נכות תפקודית = מידת צמצום כושרו של המבוטח להשתכר השופטת רונית רוזנפלד 1. המערערת, שתביעתה לקצבת נכות כללית נדונה זה מספר שנים במוסד לביטוח לאומי ובבית הדין לעבודה, הגישה תביעתה לבית הדין האזורי בתל אביב כנגד החלטת הוועדה לעררים (אי כושר), אשר דנה בעניינה מכוח פסק דין. על פי החלטת הוועדה, הדיון בעניינה של המערערת הופסק נוכח אי בהירות באשר למסגרת הדיון לפניה. בפסק דינו מושא הערעור הבהיר בית הדין האזורי כי לאחר עיון בכלל החומר שבתיק, המחלוקת העומדת להכרעתו סבה על שני עניינים. העניין האחד, נוגע לפרשנות הסדר מוסכם שניתן לו תוקף של פסק דין במסגרת הליך קודם שניהלה המערערת. העניין השני הינו בדבר האפשרות, ככל שהיא נתונה למערערת, לערער על קביעת דרגת נכות על פי החלטת ועדה רפואית לעררים מחודש מרץ 2005. בית הדין האזורי דחה את טענות המערערת בשני העניינים מושא תביעתה (השופטת לאה גליקסמן; בל' 2207-06-10). על כך סב הערעור שלפנינו. 2. כבר בפתח הדברים יובהר כי ספק אם הייתה נתונה למערערת זכות ערעור בהליך זה כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי. בהעדר טענה לעניין זה מטעם המוסד לביטוח לאומי אנו דנים בערעור כאילו הוגש כדין. הערעור נדון על דרך סיכומים בכתב. התשתית העובדתית לפי העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי 3. המערערת הגישה תביעה לגמלת נכות ביום 24.10.1996. באבחון רפואי מיום 9.4.1997 נקבעה לה נכות רפואית יציבה בשיעור 37% החל מיום 1.3.96. בשל העובדה שלא עברה את הסף הרפואי נדחתה תביעתה לגמלת נכות. על כך הגישה המערערת ערר לוועדה רפואית לעררים. בהחלטת הוועדה לעררים נקבעה למערערת נכות רפואית בשיעור 46% החל מיום 1.3.1996. בעקבות זאת, נקבעה לה דרגת אי כושר זמנית בשיעור של 75% מיום 24.3.1996 ועד ליום 31.12.1997. עם תום תקופת הזמניות, נערך למערערת ביום 25.1.1998 אבחון רפואי, ונקבעה לה נכות רפואית זמנית בשיעור 46%, החל מיום 1.1.1998 ועד ליום 31.12.1998. עם זאת נקבע, כי המערערת לא איבדה את כושרה להשתכר. לכן, נדחתה התביעה לגמלת נכות. ערעור על ההחלטה נדחה בהחלטת ועדה לעררים (אי כושר) מיום 19.3.1998. 4. בחודש יוני 1999 הגישה המערערת תביעה חוזרת לגמלת נכות. ועדה רפואית לעררים מיום 29.2.2000 קבעה כי דרגת נכותה היא 37%, ולפיכך לא עברה המערערת את הסף הרפואי. ערעורה של המערערת לבית הדין האזורי נדחה (בל' 2687/00). המערערת הגישה בקשת רשות ערעור לבית דין זה. בפסק דין מיום 31.5.2004 ניתנה רשות ערעור, ונפסק כי עניינה של המערערת יוחזר לוועדה שהרכבה יכלול ראומטולוג. הוועדה תשקול מחדש את דרגת נכותה של המערערת בגין מחלתה, בהתאם למצבה, לממצאי בדיקתה ולאור כלל המסמכים שיומצאו לה (עב"ל 1187/02 מיום 31.5.2004, להלן: פסק דין הארצי). 5. בעקבות פסק דין הארצי התכנסה הוועדה הרפואית לעררים ביום 3.11.2004, בנוכחות המערערת ובנוכחות בא כוחה. במועד זה דחתה הוועדה את ערר המערערת ככל שהתייחס לתסמונת התשישות הכרונית והפיברומיאלגיה, וביקשה לקבל חוות דעת נוירולוג בשל תלונת המערערת על כאבי ראש. בישיבת הוועדה מיום 23.2.2005 נקבע כי דרגת נכותה המשוקללת של המערערת היא 53%, החל מיום 1.9.2003. פרוטוקול ישיבת הוועדה מיום 23.2.2005 נחתם ביום 14.3.2005 (להלן: החלטת הוועדה מיום 14.3.2005). 6. ביום 10.7.2005 ניתנה החלטת פקידת התביעות במוסד לפיה המערערת לא איבדה 50% מכושרה כעקרת בית. המערערת הגישה תביעה כנגד החלטה זו (בל' 6757/05 להלן: ההליך הקודם). בתביעתה בהליך הקודם טענה כי נוכח העובדה שמדובר בתביעה לנכות כללית משנת 1999 יש לסווגה כעובדת שכירה ולא כעקרת בית. הסעד לו עתרה המערערת היה תשלום קצבת נכות משנת 1999 על בסיס דרגת נכות רפואית בשיעור של 53%. בהחלטת בית הדין האזורי מיום 27.8.2006 נקבע כי הפלוגתאות באותו הליך הן כדלקמן: "1. האם כדין סיווג המוסד לביטוח לאומי את התובעת כעקרת בית לצורך קביעת נכותה? מהו המועד הקובע לצורך סיווגה? 2. האם די ב-53% נכות רפואית שנקבעו לתובעת בהחלטת הועדה הרפואית מיום 23.2.2005 כדי לזכותה בקצבה ו/או בגמלה מהמוסד?" בתום הליך ההוכחות והסיכומים הגיעו הצדדים להסדר מוסכם לו ניתן תוקף של פסק דין, כדלקמן: "1. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה תיחשב התובעת כעובדת בהתאם לפלוגתא א' למוסכמות בין הצדדים 1.93 עד ספטמבר 1997. 2. התובעת תמצה את הערר שהגישה לוועדה לעררים על החלטה בדרגת אי הכושר כפי שנקבעה לה במסמך ת/2 מיום 10.7.05. 3. הערר ת/1 וההחלטה ת/2 מצורפות להסכם זה למען הסר כל ספק. 4. במסגרת הערר תוכל התובעת לטעון כל טענה לגבי אבדן הכושר לרבות התאריך שצוין בת/2 - כדין" (להלן: פסק הדין המחזיר). בפסק הדין מושא הערעור הבהיר בית הדין האזורי כי מסמך ת/1 הוא ערר שהגישה המערערת לוועדה לעררים (אי כושר) על החלטת פקידת התביעות מיום 10.7.2005, וכי מסמך ת/2 הוא "החלטה ודרגת אי כושר", שניתנה על ידי פקידת התביעות ביום 10.7.2005. בסעיף ה' למסמך ת/2, בכותרת "אבחון רפואי" צוין כי דרגת הנכות של המערערת היא 53%, החל מיום 1.9.2003. 7. במסגרת הדיון שהתקיים בוועדה לעררים בעקבות פסק הדין המחזיר, טען בא כוחה של המערערת כי על פי פסק הדין המחזיר הוא רשאי להעלות כל טענה, לרבות טענה בדבר מועד תחילת דרגת אי הכושר. לכן, על הוועדה לדון בדרגת אי הכושר של המערערת החל מיום 1.1.1999 ולא מיום 1.9.2003. המוסד טען כי מאחר שבשנת 1999 לא הגיעה המערערת לסף רפואי, לא ניתן לדון בדרגת אי הכושר לתקופה שמיום 1.1.1999 ועד ליום 1.9.2003. לפיכך החליטה הוועדה לעצור את הדיון "להמשך בירורו של עו"ד על התקופה הקודמת". בעקבות החלטה זו הוגשה תביעת המערערת לבית הדין האזורי, מושא ההליך שלפנינו. ההליך לפני בית הדין האזורי ופסק הדין 8. לפני בית הדין האזורי טענה המערערת, כי רק לאחר עיון במלוא המסמכים בתיק המתייחס להליך הקודם (בל 6757/05), התברר לה כי מעולם לא קיבלה את פרוטוקול הוועדה מיום 14.3.2005 שקבעה כי נכותה הרפואית בשיעור של 53% היא מיום 1.9.2003, וכי הפרוטוקולים מושא התביעה שהגישה בהליך הקודם ובתביעה מושא ערעור זה "נחזו להיות הפרוטוקולים בעקבות פסק דין הארצי". לטענת המערערת, למעשה, כלל לא התקיימה ועדה בהתאם לפסק דין הארצי, אלא התקיימה ועדה בעילה של "חידוש דיון" כפי שנלמד ממסמך ת/2. הוועדה מיום 14.3.2005 שבה נקבע כי דרגת נכותה של המערערת היא 53% התכנסה בהליך החמרה שאינו רלוונטי לפסק דינו של בית הדין הארצי. משום שלא קיבלה את פרוטוקול הוועדה, לא הגישה המערערת ערעור על החלטתה. לפיכך, יש ליתן צו המחייב את המוסד לכנס ועדה רפואית בהתאם לפסק דין הארצי ולאפשר למערערת לערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים. המוסד לביטוח לאומי שלל מכל וכל את טענות המערערת. 9. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי כי לפי העולה מכלל החומר שהוצג לפניו התקיים דיון בוועדה הרפואית בעקבות פסק דין הארצי. כך, צוין בפרוטוקול הדיון של הוועדה הרפואית מיום 3.11.2004 כי "הוועדה עיינה בכל המסמכים שבתיק ובפס"ד של בית הדין הארצי לעבודה מיום 31.5.04". הוועדה התכנסה לסכם את הדיון בעניינה של המערערת ביום 23.2.2005 (פרוטוקול הוועדה נחתם כאמור ביום 14.3.2005), ומכאן שהחלטתה ניתנה בעקבות פסק דין הארצי. נוסף על כך צוין כי המערערת לא הציגה כל מסמך לתמיכה בטענתה כי הדיון בוועדה התקיים בעקבות הליך החמרה שהגישה בשנת 2003. בית הדין האזורי דחה את טענת המערערת לפיה הוסתרו ממנה מידע ומסמכים רלוונטיים, וכי יש לאפשר לה לערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 14.3.2005. בית הדין קבע, כי אמנם לא נמסר למערערת פרוטוקול הוועדה ממועד זה, אך בעת הגשת הערר על החלטת פקיד התביעות בעניין דרגת אי כושר הייתה המערערת מודעת להחלטת הוועדה לפיה נקבעה לה דרגת נכות בשיעור 53% בתחולה מיום 1.9.2003, ולא ממועד מוקדם יותר. כך גם עולה מכתבי בי דין שהוגשו בהליך הקודם שבסיומו ניתן בהסכמה פסק הדין המחזיר. בנסיבות אלה, היה על המערערת להעלות את טענותיה בנוגע להחלטת הוועדה מיום 14.3.2005 עוד בהליך הקודם. משאלה לא הועלו, המערערת אחרה את המועד, ואין לשמוע לטענותיה בקשר לנכותה הרפואית. בית הדין הבהיר כי ההסדר המוסכם מתייחס אך ורק לדרגת אי הכושר ואינו מתייחס כלל לעניין הדרגה הרפואית של המערערת. לפיכך, משההסדר המוסכם אינו מקנה זכות ערעור על החלטת הועדה הרפואית מיום 14.3.2005, על הוועדה לעררים (אי כושר) שדנה בדרגת אי הכושר של המערערת מכוח פסק הדין המחזיר לדון בדרגת אי הכושר של המערערת מיום 1.9.2003 על פי סיווגה במועד זה. הערעור תמצית טענות הצדדים 10. המערערת חוזרת במידה רבה על טענותיה כפי שנטענו לפני בית הדין האזורי, ולפיהן ניתן להעלות כל טענה לגבי התאריך שצוין בת/2, הוא מסמך החלטת פקידת התביעות בעניין אי הכושר. לגישתה, פירוש אחר אינו מסביר מה היה הטעם באזכורו "כשממילא היה תלוי ועומד ערר כנגד החלטת הוועדה בנושא אי הכושר (ת/1). אזכורו של ת/2 מקבל תוקף ומשמעות כלשהיא כאשר הוא מתייחס לטענה העולה מת/1 עצמו והצרופות לו אשר לא כללו את ת/2 שהוצג לראשונה באותו דיון". עוד טוענת המערערת, כי פרוטוקולי הוועדה הרפואית לעררים מיום 3.11.2004 ומיום 14.3.2005 לא נמסרו לידיה. לפיכך, לא היה בידי המערערת את החומר הנדרש להגשת ערעור במועד. משכך, "וכיוון שהיום עולה בעליל כי המערערת פעלה בטעות המבוססת על היעדרו של מידע והיעדרם של מסמכים, ומכיוון שהמשיב הטעה - בין במכוון ובין שמחוסר ידיעה, או מחוסר בקיאות בחומר - או מכל סיבה אחרת, עדיין ההסכמה ופסק הדין שניתן ניתן בטעות, באשר המערערת לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת על מצב הדברים". המערערת מוסיפה, כי בית הדין האזורי נתפס לכלל טעות כאשר פירט את נוסחו של פסק הדין המחזיר, אותו כתב ב"כ בכתב יד, וכתב כי המילה 'בנדון' המופיעה בו היא המילה 'כדין'. משכך, טעה בית הדין בניתוח הדברים. לאור זאת מבקשת המערערת כי התיק יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיתאפשר לה להוכיח כי ההסכמה שבבסיס פסק הדין המחזיר ניתנה בטעות, ומשכך יש לבטלו ולהשיב את המצב לקדמותו, באופן שהוועדה לעררים תאפשר למערערת להעלות כל טענה לגבי אבדן כושר עבודתה לרבות התאריך שצוין בת/2. 11. המוסד לביטוח לאומי טוען, כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. המוסד מבהיר, כי בהחלטת הוועדה מיום 14.3.2005 נקבעה למערערת דרגת נכות בשיעור 53% אשר העבירו אותה לראשונה את הסף הרפואי. הודעה על החלטת הוועדה הרפואית מיום 14.3.2005 נשלחה למערערת ובמסגרתה צוין במפורש כי דרגת נכותה היא בשיעור 53% נכות ומועד התחולה מיום 1.9.03. הודעה זו אף צורפה לכתב התביעה בהליך הקודם שבמסגרתו ניתן פסק הדין המחזיר. המוסד מציין כי בהליך זה הועלתה הטענה על מעמדה של המערערת כעקרת בית, ולא נטען בו כי נפלה טעות בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים שהעבירה את המערערת את הסף הרפואי. זאת, משום שאין חולק שעד למועד החלטת הוועדה לא עברה המערערת את הסף הרפואי. לכן ממילא לא הייתה אז רלוונטיות לשאלת אי כושרה של המערערת ולבחינת מעמדה כמשתכרת או כעקרת בית. בהתאם, נקבעו הפלוגתאות בהליך מבלי שעלתה כל טענה כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים או מועד התחולה הקבוע בה. לפיכך, הגיעו הצדדים להסדר מוסכם בפסק הדין המחזיר, המחזיר את הדיון לוועדה לעררים (אי כושר), ובו אין זכר לאפשרות תקיפת החלטת הוועדה הרפואית. לאור כלל האמור, אין בסיס לטענת המערערת כי בעת חתימת ההסדר המוסכם לא ידעה את מצב הדברים לאשורו. עוד מציין המוסד כי הדיון בערעור הפך תיאורטי. הוועדה לעררים (אי כושר) התכנסה לאחר מתן פסק דינו של בית הדין האזורי והתייחסה למעשה אל המערערת כמשתכרת, תוך שהתייחסה לכושר ההשתכרות ללא בחינת שאלת מועד התחולה. במועדים אלה ציינה הוועדה שדרגת נכותה של המערערת בשיעור 30% אינה מגבילה את כושר השתכרותה כיום ובעבר. משמע, שגם אם דרגת נכותה של המערערת לפני יום 1.9.2003 הייתה בשיעור 53%, עובדה שעליה חולק המוסד, לא היה בכך כדי להועיל לעניין קביעת דרגת אי כושר למערערת, לגביה הוכרע באופן חד משמעי שהיא מסוגלת לעבוד יום מלא ללא שימוש ביד שמאל. על כן מבקש המוסד כי הערעור ידחה. דיון והכרעה 12. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. מסקנות בית הדין האזורי מבוססות היטב בתשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניו וראוי פסק דינו להתאשר מטעמיו על פי הוראת תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. על האמור נוסיף הערות אחדות כמפורט להלן. 13. ראשית דבר יצוין כי טענת המערערת בדבר טעות שעמדה בבסיס ההסכמה שניתנה על ידה בהליך הקודם, לא הועלתה על ידה בדיון בבית הדין האזורי. במסגרת הערעור היא מעלה בד בבד טענות הנוגעות לפרשנות שיש ליתן ללשון ההסכם, כפי שנחתם, באופן שכלל לא ברור כיצד יכולות שתי הטענות לדור בכפיפה אחת. כך או כך, לא ניתן במסגרת הערעור לדון לראשונה בטענות בדבר טעות שעמדה בבסיס ההסכמה, כבסיס לביטולה, וכפועל יוצא מכך לביטול פסק הדין שנתן לה תוקף. דין הטענות הללו להידחות על הסף. נוסיף ונציין כי לפי העולה מתיק בית הדין האזורי בהליך הקודם, הצדדים הגיעו להסדר המוסכם שקיבל תוקף של פסק דין, במהלך שלב הסיכומים על פה. ההסדר המוסכם נכתב בכתב יד, וכך גם פרוטוקול הדיון. בית הדין האזורי נתן תוקף של פסק דין להסדר המוסכם תוך שהוא מוסיף ומציין בפסק דינו המוסכם כי "התובעת תפעל בהתאם למוסכם ותפנה למיצוי הערר שהגישה ב-2.10.05 בהתייחס להחלטה ת/2 שצורפה להסכמה". הנה כי כן, מקביעתו המפורשת של בית הדין האזורי בפסק הדין המחזיר עולה כי הערר בנוגע להחלטת אי הכושר הוא העומד ביסוד ההסכמה. ויודגש, לפני ה-1.9.2003 המערערת לא עברה את הסף הרפואי, וממילא מועד תחולת הנכות הרפואית כלל לא הועמד לדיון על פי אותה הסכמה. 14. צדק בית הדין האזורי בקובעו כי פסק הדין המחזיר מתייחס אך לדרגת אי הכושר של המערערת ומועד תחולתה, ואינו מתייחס לדרגת הנכות הרפואית שנקבעה לה. לא למותר הוא להזכיר מושכלות יסוד, לפיהן, בעוד שתפקיד הוועדה הרפואית לעררים הוא לקבוע את שיעור נכותו הרפואית של המבוטח בשים לב לליקויים הרפואיים מהם הוא סובל, ועדת אי כושר קובעת את שיעור הנכות התפקודית. הנכות התפקודית משמעה מידת צמצום כושרו של המבוטח להשתכר, לאור הנכות הרפואית ממנה הוא סובל כפי שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית. בקשר לכך כבר נפסק כי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 מפריד "הפרדה גמורה בין 'נכות רפואית' לבין הנכות המקנה קצבה לפי אותו פרק; ולא זאת בלבד - אלא שהוא מפריד הפרדה גמורה בין הרשויות שבסמכותן לקבוע את ה'נכות הרפואית' לבין הרשויות שבסמכותן לקבוע את ה'נכות המזכה בגמלה'", וכי על הוועדה לעררים (אי כושר) להתייחס לכושר העבודה של המבוטח, ולא למצבו הרפואי (ראו תב"ע נב/118-99 צבי יאמין - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 281, 282 וההפניה שם). ככל שהמערערת הייתה מעוניינת להשיג על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 23.2.2005, היה עליה לעשות כן במועד הקבוע לכך בדין, ולא במסגרת מיצוי ההליכים מול הוועדה לעררים (אי כושר) בהמשך לפסק הדין המחזיר. 15. אשר על כן, דין הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי. יצוין כי לפי הנטען על ידי המוסד לביטוח לאומי, ממילא כבר הובא עניינה של המערערת על פי פסק דינו של בית הדין האזורי לפני הוועדה לעררים, והדיון לפניה הסתיים. 16. סוף דבר הערעור נדחה. אין צו להוצאות. פוליסהנכותנכות תפקודיתחברת ביטוח