אי התייצבותו בלשכת שירות התעסוקה על מנת לקבל הפניה לעבודה העובדות שאינן שנויות במחלוקת - המערער, בן 63, רשום אצל המשיב במחלקת הבטחת הכנסה החל משנת 1995 לסירוגין ומשנת 2003 ברצף. המשיב הפנה את המערער לעבודה כעובד ניקיון בשני מקומות שונים. ביום 6.11.11 הופנה המערער לעבודה בחברת דרור כנף שירותי כח אדם בע"מ, וביום 20.11.11 הופנה המערער לעבודה בחברת א.א מאור שירותי ניקיון ואחזקה בע"מ. ביום 23.1.12 דחה המשיב את תביעת התובע לחודשים 11/2011-12/2011 מן הטעם כי המערער סירב לקבלת עבודה בשרות התעסוקה. הערר שהגיש המערער לוועדת הערר על ההחלטה לרשום לו סירוב נדחה בנימוק, כי טענת המערער, לפיה נעדר מראיון העבודה עקב זימון לבירור במקום עבודתו הקודם, לא הוכחה. מתשובת המעסיק עולה כי בשיחת הטלפון עמה הציג עצמו המערער כמי שאינו מסוגל ו/או אינו מעוניין לעבוד. המערער זומן טלפונית להגיע ללשכת התעסוקה על מנת לקבל הפניה לעבודה והגיע רק בחלוף שבועיים, בכך הכשיל באופן ממשי את סיכוייו להתקבל לעבודה. בסיפא של החלטת הועדה נכתב כי שני הסירובים נרשמו בצדק, אולם לאור טענת המערער בדבר אי יכולתו לעבוד בניקיון עקב מצבו הרפואי, הופנה המערער לועדה רפואית. ביום 1.3.12 נבדק המערער על ידי ועדה רפואית אשר קבעה, כי המערער "מסוגל לעבוד בניקיון". טענות המערער בתמצית - הועדה שגתה עת קבעה כי ה"סירובים" נרשמו כדין. באשר לסירוב הראשון- נדרש המערער להתייצב לאלתר לעבודה, ללא פירוט בדבר תנאי העבודה, ובאשר לסירוב השני- הופנה המערער לעבודה אשר אינה מתאימה למצבו הרפואי. הועדה הרפואית שגתה בקבעה כי המערער מסוגל לעבוד בניקיון חרף כאבי הגב מהם סבל. מאחר והמערער לא קיבל את החלטת הועדה הרפואית מיד עם תום הדיון בעניינו, אלא רק לאחר פניית בא כוחו, לא היה באפשרותו לערור על החלטתה. לאחר מתן החלטת הועדה הרפואית, לא חזר התיק לדיון נוסף בועדת הערר ולא ניתנה כל החלטה המתייחסת לממצאי וועדה הרפואית, ומשכך, היוותה "חותמת גומי" לועדת הערר. אין בהחלטת שירות התעסוקה כדי לאיין את זכותו של המערער להבטחת הכנסה לחודשים 11/2011-12/2011. טענות המשיב בתמצית - כטענה מקדמית, טען המשיב כי דין הערעור להידחות מטעמי התיישנות. המערער הגיש את הערעור על החלטת ועדת הערר בחלוף ארבעה חודשים מיום מתן ההחלטה, ומשכך לאור סעיף 69 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 (להלן: "התקנות"), חלה התיישנות. לגופו של עניין טען המשיב כי המערער סירב לקבל עבודה בשירות התעסוקה. בפעם הראשונה בה נדרש להתייצב לקבלת הפניה לעבודה, התעלם המערער מהפניה והגיע ללשכת שירות התעסוקה כעבור שבועיים. המערער לא יצר קשר עם המעסיק ולא החזיר את הפניה חתומה. בפעם השנייה בה הופנה המערער לעבודה, התלונן המערער בפני המעסיקה כי הוא אינו יכול לעבוד עקב מגבלות רפואיות. לאור טענותיו בדבר מגבלותיו הרפואיות, הופנה המערער על ידי ועדת הערר לוועדה רפואית אשר קבעה באופן פוזיטיבי כי המערער יכול לעבוד בניקיון. לאור האמור, הסירוב שנרשם למערער נרשם כדין ואין כל פגם בהחלטת הועדה שדחתה את הערר בעניין זה. דיון והכרעה - בפתח הדברים אציין כי דין הערעור להדחות בשל התיישנות. תקנה 69 לתקנות קובעת כי "המועד להגשת ערעור תעסוקה הוא שישים ימים מיום מתן ההחלטה בערר או מיום שבו הומצאה לעורר החלטה, אם ניתנה שלא בפניו לפי המאוחר". ביום 4.1.12 נתנה החלטה בועדת הערר בעניינו של המערער. הערעור על החלטת הועדה הוגש ביום 30.4.12, כארבעה חודשים לאחר שניתנה החלטת הועדה. המערער לא טען כי החלטת הועדה הומצאה לו באיחור. בדיון שהתקיים לפני טען המערער כי עקב פנייתו אל הלשכה לסיוע משפטי חל עיכוב בהגשת הערעור במועדו, ומשכך יש ליתן למערער את יומו בבית הדין. הלכה פסוקה היא כי אין לבית הדין סמכות להאריך מועדים הקבועים בחוק או בתקנות לרבות המועדים להגשת תובענות ולהגשת ערעור. תקנה 125 לתקנות בדבר הארכת מועדים מטעמים מיוחדים שירשמו, אינה חלה כשמדובר במועד לעשיית פעולה, כדי להביא את העניין לבית הדין, להבדיל מעשיית פעולה בהליך המשפטי עצמו (דב"ע לו/0-11 חיים בר-אילן נ' המוסד פד"ע ז (1) 340 (1976); דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת נ' המל"ל פד"ע כא 132 (1989). לפיכך, בחלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בחיקוק להגשת תובענה - קצרה ידו של בית הדין מלהושיע (עב"ל 31/98 אליהו סולן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 481 (1999). בנוסף, נקבע בהחלטת בית הדין הארצי בבש"א (ארצי) 324/07 איילת זיו נ' שירות התעסוקה (29.5.07) כי פנייה לסיוע המשפטי אינה מהווה מעצור למרוץ הימים להגשת ערעור. הדברים יפים אף לענייננו. לא נעלם מעיניי, כי ועדת הערר הפנתה את המערער לוועדה רפואית אשר התכנסה ביום 1.3.12. יחד עם האמור, מבלי להידרש לשאלה האם יש בכך כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, אין בכך כדי לשנות את התוצאה כי דין הערעור להידחות וזאת מאחר וגם לגופו של עניין, לא מצאתי ממש בטענות המערער ואין פסול בהתנהלות הועדה. חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 אינו מזכה מבוטח בגמלת הבטחת הכנסה מבלי שהתייצב בלשכת התעסוקה ויהיה מוכן לעבוד, ועל המבוטח לעשות מאמץ סביר, בתום לב, לעבוד (דב"ע נג / 91-3 מוחמד אבו ג'אמע נ' שירות התעסוקה פד"ע כה' 297 (1993) להלן: "עניין אבו ג'אמע"). סעיף 27 לתקנון שירות התעסוקה קובע כי יש לרשום "סירוב" לדורש עבודה אשר נמנע מקבלת עבודה אשר הוצעה לו על ידי לשכת שירות התעסוקה, או חדל לעבוד בעבודה כזו בטרם עברו 12 יום מתחילת העבודה, הכל - "ללא נימוק שהוא לדעת מנהל הלשכה סביר". בפסיקה נקבע כי "סירוב" לקבל עבודה מתאימה יכול ויבוא לידי ביטוי בסירוב מפורש, כמו גם בהתנהגות שפירושה כסירוב (דיון מא/5-91 (ארצי) יחיאל נדף נ' שירות התעסוקה פד"ע יג, 107 (1981)). כן נפסק כי יש לבחון באם המובטל אכן נהג כאדם המחפש עבודה ולא כמי שסומך על כך כי יקבל דמי אבטלה (דב"ע מא/91-3 אוזיאס מאיר נ' שירות התעסוקה, פד"ע יג 61 (1981)). בדב"ע 1061/04 אריה זוהר נ' שירות התעסוקה (14.10.2004) נקבע, כי: "אדם התובע דמי אבטלה חייב לעמוד בדרישות החוק הקובעות את זכאותו. תנאי בסיסי לזכאות לדמי אבטלה הוא נכונותו של דורש העבודה לבצע "עבודה מתאימה" ויכולתו הגופנית לכך. הנכונות של דורש העבודה לבצע "עבודה מתאימה" אינה רק נכונות "ערטילאית", או "עקרונית". נכונות של דורש עבודה חייבת להיות אמיתית וכרוכה בבחינה מקרוב של הצעת העבודה, ובכלל זה פגישה עם המעסיק הפוטנציאלי וקבלת מידע מלא על דרישות העבודה ותנאי העבודה והשכר. דחייה אפריורית של הצעת עבודה או שלילת הצעה בלא בדיקה מספקת, אינם עונים על מידת ה"נכונות" הנדרשת ממבקש העבודה". בענייננו, המערער כלל לא התייצב אצל המעסיקה אליה הופנה. משכך, אין לראות בהתנהגותו כעשיית מאמץ סביר בתום לב לעבוד. בפרוטוקול ועדת הערר טען המערער כי הוא שוחח עם המעסיקה טלפונית והיא לא סיפקה לו פרטים ומידע אודות העבודה. יחד עם זאת, בפסיקה נקבע כי אין לראות בשיחת טלפון למקום העבודה הפוטנציאלי כהתייצבות במקום העבודה וכי מחובת דורש העבודה לגשת אישית למקום העבודה ולהציג מועמדותו לתפקיד. (ראו עניין אבו ג'אמע ;ע"ע (ארצי) 97/03 ראמי רבין נ' שירות התעסוקה (2004) . יתירה מכך, מתשובת המעסיקה (אשר אינה מוכחשת על ידי המערער) כפי שצוטטה בפרוטוקול ועדת הערר, עולה כי כבר בשיחת הטלפון עמה הציג עצמו המערער כמי שאינו מסוגל ו/או אינו מעוניין לעבוד. באשר לטענת המערער בדבר הפנייתו לעבודה שאינה תואמת את מצבו הרפואי, הרי שהמערער הופנה לוועדה רפואית אשר קבעה פוזיטיבית כי הוא מסוגל לעבוד בניקיון, ומטעם זה- אין לקבל את טענתו כי סירובו היה מוצדק. באשר לפרוטוקול הועדה הרפואית, אשר נתקבל באיחור, לטענת המערער, הרי שלא הוכח כי המערער פנה ו/או ערער על החלטת הועדה הרפואית. בנוסף, באשר לטענת המערער בדבר אי קיום דיון נוסף בוועדת הערר לאחר מתן החלטת הועדה הרפואית, הרי שלדידי היה על המערער לפנות לוועדת הערר לאחר קבלת ממצאי הועדה הרפואית בבקשה לדון מחדש בעניינו. מכל המפורט לעיל, דין הערעור להידחות. בשים לב לכך שמדובר שעניינה ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. דמי אבטלהשירות התעסוקה