תביעתה של המערערת להכיר במצבה הנפשי ככזה שנגרם בשל "תאונה בעבודה", כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק). המסגרת העובדתית להלן העובדות המוסכמות: א. המערערת, ילידת 13/9/64, הועסקה כפקידת הוצאה לפועל בשירות משרד עורכי דין מיום 17/7/72001 ועד ליום 3/9/2008. ביום 3/9/2008, בשעת הפסקת צהריים, עת שעורך הדין מבעלי המשרד (להלן - עורך הדין) היה מחוץ למשרד והתקשר לברר אודות הודעות טלפוניות שהושארו לו, נמסר לו על ידי פקידה במשרד (להלן - הפקידה) כי היתה לו הודעה מפלוני, שרק שמו הפרטי נרשם, וכי את פרטי ההודעה רשמה המערערת. או אז התפתח ויכוח קולני בין המערערת, ששמעה את השיחה, לבין הפקידה - ויכוח שנמשך כעשרים דקות ובנוכחות חלק מעובדי המשרד (עובדים אחרים אף יצאו מחדריהם למשמע הצעקות). במהלך הויכוח הטיחו השתיים עלבונות זו בזו. המערערת טענה כי הפקידה צריכה ללמוד בבית ספר להיות אנושית והפקידה צעקה בתגובה כי המערערת צריכה ללמוד לא לשקר ולא לגנוב. הויכוח הוגדר כארוע חריג. ב. עורך הדין ששב מהפסקת הצהריים סירב לשמוע את הסברי המערערת ואיים כי אם עוד פעם תהיה מהומה כזאת במשרד הוא "יעיף" את שתיהן. עוד הוסכם כי לאירוע החריג מיום 3/9/2008 קדמו ויכוחים רבים והקנטות בין הפקידה לבין המערערת. ג. המערערת המשיכה לעבוד באותו יום ולמחרת פנתה לטיפול רפואי ומאז לא שבה לעבודתה. אף כי הדבר לא נקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי, מעיון בתיק הרפואי עולה כי ביום 4.9.08 ביקרה המערערת אצל ד"ר טומפובסקי וניתנה לה תעודת מחלה לימים 4 ו- 5 לחודש ספטמבר 2008, ובהמשך הוארכה תעודת המחלה לתקופות נוספות. תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה הוצאה ביום 5.10.08. חוות הדעת של המומחה פרופ' סיגל מרצה מונה, כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין (להלן - המומחה). ביום 13.5.11 ניתנה חוות דעתו (להלן - חוות הדעת), ולפיה המערערת סובלת מהפרעת הסומטיזציה - כתחלואה נלווית להפרעת החרדה הכללית ממנה סובלת המערערת ואשר תחילתה בסוף שנות ה-90'. המומחה קבע כי אין קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין המחלה שאובחנה אצל המערערת או להופעת ההפרעה הנפשית ממנה סובלת המערערת. לבסוף קבע המומחה, כי אף אם האירוע החריג השפיע על מצבה הנפשי של המערערת, מדובר בהשפעה מזערית, חולפת ופחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים. לבקשת המערערת הועברה למומחה, בהחלטה מיום 26.6.11, שאלת ההבהרה הבאה: "האם מאז האירוע החריג גברו תלונותיה של התובעת אודות תסמינים הנובעים מההפרעה ממנה היא סובלת? ככל שהתשובה הינה בחיוב - אנא נמק את קביעתך לפיה לאירוע החריג יש השפעה מזערית וחולפת על מצבה של התובעת. אנא פרט את תשובותיך." ביום 23.8.11 השיב המומחה לשאלת ההבהרה כדלקמן: "ההפרעה הנפשית ממנה סובלת התובעת נותנת אותותיה באופן מחזורי, לתקופות ולפרקים משתנים. בפברואר 2009 מדווח כי התובעת חשה בטוב. באוגוסט 2009 שוב חלה ירידה במצבה הנפשי, לאחר שפוטרה מעבודתה. ב-28 בינואר 2010 שוב חל שיפור במצבה לאחר שחזרה לעבוד. בנובמבר 2010 קרתה לתובעת תאונת עבודה (תאונה חמישית בתולדותיה) עם חבטת ראש. בעקבות כך התובעת התלוננה שוב על סחרחורות, כאבי ראש וחוסר יציבות. אין קשר בין אירועים אלה ובין האירוע החריג מיום 3 בספטמבר 2008. " לאחר שבית הדין עיין בסיכומי הצדדים הוא החליט להעביר למומחה שאלת הבהרה נוספת כדלהלן: "בהתאם להחלטה מיום 26.6.11 נתבקשת להשיב האם מאז האירוע החריג גברו תלונותיה של התובעת אודות תסמינים הנובעים מההפרעה ממנה היא סובלת? ואם כן - מדוע קבעת שלאירוע החריג השפעה מזערית וחולפת על מצבה. בתשובתך התייחסת בפירוט לתלונות שהיו לתובעת לאחר האירוע החריג והסברת מדוע אינך מוצא קשר בינן לבין האירוע החריג. יחד עם זאת, לא התייחסת בתשובתך לשאלה, האם תלונותיה של התובעת גברו לאחר האירוע החריג, לעומת המצב שהיה לפניו, וכיצד יש בכך, אם בכלל, כדי להעיד על הקשר בין האירוע החריג לבין מצבה לאחריו. לפיכך, הינך מתבקש להתייחס לסוגיה אחרונה זו, שלא קיבלה מענה בתשובתך." ביום 21.12.11 השיב המומחה לשאלת ההבהרה הנוספת כך: "תלונותיה של התובעת כלולות בתיק הרפואי והתייחסות לגביהן מפורטת בחוות דעתי מיום 13 במאי 2011. מספר הרישומים של ביקורים במרפאה, איננו מהווה אינדיקציה חד משמעית וחד ערכית לגבי מצבה של התובעת. כאמור בחוות דעתי מיום 23 באוגוסט 2011, ההפרעה הנפשית ממנה סובלת התובעת נותנת את אותותיה באופן מחזורי, לתקופות ולפרקים משתנים. במקרה שלפנינו, לאחר האירוע החריג, נרשמו ("גברו") תלונות של התובעת בפרק זמן של חמישה חודשים. התלונות הן סימפטום, או אינדיקציה לקיום מצוקה. אלא שבמקרה שלפנינו, כאמור, המצוקה לא נגרמה בעת האירוע החריג, אלא מדובר מצוקה רחבה יותר הנובעת מהפרעת סומטיזציה והפרעת חרדה מהן סובלת התובעת. מכל מקום, אין בתלונותיה של התובעת כדי להעיד על כך שהסיבה למצבה הוא קרות האירוע החריג, שכן, כאמור, האירע החריג הוא חלק ממכלול נסיבות רלבנטיות המאפיינות את מצבה הנפשי של התובעת ואשר הגורמים להם תוארו בהרחבה בחוות דעתי." (הדגשות במקור - א.א.) פסק דינו של בית הדין האזורי על יסוד חוות הדעת סבר בית הדין כי דין התביעה להדחות שכן "לא הוכח קשר סיבתי בין האירוע החריג, שאירע לתובעת בעבודתה ביום 3.9.08 לבין המחלה שאובחנה אצלה" (הדגשה הוספה - א.א.). בית הדין נימק עמדתו כך: א. על בית הדין להסתמך על חוות הדעת של המומחה; ב. חוות דעתו של המומחה ברורה ומנומקת וממנה עולה כי "אין קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין המחלה שאובחנה אצל התובעת או להופעת ההפרעה הנפשית ממנה היא סובלת, ולדידו התובעת סובלת מהפרעת הסומטיזציה כתחלואה נלווית להפרעת החרדה הכללית ממנה סובלת התובעת ואשר תחילתה בסוף שנות ה'-90" (הדגשה הוספה - א.א.); ג. קביעת המומחה לפיה "ייתכן שהוויכוחים עם העובדת האחרת בקיץ 2008 השפיעו על מצבה הנפשי של התובעת. בכל מקרה, השפעה כזאת, ככל שהתקיימה, היתה מזערית, חולפת ופחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים" - אין בה די לביסוס קשר סיבתי. הטענות בערעור במסגרת ערעורה טענה המערערת טענות בקשר למומחה. במסגרת הדיון המוקדם חזרה בה המערערת מטענות אלה, ולפיכך לא נזקק להן. לגופו של ענין טענה המערערת כי המומחה לא הכריע, ואף התחמק מלהכריע, בשאלה החשובה והיא השפעת הארוע החריג על מצבה הנפשי של המערערת במועד תחילת אי הכושר. לטענתה המומחה לא קבע באופן ברור האם יש או אין קשר סיבתי בין הארוע החריג לבין תקופת אי הכושר. עוד נטען שכאשר נשאל המומחה לגבי התגברות תלונות המערערת בתקופת אי הכושר הוא התייחס תחילה לתקופה מאוחרת בלבד (פברואר 2009 ואילך). מוסיפה המערערת וטוענת שגם אם המערערת לקתה בעבר במחלתה, עדיין ניתן להכיר באי הכושר בדרך של החמרה. המשיב (להלן - המוסד) טען כי חוות הדעת של המומחה ברורות ומהן עולה כי אין כל קשר סיבתי בין הארוע החריג לבין מצבה הנפשי של המערערת בכלל, ולאחר יום 3.9.08 בפרט. הדיון בערעור ותשובות ההבהרה בדיון קדם המשפט הוצע לצדדים להעביר למומחה שאלת הבהרה המבקשת לחדד את שאלת הקשר הסיבתי בין הארוע החריג לבין תקופת אי הכושר, כולה או חלקה, להבדיל מהקשר הסיבתי שבין הארוע החריג לבין המחלה. המוסד סרב להצעה, ולפיכך התקיים הדיון בערעור על יסוד טיעוני הצדדים בישיבת הקדם וכלל החומר שבתיק. בהחלטה מיום 14.2.13 החלטתנו להעביר למומחה את שאלות ההבהרה להלן: "א.בסעיף 3 לחוות דעתך מיום 13.5.11 קבעת כי "יתכן שהוויכוחים עם העובדת האחרת בקיץ 2008 השפיעו על מצבה הנפשי של התובעת [המערערת - א.א.]. בכל מקרה, השפעה כזאת, ככל שהתקיימה, הייתה מזערית, חולפת ופחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים." לאור האמור לעיל, הנך מתבקש להשיב לשאלה האם גם אלמלא האירוע בעבודה מיום 3.9.08 היתה המערערת, מיד לאחריו, מצויה בתקופת אי כושר? ב. אם התשובה לשאלה הנ"ל היא בשלילה, מהי תקופת אי הכושר שראוי לאשר למערערת עקב הארוע בעבודה מיום 3.9.08? ביום 1.4.13 ניתנו תשובות המומחה לשאלות ההבהרה מטעם בית דין זה. וכך השיב המומחה: "* ההפרעה הנפשית ממנה סובלת גב' נותנת את אותותיה באופן מחזורי, לתקופות ולפרקים משתנים. * אלמלא הארוע בעבודה מיום 3 בספטמבר 2008, היה מתרחש אירוע אחר, דומה לו, בתאריך סמוך, וגב' היתה מצויה, באופן דומה, באי כושר. * יחד עם זאת, לא ניתן לקבוע בוודאות כי אלמלא הארוע בעבודה, הייתה הגב' מצויה באי כושר מיד לאחריו." המערערת סברה כי נוכח תשובות המומחה יש לקבל את ערעורה. המוסד סבר לעומת זאת כי יש למנות מומחה נוסף, זאת משהתשובה השניה של המומחה סותרת את תשובתו השלישית וכן משהמומחה לא השיב לשאלה השניה לגבי משך אי הכושר. נוכח העדר הסכמה בין הצדדים, ניתן צו להשלמת סיכום טענות הצדדים, ואלה הוגשו לתיק. הכרעה לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי יש להחזיר את ענינה של המערערת לבית הדין האזורי על מנת שימנה מומחה רפואי נוסף לבחינת הקשר הסיבתי שבין הארוע החריג מיום 3.9.08 לבין תקופות אי הכושר בגין הוצאו תעודות אי כושר. ואלה טעמינו, בתמצית: א. כפי שציינו בהחלטה מיום 14.2.13, היה צורך למקד את השאלות למומחה בסוגיית הקשר הסיבתי שבין הארוע החריג האמור לבין תקופות אי הכושר ולא בשאלת הקשר הסיבתי שבין הארוע החריג לבין המחלה עצמה. ב. חוות הדעת של המומחה התמקדו בעיקרו של דבר בשאלת הקשר הסיבתי שבין הארוע החריג לבין עצם המחלה, ותשובות ההבהרה שניתנו לבית הדין האזורי לא הבהירו די הצורך את הסוגיה של הקשר הסיבתי שבין הארוע החריג לבין תקופות אי הכושר. ג. על רקע האמור, באו שאלות ההבהרה מטעם בית הדין. אלא, שתשובות המומחה לא נותנות מענה מספק לצורך הכרעה בתיק. שלא כנטען על ידי המערערת, על יסוד תשובות המומחה, לא ניתן לקבוע - ברמת הודאות הנדרשת, קיומו של קשר סיבתי. מחד גיסא, מתשובתו השניה ניתן לגרוס שהארוע החריג לא תרם שכן במועד סמוך היתה המחלה שבה לתת את אותותיה; מאידך גיסא, מתשובתו השלישית, מתעורר הספק באשר למשמעות של התשובה השלישית. ד. בנסיבות אלה בהן בית הדין לא מוצא מענה מספק בתשובות המומחה, הדרך הנכונה היא למנות מומחה נוסף. סוף דבר - הערעור מתקבל בחלקו במובן זה שענינה של המערערת יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שימנה מומחה רפואי נוסף לבחינת הקשר הסיבתי שבין הארוע החריג מיום 3.9.08 לבין תקופות אי הכושר בגין הוצאו תעודות אי כושר. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיהכרה בתאונת עבודהתאונת עבודהביטוח לאומי