תביעה לשיקום מקצועי בעקבות פגיעה בעבודה. ביטוח לאומי דחה את התביעה במכתבו מיום 29.3.12 מן הטעם שלא התמלא בתובעת התנאי הקבוע בתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (שיקום מקצועי) תשט"ז-1956 (להלן - תקנות השיקום המקצועי), של היותה בלתי מסוגלת לעבודתה הקודמת או לעבודה מתאימה אחרת. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה דנן. עובדות המקרה שאינן שנויות במחלוקת והשתלשלות העניינים בהליך התובעת ילידת 1952. בין השנים 2000 עד 2008 עבדה בסיעוד קשישים. התובעת נפגעה בתאונת עבודה ביום 18.7.07 ופוטרה מעבודתה כמטפלת בקשישים בחברת דנאל על רקע מצבה הרפואי, זאת בהתאם להמלצת הרופאה התעסוקתית, דר' נדז'דה פרסין, מיום 28.7.08. ועדה רפואית לעררים מיום 7.1.10 קבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 19% אחרי הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 במלואה. ביום 24.1.11 הגישה התובעת תביעה לשיקום מקצועי ותביעתה נדחתה על ידי הנתבע בנימוק, כי התובעת מסוגלת לשוב לעבודתה הקודמת כמטפלת בקשישים ו/או לכל עבודה מתאימה אחרת. התובעת הגישה לבית דין זה תביעה כנגד החלטת הנתבע (בל (חי') 54323-03-11, בפני כב' השופטת ורבנר) ובפסק הדין מיום 14.12.11 ניתן תוקף להסכמת הצדדים כדלקמן: "1. ניתן בזאת תוקף של פסק-דין להסכמת הנתבע, ועניינה של התובעת יוחזר לפקידת השיקום על מנת לשקול מתן שיקום מקצועי לתובעת, וזאת בהתחשב במכתב הרופאה התעסוקתית, ד"ר נזדזה פרסי מ-28.7.08, בפרוטוקול הועדה הרפואית לעררים מ- 7.1.10, בדרישות חברות כ"א באשר לטיפול בקשישים, וכן בכך שהתובעת לא עסקה בתחומים אחרים ב-20 השנה האחרונות לפחות, ואף מעבר לכך, ואינה יודעת לתפעל מחשב. 2. תשומת לב פקיד/ה השיקום מופנית לכך, שאין להסתפק באמירה סתמית של חברות כח אדם, שלא נדרשת אצלם הרמה של משקלים כבדים, אלא עליהם לפנות לחברות כח אדם, לברר מה במדויק נדרש ממטפלת סיעודית, והאם חברת כח אדם מוכנה לקבל לעבודה עובדת עם אחוזי הנכות ועם אותה קביעה של הועדה הרפואית לעררים, כמו התובעת." בעקבות פסק הדין, שב הנתבע ובדק את זכאות התובעת לשיקום מקצועי, תוך התייעצות עם ועדת השיקום מיום 11.3.12 והתייחסות למסמכים אליהם הופנה בפסק הדין. במכתבו מיום 29.3.12 הודיע הנתבע לתובעת, כי אף לאחר הבדיקה הנוספת תביעתה נדחית, שכן לדעת רופא הנתבע לתובעת נותרה מגבלה קלה בלבד בעמוד השדרה המותני בעקבות הפגיעה בעבודה - מגבלה שאינה מונעת ממנה לשוב לעבודתה הקודמת כמטפלת בקשישים למעט הרמת משאות מעל 20 ק"ג. עוד צוין במכתב, כי לדעת רופא הנתבע, בתקופה בה נרשמה המלצת הרופאה התעסוקתית מצבה של התובעת היה חמור ממצבה היום, כאשר במועד מאוחר יותר הועדה הרפואית לעררים בבדיקתה מיום 5.11.09 מצאה ליקוי מינורי בגבה של התובעת. בנוסף, התייחס הנתבע במכתבו ל"ניתוח עיסוק של מטפלת בקשישים שאינם סיעודיים" (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד, להלן - ניתוח העיסוק), אשר גובש לטענת הנתבע לאחר שיחות עם אנשי מקצוע בחברות סיעוד שונות, והמתאר את השירותים הנדרשים ממטפלת בקשישים לא סיעודיים כ"מתן טיפול אישי והשגחה וכן עזרה בניהול משק בית" - פעולות שלדעת הנתבע, מגבלותיה התפקודיות של התובעת אינן מונעות עיסוק בהן. כנגד החלטה זו הוגשה כאמור התביעה דנן. לאחר שמיעת טענות התובעת ובעלה בדיון מיום 5.7.12 בדבר המגבלות התפקודיות המונעות מהתובעת לעסוק כמטפלת בקשישים, בהתאם לדרישות התפקיד העולות ממסמכים של חברות סיעוד שונות, שהוצגו בפנינו על ידי התובעת, ובטרם העברת התיק להוכחות, נדרש הנתבע להבהיר זאת: "א. הכיצד החלטת פקיד השיקום עומדת בקנה אחד עם החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 7/1/10 על הפעלת תקנה 15 במלואה. ב. הכיצד החלטת פקיד השיקום עומדת בקנה אחד עם פסק הדין מיום 14/12/11 בו נקבע שעל פקיד התביעות לא רק לפנות לחברות כח אדם על מנת לברר במדויק מה נדרש ממטפלת סיעודית, אלא גם לבדוק האם חברת כח אדם כאמור מוכנה לקבל לעבודה עובדת עם אחוזי הנכות ועם הקביעה של הועדה הרפואית בהתאם למקרה של התובעת". בהודעתו מיום 28.8.12 הודיע הנתבע על עמידתו על דחיית התביעה, תוך שהפנה לתעודת עובד ציבור של פקיד השיקום, מר יאיר כהן (להלן - פקיד השיקום) המתייחסת לסוגיות שהצריכו הבהרה. בתעודת עובד הציבור שב פקיד השיקום והפנה לניתוח העיסוק ולחוות דעת רופא הנתבע, כאשר הוסיף כי בשונה מתקנה 15 הבודקת מסוגלות חזרת הנפגע לעבודתו הקודמת - תקנות השיקום המקצועי בודקות מסוגלות חזרת הנפגע לעבודתו הקודמת או "לעבודה מתאימה אחרת שידע לעשותה" - ובענייננו אמנם הועדה הרפואית לעררים הכירה בקושי של התובעת לשוב לעבודתה כמטפלת בקשישים סיעודיים, אולם בהיות התובעת "עובדת בלתי מקצועית", אין מניעה כי תעסוק כמטפלת בקשישים שאינם סיעודיים או "לחלופין בעבודות ייצור פשוטות ההולמות את מגבלותיה התפקודיות." באשר לסוגיה הנוספת בדבר נכונות חברות כוח אדם לקבל לעבודה עובדת עם אחוזי הנכות של התובעת והקביעה של הועדה בדבר מגבלותיה התפקודיות - ציין פקיד השיקום כי "ברור לכל בר דעת כי פנייה מסוג זה תיענה בשלילה ע"י חברות כוח אדם וכנראה שגם ע"י כל מעסיק שהוא שהעובד מציג בפניו את "גיליון" ליקויו הבריאותיים." בדיון מיום 31.12.12 נשמעה בפנינו עדות התובעת, אשר העידה בחקירה ראשית ונגדית, ואילו מטעם הנתבע נשמעה עדותו של פקיד השיקום אודות תעודת עובד הציבור שהוגשה מטעמו. בתום הדיון ניתנה ההחלטה הבאה: "1. במהלך הדיון היום העלתה התובעת טענה ולפיה אין לה יכולת להשתלב בסוגי העבודה שמנה הנתבע, וזאת מחמת שהמגבלה התפקודית שלה כוללת גם חוסר יכולת לשהות בתנוחה קבועה במשך יום עבודה. 2. מגבלה תפקודית זו לא נבחנה על ידי הנתבע שכן לא נקבעה קודם לכן על ידי רופא ואולם קיימת אפשרות שהיא לא נבחנה מלכתחילה נוכח בחינת התובעת אל מול תפקידה הקודם כמטפלת בקשישים. 3. לאור זאת, אנו סבורים כי ראוי שהנתבע ישקול באמצעות גורמיו המוסמכים את טענת התובעת ולפיה מגבלתה התפקודית אינה מאפשרת עבודה בתנוחה קבועה במשך יום עבודה ויודיע מה תוצאות בדיקתו וכיצד יש לכך השלכה אם בכלל על ההחלטה באשר לשיקומה המקצועי". בהודעת הנתבע מיום 31.1.13 נמסר, כי עניינה של התובעת הועבר לרופא הנתבע שביקש לזמנה לבדיקה והתרשמות בשנית, אולם התובעת לא נענתה להזמנה. לפיכך, גיבש הרופא חוות דעת בהיעדר בדיקה לפיה, בהסתמך על החלטת הועדה הרפואית מיום 5.11.09 "אין לתובעת מניעה לעבודה בישיבה או בעמידה, ולפי הצורך ניתן לשנות תנועה - דבר המתאפשר בכל עבודה שהיא, בין בעזרה לקשישים לא סיעודיים בין בעבודות פקידות. כל העבודות הנ"ל הן עבודות שבהן קיימות תנועות מגוונות במהלך יום העבודה." לאחר שנדרש הנתבע על ידי בית הדין לנסות ולתאם בשנית עם התובעת מועד לבדיקה, הודיע הנתבע ביום 26.2.13, כי לאחר שבוצעה בדיקת הרופא מיום 18.2.13, בה נשאלה התובעת אודות מצבה התפקודי, ולאור העיון במצבה של התובעת כפי שמשתקף מרישומי הועדה הרפואית האחרונה - "סבור רופא המוסד כי אין התאמה בין תיאור התובעת את תיפקודיה לבין תיאור מצבה בוועדה שלפיה נקבעו אחוזי הנכות והפעלת תקנה 15.". לאחר עיון בהודעת הנתבע ובשים לב לנסיבות העניין, ומשחלוקים הצדדים בשאלה מהי "עבודה מתאימה אחרת שידע לעשותה ושניתן להעסיק בה את הנפגע", כלשון תקנה 3(א) לתקנות השיקום המקצועי, הורינו לנתבע בהחלטה מיום 4.4.13 להגיש עמדה מפורטת ביחס לאופן בחינת המושג "עבודה מתאימה אחרת..." כלשונה בחוק ובתקנות, תוך פירוט כלל השיקולים המנחים (כגון השכלה/ניסיון וכיו"ב) בקביעת מסוגלות הנפגעים בכלל והתובעת בפרט לעסוק ב"עבודה אחרת". הנתבע הגיש ביום 29.4.13 "תדריך הוראות ונהלים בנוגע לזכאות לשיקום מקצועי - נפגעי עבודה" (להלן - תדריך ההוראות) . לאחר עיון בתדריך ההוראות, המלמד, כי "עבודה מתאימה" מוגדרת על ידי הנתבע, בין היתר, כ"עבודה התואמת את הכשרתו המקצועית, ניסיונו המקצועי, רמת השכלתו ומצבו הרפואי והתפקודי", ומשהגדרה זו סותרת לכאורה את טענות הנתבע בדיון ובתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעמו, כי התובעת, אשר לכאורה עיקר ניסיונה המקצועי הינו בסיעוד קשישים (בין השנים 2000-2008) מסווגת על ידי הנתבע כ"עובדת בלתי מקצועית", שניתן להעסיקה בכל עבודה מתאימה אחרת לרבות בעבודות ייצור, אריזה או כקופאית - נדרש הנתבע בהחלטתנו מיום 7.5.13 להבהיר כדלקמן: "א. האם בכל עת שעובד אינו בעל הכשרה פורמלית בתחום מסוים, הוא מסווג כ"בלתי מקצועי" ונחשב כיכול לבצע כל עבודה בלתי מקצועית? האין בכך משום סיכול יכולתו של העובד שאינו בעל השכלה פורמלית לקבל שיקום מקצועי? כיצד הדבר מתיישב עם נוהלי הנתבע כמפורט לעיל? ב. מהו המשקל שניתן לניסיון המקצועי של התובעת, נוכח נהלי העבודה בנתבע, בקביעת זכאותה לשיקום מקצועי?" להודעתו מיום 22.5.13 צירף הנתבע תעודת עובד ציבור של פקיד השיקום מיום 19.5.13 בה צוין, בין היתר, כי "אדם שהינו חסר הכשרה מקצועית פורמאלית ייחשב "כבלתי מקצועי" אך אין הדבר אומר כי ייחשב כמי שיכול לבצע כל עבודה בלתי מקצועית באשר היא. יכולתו לבצע עבודה כזאת או אחרת נשענת בין היתר גם על כישוריו וניסיונו התעסוקתי הקודם. הניסיון התעסוקתי הקודם של התובע משמעותי בקביעת מהי אותה "עבודה מתאימה אחרת שידע לעשותה ושניתן להעסיק בה את הנפגע...". באשר לתובעת, שב פקיד השיקום וציין כי בהתאם לניתוח העיסוק ובכפוף למגבלותיה התפקודיות כפי שנמצאו על ידי רופא הנתבע, ניסיונה התעסוקתי קודם לקרות אירוע הנכות והשכלתה - אין כל מניעה כי התובעת תשתלב בעבודה עם קשישים שאינם סיעודיים או לחלופין בעבודות חרושתיות פשוטות ובלתי מקצועיות, עבודות מיון ואריזה שונות. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית בהתאם להוראת סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - החוק), פגיעה בעבודה מזכה את המבוטח בשיקום מקצועי. בסעיף 88 לחוק נקבע, כי השיקום המקצועי יינתן "במידה ובאופן שנקבעו בתקנות ובהוראות המוסד שניתנו במסגרת התקנות, אושרו בידי השר ופורסמו בדרך שהורה". תקנה 3 לתקנות השיקום המקצועי קובעת כך: "3. (א) שיקום מקצועי יינתן בדרך הכשרה מקצועית או בדרך אחרת, במידה שנתמלאו לגבי נפגע תנאים אלה: (1) דרגת נכותו כתוצאה מפגיעה נקבעה ל-10% לפחות או - אם דרגת הנכות טרם נקבעה - עלולה דרגת הנכות, לדעת רופא מוסמך, להגיע ל- 10% לפחות; (2) עקב הפגיעה בעבודה, אינו מסוגל יותר לעבודתו הקודמת או לעבודה מתאימה אחרת שידע לעשותה ושניתן להעסיק בה את הנפגע או שהוא זקוק להכשרה מקצועית מיוחדת בכדי שיהיה מסוגל לחזור לעבודתו הקודמת; (3) הוא יהיה, לדעת פקיד השיקום, מתאים לשיקום מקצועי". ככלל אין בית הדין ממיר שיקול דעתו בשיקול דעת פקיד השיקום, אולם החלטת פקיד השיקום נתונה לביקורתו השיפוטית של בית הדין הבוחן סבירות שיקוליה, לרבות אי היותה חורגת מגבולות מתחם הסבירות (עב"ל (ארצי) 155/97 משה משולם - המוסד לביטוח לאומי, מיום 5.8.02; דב"ע (ארצי) נז/0-161 שלום חג'בי - המוסד לביטוח לאומי, מיום 12.8.98; דב"ע (ארצי) מח/0-88 תבור - המוסד לביטוח לאומי, מיום 1.8.88). לפיכך, השאלה העומדת להכרעתנו הינה, סבירות החלטת פקיד השיקום כי התובעת מסוגלת לשוב לעבודתה הקודמת כמטפלת בקשישים, כאשר הטיפול יהא מוגבל ל"קשישים לא סיעודיים" או לחלופין להשתלב ב"עבודות חרושתיות פשוטות ובלתי מקצועיות, עבודות מיון ואריזה שונות" (ראה תעודת עובד הציבור מיום 19.5.13). מן הכלל אל הפרט בין השנים 2000 עד 2008 עסקה התובעת כאמור בטיפול בקשישים באמצעות חברות כוח אדם שונות, ונפגעה בתאונת עבודה במהלך עבודתה זו. התובעת פוטרה מעבודתה בחברת דנאל, בהתאם להמלצת הרופאה התעסוקתית, דר' נדז'דה פרסין, מיום 28.7.08 בה נרשם: "לאור מצב בריאותה הנוכחי, הנ"ל אינה מסוגלת להמשיך לעבוד, בעבודתה הנוכחית בתור מטפלת קשישים. זקוקה להמשך מעקב וטיפול רפואי." (ראה העתק מכתב הפיטורים מיום 11.8.08 והמלצת הרופאה התעסוקתית מיום 28.7.08, צורפו לכתב התביעה). עיון בפרוטוקול הועדה הרפואית לעררים מיום 7.1.10 מלמד, כי לדעת הוועדה, התובעת אינה מסוגלת לשוב לעבודתה בטיפול בקשישים ומשכך הופעלה תקנה 15 במלואה. אמנם צודק הנתבע בטענתו כי הפעלת תקנה 15 במלואה בעניינה של התובעת אין בה בהכרח כדי לזכותה בשיקום מקצועי, משנבחנת מסוגלות התובעת ל"עבודה מתאימה אחרת שידע לעשותה ושניתן להעסיק בה את הנפגע"; ודוק, משאישר רופא הנתבע כי כושרה של התובעת לעבוד מוגבל לעבודות שאינן כרוכות בהרמת משא מעל 20 ק"ג, כאשר מקובלת עלינו טענת התובעת כי בכל טיפול בקשישים קיימת דרישה להרמת משא זה, במידה זו או אחרת - החלטת פקיד השיקום כי התובעת מסוגלת לשוב לעבודתה הקודמת בטיפול בקשישים חרף האישורים הרפואיים (אישור הרופא התעסוקתי והועדה הרפואית לעררים) מהם משתמע אחרת - נראית על פניה כבלתי סבירה. באשר ל"ניתוח עיסוק מטפלת בקשישים שאינם סיעודיים", אליו התייחס פקיד השיקום בתעודת עובד הציבור מטעמו, לפיו עיסוק זה כולל טיפול אישי והשגחה וכן עזרה בניהול משק הבית, פעולות שלדעת הנתבע אין מניעה כי יבוצעו על ידי התובעת - ניתוח עיסוק זה גובש לטענת פקיד השיקום לאחר שיחות שקיים עם עובדות סוציאליות בחברות סיעוד שונות ובהסתמך על חוברות מידע הקיימות אצל הנתבע ובחברות הסיעוד השונות, מבלי שהנתבע הביא לעדות אף נציג של חברת כוח אדם שיתמוך בממצאי ניתוח עיסוק זה ו/או יעיד אודות דרישות שוק העבודה לעבודה מסוג זה, כל זאת כאשר התובעת העידה כבר בדיון הראשון כדלקמן (עמ' 1, ש' 21-26): "אני הלכתי וחיפשתי עבודות למרות המצב שלי והם אמרו לי אין עבודות קלות עם קשיש וכל עבודה עם קשיש היא עבודה פיזית, ואני חייבת לקלח קשיש, ולמה קשיש צריך אותי, אם אני לא צריכה לקלח אותו. קשיש שמקבל 3 שעות ביום אז הוא קשיש סיעודי מאוד. שנים אני עובדת בטיפול בקשישים ולא נתקלתי דבר כזה שאני לוקחת קשיש רק בשביל לטייל איתו. כשביקשתי לעבוד עם קשישים שאינם סיעודיים הם אמרו לי שאין דבר כזה. עד שביטוח לאומי מעניק שעות לקשישים אז הם במצב קשה מאוד." התובעת העידה ולא נסתרה כי כל ניסיונותיה להתקבל לעבודה כמטפלת בקשישים בחברות כוח האדם נענו בשלילה מיד בהיוודע המצב הרפואי שלה (עמ' 5, ש' 14-16); בתגובה, העיד פקיד השיקום בתעודת עובד הציבור מטעמו ובדיון לפנינו כי על התובעת, בדומה לכל מחפש עבודה אחר, היה להציג בראיון העבודה את כישוריה "ואח"כ אם הוא רוצה לשתף גם בפרטים אודות הליקויים הרפואיים אז הוא גם עושה את זה" (עמ' 8, ש' 11-21). גישה זו, לפיה תולה פקיד השיקום את כישלון התובעת להשתלב בעבודה, בעצם גילוי של מצבה הרפואי - אינה מקובלת עלינו (וזאת בלשון המעטה), שכן אף בתדריך ההוראות הוגדרה עבודה מתאימה, בין היתר, כ"עבודה התואמת את הכשרתו המקצועית, ניסיונו המקצועי, רמת השכלתו ומצבו הרפואי והתפקודי" - מכאן, שאין מצופה מהתובעת להסתיר או להסוות את מצבה הרפואי והתפקודי בכדי להשתלב בעבודה בכל מחיר. אף אין בידינו לקבל את הטענה החוזרת והנשנית של פקיד השיקום לאורך ההליך, כי התובעת מסווגת לשיטתו כ"עובדת בלתי מקצועית", אשר ניתן להעסיקה בכל עבודה מתאימה אחרת לרבות בעבודות ייצור, אריזה או כקופאית (מעמ' 6, ש' 24 עד עמ' 7, ש' 9) ולכן אינה זכאית לשיקום מקצועי. אין חולק כי התובעת בענייננו עסקה בין השנים 2000-2008 בסיעוד קשישים, עבודה במהלכה נפגעה. משכך, לא נהיר לנו ההבדל בין התובעת אשר, לכאורה, עיקר ניסיונה המקצועי היה בסיעוד לבין כל בעל מקצוע אחר הנפגע במהלך עבודתו ואשר הנתבע היה מנסה למצוא לו עבודה בתחום עיסוקו. גישה זו, אשר לפיה נפגע שאינו בעל הכשרה פורמלית בתחום מסוים, למרות שהינו בעל ניסיון מקצועי רב שנים בתחום מסוים, יסווג כעובד "בלתי מקצועי" וייחשב כנפגע היכול לבצע כל עבודה בלתי מקצועית - יש בה לטעמנו משום סיכול יכולתו של הנפגע שאינו בעל השכלה פורמלית לקבל שיקום מקצועי, כבענייננו. בהתאם גם תדריך ההוראות, מטעם הנתבע, קובע כי "עבודה מתאימה" הינה בין היתר, כ"עבודה התואמת את הכשרתו המקצועית, ניסיונו המקצועי, רמת השכלתו ומצבו הרפואי והתפקודי" (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד). אמנם בשאלה מהי עבודה התואמת את כישוריו של נכה מחליט פקיד השיקום; אולם, משלא הוכח בפנינו כי לתובעת קשת כישורים מגוונים וניסיון מקצועי, המאפשרים לה לעסוק בעבודות אותן מנה פקיד השיקום, ומשהגענו לידי מסקנה כי החלטת הנתבע בדבר מסוגלות התובעת להשתלב בעבודה בטיפול בקשישים לא סיעודיים אינה סבירה ואינה מתחשבת בדרישת השוק כפי שהוצגה על ידי התובעת - אנו מקבלים את התביעה. סוף דבר על יסוד האמור, מתקבלת התביעה באופן, שעניינה של התובעת יוחזר לפקיד השיקום שיבחן בשנית את זכאותה של התובעת לשיקום מקצועי, בהתחשב בעיקר בניסיונה המקצועי ובמכלול השיקולים הענייניים ובהתחשב בכך שלא הוכח בהליך דנן כי ניתן לשלב התובעת בשיקום קשישים לא סיעודיים כטענת הנתבע. מאחר ומדובר בפעם שניה שמוחזר התיק להחלטת פקיד שיקום - נדרש הנתבע להעביר התיק לפקיד שיקום אשר טרם טיפל בתובעת. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. שיקום מקצועיתאונת עבודה