פנקס חופשה, ובו רישום של כל הנתונים לפי תקנות חופשה שנתית, והנתבע לא הרים נטל זה, התובע זכאי לתשלום עבור חופשה בהתייחס לשלוש השנים האחרונות לעבודתו בצירוף השנה השוטפת - שנת 2009. 19. על פי תלושי השכר שצרף התובע לשנת 2006, ולחודשים ינואר ועד יוני 2008, עולה, שהוא עבד, על פי רוב, במשרה מלאה (כ-22 ימי עבודה). לפיכך, את חישוב פדיון החופשה לו זכאי התובע, יש לערוך על בסיס משרה מלאה בת 5 ימי עבודה שבועיים, המזכים עפ"י צו ההרחבה בענף המתכת, אשר כאמור חל על העסקת התובע, ב-34 ימי חופשה (בגין שלוש השנים האחרונות לעבודתו והשנה השוטפת). הן עפ"י תלושי השכר לשנת 2008, והן עפ"י חישובו של הנתבע בכתב ההגנה, ערך יום עבודה של התובע, הינו בסכום של 300 ₪, כנתבע על ידו. אשר על כן, התובע זכאי לסך של 10,200 ₪ץ, בגין פדיון 34 ימי חופשה. 20. באשר לפדיון דמי הבראה, אין מחלוקת בין הצדדים על מספר ימי ההבראה לפדיונם זכאי התובע, כמו גם על ערך יום ההבראה. הנתבע לא הוכיח את טענתו, כי הסכום של 3,650 ₪, לו זכאי התובע בגין פדיון דמי הבראה, שולם לידיו. אשר על כן, אנו מקבלים את תביעת התובע לתשלום פדיון דמי הבראה בסך של 3,650 ₪ למעלה מן הצורך נציין, כי עפ"י צו ההרחבה בענף המתכת ולאור וותקו של התובע, הוא היה זכאי למספר ימי הבראה גבוה מזה הנתבע. ואולם, הלכה פסוקה היא, כי בית הדין לא יפסוק לתובע סכום גבוה מזה הנתבע בכתב התביעה, מה גם שייתכן שבשנת 2007, שולמו לתובע דמי הבראה, אך שעה שתלושי השכר לשנה זו לא הוצגו לפנינו, איננו יכולים לבחון את הדבר. 21. נוסיף ונציין, כי הנתבע טען במעמד הדיון המוקדם, כי הוא שילם לתובע בתאריך 22.5.09 תשלום עבור חופשה והבראה, אולם לא הוכיח כי התובע קיבל סכום זה, וקיים גם הבדל בין הסכום המוצהר לפרוטוקול (עמ' 4 ש' 10), והמצוין בכתב ההגנה, לבין הסכום שהנתבע העיד לגביו, שכך נרשם ביומנו. 22. למען הסר ספק נציין כי אין בידנו לקבל את טענת הנתבע לפיה משהתובע אישר בכתב ידו בתחתית מכתב ההמלצה שהוא מסר לידיו (נ/1) כי אין לו כל טענות כלפיו בגין תקופת עבודתו אצלו, הוא לא זכאי לתשלום כלשהו. ראשית נציין כי התובע מכחיש חתימתו, אולם גם אם התובע היה חותם, הרי המסמך אינו עומד בתנאים הנדרשים על מנת להוות כתב וויתור. 23. בדב"ע נב/3/17 מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי ואח' נ. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פד"ע כז' 3 בעמ' 34-35 סוכמו בקצרה הקריטריונים בנוגע לכתבי ויתור ולתוקפם. בפסק דין זה חוזר בית הדין הארצי ומדגיש כי אין לוותר על זכויות שנקבעו בחוקי מגן כגון חוק שעות עבודה ומנוחה או חוק חופשה שנתית וכד' וכי המגמה הכללית במשפט העבודה הינה לצמצם את המקרים שבהם ינתן תוקף לכתב ויתור ועל כן גם נחקק סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורין המתנה את תוקפו של צו סילוק ופשרה בתנאים מסוימים. באותו פסק דין חזר בית הדין על ההלכה, כי אין נפקות לכתבי ויתור כאשר העובדים אשר חתמו עליהם לא קיבלו חשבון מפורט בדבר הסכומים המגיעים להם בסילוק תביעותיהם. על מנת שינתן תוקף לכתב ויתור על בית הדין לבדוק את שלושת התנאים הבאים: א. הזכויות שעליהן ויתר העובד היו ידועות לו. תנאי זה מתמלא אם העובד חתם על כתוב הוויתור לאחר הגשת כתב התביעה, שכן ידע על קיומה (לטענתו) של עילת התביעה; ב. נמסר לעובד לפני חתימתו על כתב הסילוק, חשבון ברור ומובן של הסכומים שקיבל ו/או הפוליסות שהועברו לו; ג. כתב הסילוק ברור וחד משמעי. עיין לענין תוקפו של כתב ויתור גם בדב"ע נה/3/154 אלקטרה תעשיות (1970) בע"מ נ. משה גורין פד"ע כט' 385 בעמ' 389 וכן בדב"ע נו/3/29 תנובה בע"מ נ. אסתר לוסקי, עבודה ארצי כרך לא' (2) 93. בפסק הדין בענין תנובה נ. לוסקי חזר בית הדין הארצי על ההלכה בדבר מתן משקל מועט יחסית לכתבי ויתור של עובדים ועל כך כי רק במקרים בהם ברור באופן חד משמעי כי העובד מודע לחלוטין לזכויותיו ולפירוטן והחליט לותר עליהן ינתן משקל לחתימה על כתב הויתור. בית הדין הארצי מפי השופטת ברק פסק באותו ענין כי : "הלכה זו תואמת את מטרותיו של משפט העבודה. משפט העבודה נולד על ברכי הרעיון, שהעובד נמצא בעמדת מיקוח חלשה יותר ממעבידו. משכך בא משפט העבודה המגן להשוות במידת מה את עמדת המיקוח של העובד והמעביד... יש לבחון את הנסיבות בהן נחתם כתב הויתור. כך למשל בענין מסוים קיבל המערער את חשבון התשלום האחרון ובדק אותו לפני שחתם על כתב הויתור. כתב הויתור באותו ענין היה ברור ומובן למערער... המערערת לא מסרה למשיבה את חשבון הפיצויים ועל כן לא ידעה המשיבה אילו רכיבי שכר נכללו בחישוב הפיצויים..." בענייננו, מעבר לכך שעובדתית לא ברור, האם התוספת בתחתית נ/1 - שהינה בכתב ידו של הנתבע, אכן נחתמה על ידי התובע, אם לאו, שכן התובע מכחיש שחתם על המכתב והחתימה אינה דומה לחתימתו על התצהיר, הרי שיישומם של אותם עקרונות שפורטו לעיל, מביאה למסקנה, כי גם אם התובע חתם על נ/1 הוא אינו מנוע מלתבוע את זכויותיו מאת הנתבע, רק בשל החתימה על מסמך זה. הדברים אמורים במיוחד, מאחר ובנ/1 כלל לא נזכרות הזכויות לקבלת דמי הבראה, פדיון חופשה, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה וכדומה. סוף דבר: תביעת התובע מתקבלת בחלקה, והנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים: 24. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך של 16,040.805 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממחצית תקופת עבודתו של התובע, דהיינו מ-1.4.07, ועד התשלום בפועל, וישולם לתובע תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. 25. פדיון חופשה בסך של 10,200 ש"ח. פדיון דמי הבראה בסך של 3,650 ש"ח. סכומים אלה ישולמו לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים, דהיינו מ-12.5.09, ועד התשלום בפועל. 26. תביעות התובע לתשלום פיצויי פיטורים ושכר עבודה - נדחות. 27. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה, שאם לא כן ישא סכום ההוצאות ושכר הטרחה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. משרה