נטען כי גם אם מומחה רפואי נקט בלשון "יתכן" יש לבדוק את נסיבות העניין והקשר הדברים, ולאור הכלל המנחה שביישום חקיקה סוציאלית יש לפסוק לטובת המבוטח במקרה של ספק; המקרה הנדון הוא מקרה מובהק שבו ממכלול חוות דעתו ותשובות המומחה לשאלות ההבהרה עולה כי יש לפרש את המילה "יתכן" לטובת המבוטח, שכן בתשובות ההבהרה קבע המומחה הרפואי במפורש כי משקל האירוע החריג בעבודה שווה להשפעת הגורמים האחרים; חוות דעתו של ד"ר רפופורט היא בתחום שונה ולכן לא היה מקום לתת לה משקל, ובכל מקרה יש לפסוק על פי חוות הדעת המיטיבה עם המערער; אין מקום למינוי מומחה רפואי נוסף, נוכח העובדה שעל פי חוות דעתו של המומחה הרפואי יש להכיר במותו של המנוח כפגיעה בעבודה; המוסד לביטוח לאומי לא התנגד למינוי מומחה מתחום הרפואה הפנימית, ולכן אינו רשאי לטעון בשלב הערעור כי אין לקבל את חוות דעתו של המומחה הרפואי נוכח העובדה שאינו קרדיולוג, ויש מקרים נוספים בהם מונה רופא פנימאי במקרים של אוטם לבבי. המוסד לביטוח לאומי טען כי בתחילה קבע המומחה הרפואי חד משמעית שאין קשר סיבתי בין עבודתו של המנוח לבין המחלה, ואין הנמקה משכנעת לשינוי חוות דעתו של המומחה הרפואי, ללא שחל שינוי בתשתית העובדתית שהוצגה לפניו; חוות הדעת מותירה ספק משמעותי, שכן המומחה הרפואי לא קובע קשר סיבתי אלא קובע שקשר סיבתי אינו בלתי אפשרי; המומחה הרפואי קבע אבחנה של "הפרעת קצב" שכלל לא אובחנה במנוח; נוכח הספקות יש מקום למנות מומחה רפואי נוסף, קרדיולוג; הצורך למנות קרדיולוג עולה מחוות דעתו של המומחה הרפואי, ולכן רשאי המוסד להעלות טענה זו, גם אם הסכים בבית הדין האזורי למינוי רופא פנימאי. הכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי בשלב זה יש מקום להפנות אל המומחה הרפואי פרופ' שטנר שאלת הבהרה נוספת בעניין הקשר הסיבתי. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן. בתיק זה ניתנו שתי חוות דעת רפואיות, חוות דעתו של הנוירולוג ד"ר רפופורט וחוות דעתו של הפנימאי פרופ' שטנר. חוות דעתו של ד"ר רפופורט אינה רלוונטית, נוכח העובדה שאין מחלוקת כי לא אובחן במנוח אירוע מוחי. כעולה מחוות הדעת, ד"ר רפופורט עצמו קבע כי חוות דעתו מתייחסת להיבט הנוירולוגי בלבד, והמליץ על מינוי רופא פנימאי. בחוות דעתו של ד"ר רפופורט אין כל התייחסות לשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה לבין האוטם הלבבי בו לקה המנוח. לפיכך, בקביעה אם הוכח קשר סיבתי בין האירועים בעבודה לבין מחלתו ומותו של המנוח, אין לחוות דעתו של ד"ר רפופורט משקל כלשהו, ויש להכריע בהליך על יסוד חוות הדעת ותשובותיו של פרופ' שטנר לשאלות ההבהרה. כפי העולה מחוות דעתו הראשונה של פרופ' שטנר, נקודת המוצא לחוות דעתו הייתה שלא התרחש אירוע חריג עובר למועד בו לקה המנוח באירוע לבבי. דברים אלה עולים במפורש מחוות דעתו, עת נאמר בה כי "אין הדבר בא לומר שעל רקע מחלה טרשתית מפוזרת וקורונרית קיימת מסיבות אחרות, לא יכול לבוא אירוע של החמרה על רקע נפשי ולא גופני. ... אלא שבתיאור העובדות המוסכמות לא מצאתי אלא עבודת פיקוח ללא מאמץ פיזי חריג וללא ארוע מתועד של התפרצות נקודתית מעבר להכנות לפסח שכללו עבודה "כפולה" עם הכנות גם לסיורו של ראש העיר". בקביעה כי לא התרחש אירוע חריג סטה פרופ' שטנר מהעובדות המוסכמות. עניין זה בא על תיקונו בשאלות ההבהרה, עת הובהר למומחה הרפואי כי אירועי יום 5.4.2001 הם בגדר "אירוע חריג". לפיכך, יש לדחות את טענת המוסד כי אין הנמקה לשינוי שחל בין חוות הדעת הראשונה, בה שלל המומחה הרפואי קשר סיבתי בין האירועים בעבודה לבין האירוע הלבבי, לבין תשובותיו של המומחה הרפואי לשאלות ההבהרה. מחוות הדעת והתשובות לשאלות ההבהרה עולה בבירור כי הגורם לשינוי בעמדתו של המומחה הרפואי היה שינוי התשתית העובדתית, דהיינו ההבהרה כי האירועים בעבודה ביום 5.4.2001 הם בגדר "אירוע חריג", ביחס לעבודת הפיקוח הרגילה של המנוח. אין מקום גם שלא לפסוק על יסוד חוות דעתו של פרופ' שטנר בשל היותו רופא פנימאי. ראשית, המוסד לביטוח לאומי הסכים למינוי מומחה רפואי פנימאי. שנית, במקרה הנדון, נוכח הספק בדבר הגורם לאירוע של אבדן הכרה (אירוע מוחי, אירוע לבבי, תוצאה של שתייה מופרזת של אלכוהול), נכון יותר למנות רופא פנימאי, היכול להתייחס למגוון האפשרויות, ולא מומחה רפואי מתחום ספציפי, כפי שהמליץ גם ד"ר רפופורט; שלישית, כעולה מחוות דעתו של פרופ' שטנר, הוא ערך מחקר שאף פורסם בעניין הקשר הסיבתי בין אירוע חריג לבין אירוע לבבי, כך שיש לו את הידע הדרוש למתן חוות הדעת בעניין זה. כעולה מחוות דעתו של המומחה הרפואי, נשלל כי אבדן ההכרה נבע מאירוע מוחי או מתגובה לשתייה מופרזת של אלכוהול, והגורם הסביר ביותר הוא אירוע לבבי. לפיכך, השאלה היא האם הוכח קשר סיבתי בין האירועים בעבודה לבין האירוע הלבבי, ושאלת מאזן ההשפעות. תשובותיו של המומחה הרפואי בעניין זה היו: אם אכן הגדרת האירועים אשר קדמו למציאתו של מר עוקשי ללא הכרה במכוניתו הוגדרו והוסכמו על ידי שני הצדדים כ"אירוע חריג" העונה להגדרת הנ"ל, כי אז לא נותר לי אלא להסכים כי ייתכן והיה בהם TRIGGER כאמור ומצוטט לעיל. לפיכך, יתכן כי האירוע החריג החמיר את מצבו של המנוח ויתכן כי האירוע החריג זירז את בוא האוטם בשריר הלב ו/או הפרעת הקצב ה"ממאירה". וכן: הסצנריו הסביר הוא שלחולה היו גורמי סיכון קרדיו-וסקולריים רבים ועל רקע זה מת מוות פתאומי קרדיאלי (ייתכן חשמלי - הפרעת קצב). אם אכן עבודתו כבר מוגדרת כ"אירוע חריג" - בעובדות המוסכמות - קשר סיבתי אינו בלתי אפשרי על רקע מחלותיו הקודמות הקשות הכוללות את ההתמכרות לאלקוהול. ובתשובה לשאלה האם השפעת "האירוע החריג" פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמי סיכון אחרים שהיו קיימים אצל המנוח (בין על דרך הגרימה ובין על דרך ההחמרה), השיב המומחה הרפואי כי - תשובתי לשאלתך בהחלטת בית המשפט מיום 24.10.11 היא כי ניתן לייחס משקל שווה לעובדות "המוסכמות כאירוע חריג" ולגורמי הסיכון הקרדיו-ווסקולריים הרבים שהיו למר עוקשי ז"ל. המוסד לביטוח לאומי טען כי המומחה הרפואי לא קבע חד משמעית קיומו של קשר סיבתי בין האירועים בעבודה לבין האוטם בו לקה המערער, אלא קבע רק כי "יתכן" שהאירוע החריג החמיר את מצבו של המנוח וזרז את בוא האוטם וכי אם עבודתו של המנוח מוגדרת כאירוע חריג "קשר סיבתי אינו בלתי אפשרי". לפיכך, לא הוכח בסבירות העולה על 50% קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג בעבודה לבין האירוע הלבבי. אמנם, המומחה הרפואי קבע כי ניתן לייחס משקל שווה לאירוע החריג ולגורמי הסיכון שהיו למנוח, ומתשובה זו משתמעת לכאורה תשובה חיובית גם לעניין הקשר הסיבתי [השוו: [עב"ל (ארצי) 106/07 דורית גלס - המוסד לביטוח לאומי (20.5.2007)]. יחד עם זאת, תשובת המומחה הרפואי לשאלת הקשר הסיבתי, כשלעצמה, אכן אינה חד משמעית לעניין קביעת קשר סיבתי בסבירות העולה על 50%. לפיכך, למען הסר ספק, בשלב זה תופנה אל המומחה הרפואי שאלת הבהרה נוספת, כדלקמן: בחוות דעתך מיום 21.2.2011 נקבע על ידך כך: אם אכן הגדרת האירועים אשר קדמו למציאתו של מר עוקשי ללא הכרה במכוניתו הוגדרו והוסכמו על ידי שני הצדדים כ"אירוע חריג" העונה להגדרת הנ"ל, כי אז לא נותר לי אלא להסכים כי ייתכן והיה בהם TRIGGER כאמור ומצוטט לעיל. לפיכך, יתכן כי האירוע החריג החמיר את מצבו של המנוח ויתכן כי האירוע החריג זירז את בוא האוטם בשריר הלב ו/או הפרעת הקצב ה"ממאירה". ובחוות דעתך מיום 2.6.2011 נקבע על ידך כך: הסצנריו הסביר הוא שלחולה היו גורמי סיכון קרדיו-וסקולריים רבים ועל רקע זה מת מוות פתאומי קרדיאלי (ייתכן חשמלי - הפרעת קצב). אם אכן עבודתו כבר מוגדרת כ"אירוע חריג" - בעובדות המוסכמות - קשר סיבתי אינו בלתי אפשרי על רקע מחלותיו הקודמות הקשות הכוללות את ההתמכרות לאלקוהול. בחוות דעתך מיום 2.11.2011 נקבע על ידך כך: תשובתי לשאלתך בהחלטת בית המשפט מיום 24.10.11 היא כי ניתן לייחס משקל שווה לעובדות "המוסכמות כאירוע חריג" ולגורמי הסיכון הקרדיו-ווסקולריים הרבים שהיו למר עוקשי ז"ל. בהמשך לתשובות אלה, מופנית אליך שאלת הבהרה נוספת כמפורט להלן: האם ניתן לקבוע, בסבירות של מעל 50%, כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם או הפרעת הקצב בה לקה המנוח, דהיינו, האם הקביעה שהאירוע החריג תרם להתרחשות האוטם או הפרעת הקצב סבירה יותר מהקביעה שלפיה לאירוע החריג לא הייתה השפעה על קרות האוטם או הפרעת הקצב? במקביל להחלטה זו, תישלח למומחה הרפואי שאלת ההבהרה. עם קבלת תשובת המומחה הרפואי לשאלת ההבהרה תינתן החלטה על המשך ההליכים בתיק. רפואהמומחה רפואימומחה