בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהליך זה ביום 31.1.2013 רקע עובדתי המבקש נפגע בתאונת דרכים ביום 13.1.09. ביום 21.7.10 וועדה רפואית מדרג ראשון קבעה למבקש נכות צמיתה החל מיום 1.1.10 כדלקמן: ברך שמאל- אורטופדי 48(2)ז1- 10% קרסול שמאל- אורטופדי 48(3)א - 10% קרסול שמאל- נוירולוגי 29(6) - 5% קרסול שמאל- כירורגי 75(1) - 5% נפשי- 34ב - 10% סה"כ 35% נכות צמיתה החל מיום 1.1.10. כמו כן הוועדה לא הפעילה את תקנה 15. על החלטת הוועדה לעניין הקרסול ואי הפעלת תקנה 15 הוגש ערעור ביום 28.7.10. ביום 1.8.10 עוד בטרם התכנסה הועדה הרפואית לעררים, המבקש עבר ניתוח להחלפת מפרק הקרסול. ביום 13.10.10 התכנסה ועדת הערר. המבקש הודיע לועדת הערר כי הוא אינו מערער על החלטת הועדה מדרג ראשון בעניין הברך ובעניין הנפשי. הועדה הרפואית לעררים קבעה, כי עקב הניתוח בקרסול היא איננה יכולה להתייחס לערעור בעניין הקרסול אלא לפי המצב לאחר הניתוח. בהתאם לכך קבעה הוועדה נכות זמנית כדלקמן: 40% נכות זמנית - מיום 1.1.10 עד יום 31.7.10 100% נכות זמנית - מיום 1.8.10 עד ליום 30.9.10 50% נכות זמנית - מיום 1.10.10 עד ליום 31.3.11. על החלטת הוועדה הוגש ערעור בו נטען בין היתר כי: "הועדה שגתה כאשר התעלמה ולא נתנה ביטוי לליקויים בגין הברך והמצב הנפשי לגביהם ניתן שיעור נכות לצמיתות ע"י ועדה מדרג א; הניתוח בקרסול לא השפיע ולא היה בו כדי לשנות את עמדת הוועדה ביחס לנכות בברך והמצב הנפשי, ואם רצתה הוועדה לשנות את אחוזי הנכות בגין לקויות אלה, היה עליה לדון בכך ולנמק את עמדתה; מאחר ולא היה כל שינוי בסעיפים אלה של הברך ושל המצב הנפשי וגם לא היה ערעור על לקויות אלה, הוועדה לא דנה ולא הייתה אמורה כלל לדון בהם. משלא דנה בהם, ולא היה בהם שינוי, היה על הוועדה לדבוק בהחלטת ועדה מדרג א' ולהעניק בגין פגיעות אלה שיעור נכות צמיתה על פי קביעת הוועדה מדרג א שהפכה להחלטה חלוטה". בפסד דינו של בית הדין האזורי (בל 5931-11-10) מיום 6.1.11 אשר ניתן בהסכמה, הוחזר עניינו של המבקש לוועדה לעררים על מנת שתנמק, מדוע לא היה מקום לקבוע נכות צמיתה בגין הברך והנכות הנפשית. הוועדה לעררים התכנסה ביום 16.2.11 וקבעה בין היתר את הדברים הבאים: "לעניין טיעון התובע [המבקש כאן- ע.ר.] ובא כוחו שאין מקום לקבוע נכות זמנית כאשר קיימת נכות צמיתה בסעיפים אחרים, כלומר כאשר ניתנים אחוזי נכות זמניים כפי שנתנו כאן לאחר הניתוח בקרסול, הרי שגם האחוזים הצמיתים האחרים הופכים לזמניים (והנכות הזמנית במקרה שלפנינו גבוהה יותר מסך כל שיקלול הנכות הצמיתה) מדובר בענין משפטי והועדה מפנה נושא זה לדיון בלשכה המשפטית ולקבלת תשובה מפורטת בכתב והועדה תסכם ללא נוכחות". הועדה לעררים התכנסה בשנית ביום 4.4.11 וקבעה כי: "בפני הועדה עמד טיעון בא כוח התובע לפיו ביקש להראות לו מהיכן ומהי האסמכתא המשפטית לכך שכאשר ניתנות מספר נכויות ואחת מהן הינה צמיתה והשניה זמנית, הרי שכל הנכות הופכת לזמנית. הועדה מצוה ע"פ פס"ד בית הדין הארצי לעבודה מיום 27.2.06 בענין עבל 0000407/05 לפי הפסיקה אכן קיומה של נכות זמנית למרות קיומן של נכויות נוספות שהינן צמיתות הופכת את כל המכלול לזמני ולכן הועדה עומדת על החלטתה מיום 13.10.10". על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי. בית הדין האזורי קיבל את ערעור המבקש וקבע, כי הוועדה שגתה בהעברת ההכרעה לגורם חיצוני לה, כפי שעולה מפרוטוקול הוועדה. בעשותה כן, נמנעה מלהפעיל שיקול דעת עצמאי-מקצועי משל עצמה, וחרגה מהוראות פסק הדין, לפיהן נדרשה לנמק ולהסביר החלטתה ולא להפנות לאסמכתא משפטית. בית הדין האזורי קבע עוד, כי מדובר בפגם שורשי המעיד על כשל הוועדה להבין את תפקידה, ולכן בנסיבות אלה יש להעביר את העניין לדיון בוועדה רפואית לעררים בהרכב חדש, בזו הלשון: "עניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים בהרכב חדש, אשר כל הפרוטוקולים של וועדה זו לא יונחו בפניה ויוצאו מהתיק טרם הבאתו בפני הוודה בהרכבה החדש. הוועדה תדון מחדש בערר המערער על החלטת הוועדה מדרג ראשון, תבדוק את המערער תקבע ממצאיה ומסקנותיה ותנמק החלטתה. ב"כ המערער והמערער יוזמנו להופיע ולטעון בפניה טרם מתן החלטתה". המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור, בה התבקש בית דין זה להוסיף על החלטת בית הדין האזורי, ולהכריע בשאלה האם מוסמכת ועדה רפואית להפוך את סעיפי דרגת הנכות הצמיתה לזמנית, מבלי שהוועדה מוצאת כי חל שינוי רפואי המצדיק החלטה זו ביחס לרכיבים הרלוונטיים. המוסד התנגד לבקשה זו בטענה כי המבקש קיבל את מבוקשו במסגרת פסק הדין של בית הדין האזורי, וכי מדובר בעניין שהפך תיאורטי. בהחלטתי מיום 25.12.2012 נקבע כי ניתנת רשות ערעור בתיק. ביום 31.1.13 התקיים דיון בערעור, ובמהלך הדיון הציעה באת-כוח המוסד את ההצעה הבאה: "המערער הגיש ב-7.10.10 בקשה להחמרת מצב לפי תקנה 36 אשר כתוצאה מזה שבמקביל חודשיים לפני זה הגיש ערעור, כתוצאה מזה ההליכים נבלעו האחד בשני למסלול של ערעור. הצעתנו היא שהמערער יוותר על מסלול הערעור - ערעור מיום 28.7.10 (ערעור על החלטת הדרג הראשון), על כל ההליכים שבעקבותיו, לרבות הוועדה מדרג ראשון מיום 4.3.12. כך נישאר במסלול של ההחמרה. מנקודה זו ואילך, יטופל עניינו של המערער במסלול של החמרה. המוסד יזמין את לוועדה רפואית מדרג ראשון, שתדון בבקשתו להחמרת מצב בקרסול שמאל מיום 7.10.10. כל ההחלטות שהתקבלו לפני יום 21.7.10 עומדות בעינן. לא יוצגו בפני הוועדה החלטות של וועדות שהתנהלו מכל סוג שהוא לאחר 21.7.10." המבקש הסכים להצעה זו, באי כוח הצדדים ביקשו ליתן להצעה המוסכמת תוקף של פסק דין, וניתן תוקף של פסק דין להצעה המוסכמת (להלן- פסק הדין). בקשה לביטול פסק הדין ביום 7.2.13 הגיש המבקש "בקשה לביטול פסק דין בהסכמה". המבקש נימק בקשתו בנימוקים הבאים: "1. ועדת הערר נשוא הערעור דנה בערעור על ועדה מדרג א' שקבעה נכות צמיתה למערער, אולם לפני הדיון בוועדה המערער עבר ניתוח אשר שינה את מצבו הרפואי. ב 7.10.10 המערער הגיש בנוסף לערר על החלטת הוועדה מדרג א' גם בקשה להחמרת מצב עקב הניתוח. 2. בדיון בפני ועדת הערר נידון הערר כאילו היה דיון בהחמרת מצב. 3. הודעה כי יבוטלו כל החלטות ועדת הערר ובאותה עת היו גם בקשה לערר ובקשה להחמרה והוועדות הערר דנה בשניהם במאוחד. 4. טרם הדיון כאן בית הדין הנכבד הציע שהדיון יוחזר לוועדה ובאופן שתדון רק בסעיפי הפגיעה בקרסול. 5. מאחר וכבר התקיימה ועדה חדשה מדרג א' ששינתה את שיעור הנכות ברכיבים הצמיתים, המערער הסכים להצעה ובלבד שהחלטת הוועדה מדרג א' מיום 4.3.12 ביחס לסעיפים שאינם קשורים לקרסול יבוטלו. ההצעה נדחתה ע"י המשיב. 6. בדיון כאן הועלו הצעות שונות. המערער הציע להשאיר את החלטות ועדת הערר על כנן ולבטל את החלטת הוועדה מדרג ראשון מ 4.3.12 בסעיפים הצמיתים / זמניים (נשוא המחלוקת) ובכך תסתיים הפרשה סופית. 7. ב"כ המשיב לא קיבלה הצעה זו והעלתה הצעה, לפיה יבוטלו כל החלטות ועדת הערר ויתקיים דיון רק בהחמרה. 8. בלחץ הדיון, המערער שייצג את עצמו לא חשב על כל המשמעויות החמורות הנובעות מהצעה זו, והסכים לה מתוך טעות. 9. עפ"י ההסכמה, התוצאה היא כרגע שנוצר מצב לפיו המערער חייב להחזיר לבטוח לאומי כ -15,000 ₪, ומאידך לוועדה הרפואית שתדון בהחמרה עדיין יש רשות "לשחק" בשיעורי הנכות ולעשות כרצונה למרות שכבר ניתנה החלטה בוועדה רפואית בעניין זה. 9.1. גם אם הוועדה שתדון בהחמרה אינה יכולה להוריד את סעיפי הנכות, ותשאיר את המצב על כנו, המערער יאלץ להחזיר אלפי שקלים, למרות שהמצב הרפואי של המערער חייב את שיעורי הנכות כפי שקבעה הוועדה הרפואית לעררים. 9.2. לוועדה שתדון בהחמרה לא תהיה הרשות לדון בתקופה שלפני מועד הבקשה להחמרה, והמשמעות היא שהמערער יאלץ להחזיר את הכספים שקיבל, כך שכל התקופה בה המערער היה מאושפז בביתו ומנוטרל מעבודה, כלל לא ילקח בחשבון ע"י הוועדה, והתוצאה היא שלמרות המצב הרפואי של המערער, הוועדה לא תיקח זאת בחשבון. 9.3. המצב החוקי הנכון הוא שלאחר שיתקבל פס"ד בשאלה הסמכות של הוועדה לשנות סעיפי ליקוי מנכות צמיתה לזמני בסעיפי ליקוי בהם היא קובעת שלא היה שינוי רפואי. כל הסדר אחר יגרום למבקש נזק של אלפי שקלים ללא הצדקה. 9.4. אם יוחלט שלא היה לוועדת הערר הסמכות לשנות את סעיפי הליקוי שלא היה בהם שינוי רפואי, יש לבטל את החלטת ועדה מדרג א' מאוחרת ששינתה את שיעורי הנכות בסעיפים אלה. ... 11. לאור כל האמור, מתבקש בית הדין לבטל את פסק הדין שניתן בהסכמה, ולתת פסק דין על יסוד הטענות בכתב הערעור". המוסד בתגובתו לבקשה טען את הדברים הבאים: בקשה לביטול פסק דין שניתן בהסכמה בשל כדאיות כלכלית אינה נימוק משפטי המצדיק את ביטול ההסכמה; ההליך לביטול פסק דין בהסכמה אמור להיעשות בדרך של הגשת כתב תביעה ולא בדרך של הגשת בקשה; השאלה היא האם התקיימו נסיבות שלא היו בידיעתו ובשליטתו, בעת שהמבקש שהוא כידוע עו"ד במקצועו נתן את הסכמתו לפסק הדין; המשיב עדין סבור כי ההסכמה אליה הגיעו הצדדים היא דרך המלך הן כפתרון המשפטי, הנכון בנסיבות העניין, והן משהושגה בהסכמה; לא זו אף זו, לאור האמור בתקנה 37 א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשטי'ז - 1959, התוצאה ממנה חושש המבקש אינה מחויבת המציאות, שכן הועדה רשאית ליתן דרגת נכות מחדש לפני מועד הגשת הבקשה להחמרה, וזאת החל במועד שאושפז, ובלבד שהבקשה הוגשה תוך 90 ימים מיום ששוחרר מבית החולים. לפי הידוע לב"כ המוסד המבקש אושפז ב - 1/8/10, והגשת הבקשה להחמרת מצב הייתה ב- 7/10/10, כך שהתוצאה ממנה הוא חושש אינה מחויבת כלל ועיקר. שוב, מרוב חשש כי לא יקבל את התוצאה אשר תשביע את רצונו ב 100%, נוקט המבקש בהליך משפטי נוסף וחריג ביותר, אשר ספק אם היה מקום כלל לנקוט בו; המשיב משאיר בסופו של יום את ההחלטה לשיקול דעת בית הדין. ככול שבית הדין סבור כי יש לקבל את הבקשה, יתבקש בית הדין ליתן פסק דין על פי הטיעונים שהושמעו בפניו וכתבי הטענות שהוגשו, כאמור המשיב נותר בעמדתו כי ההליך הנכון היה צריך להיות הליך של החמרת מצב, ולא הליך של ערעור על הועדות, ובודאי לא ערעור על פסק הדין של בית הדין קמא, וברי כי אין המערער יכול לנקוט בהליכים מרובים כדי ליצור מומנטום של תכתיבים שיבטיחו את החלטות הועדות לשביעות רצונו; בנסיבות העניין משאיר המשיב את שאלת פסיקת הוצאות לשיקול דעת בית הדין, לאור שיטת ריבוי ההליכים שנוקט המבקש. הכרעה לאחר שנתנו דעתנו לבקשת המבקש ולתגובת המוסד אנו סבורים כי אין מקום להיעתר לבקשת המבקש. בפסיקה הובהר לא פעם כי פסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים ממזג בתוכו מאפיינים של הסכם ושל פסק-דין. עובדה זו משליכה על דרך תקיפתו של פסק-דין שניתן בהסכמה, באותם מקרים בהם צד להסכם מבקש לבטלו. כך למשל נקבע ברע"א 3960/05 נפתלי נשר נ' שיבלי ראיף בן פאיז, ניתן ביום 26.12.2005, בזו הלשון: "פסק דין שבהסכמה מורכב משני חלקים - ההסכם שבין בעלי הדין, והחלטת בית המשפט אשר נתנה להסכם זה תוקף של פסק דין (ב"ש 215/83 ספטי נ' ספטי, פ"ד לז(2) 181, 183; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה שביעית, 1995) 549, 787). על המבקש לתקוף פסק דין שבהסכמה לבחור באחת משתי דרכים, בהתאם לסוג העילה בה הוא משיג על פסק הדין (זוסמן בספרו הנ"ל, בע' 786-787). עמד על כך בית המשפט ברע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337: "באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה מבקש לבטל את פסק הדין שנתן תוקף להסכם, נקבעו שני מסלולי ביטול בהתאם לסוג העילה בגינה מתבקש הביטול ואיפיונה כ"הסכמית" או "שיפוטית". כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו (כגון: טעות, הטעיה, אי חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות), הפן ה"הסכמי" מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק הדין...הפן ה"שיפוטי" - היינו, האישור שניתן להסכם על ידי שופט - כאשר צד מבקש לבטל את פסק הדין מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליכי ערעור רגילים" (שם, בע' 344-345)" [ההדגשה שלי -ע.ר.]. במקרה הנוכחי, טענתו העיקרית של המבקש כי הסכמתו לפסק הדין נבעה מטעות. על-פי ההלכה הפסוקה, לשם ביטול הסכמה שקיבלה תוקף של פסק-דין, אשר המבקש טוען כי נפל בה פגם, היה עליו להגיש תובענה עצמאית. חרף האמור, הגיש המבקש את בקשתו לביטול הפסק על-פי ההסכם, במסגרת תיק זה, שהוא התיק המקורי שבו קיבלה הסכמת הצדדים תוקף של פסק-דין. משנקט המערער בדרך של הגשת בקשה במסגרת התיק המקורי תחת הגשת תובענה עצמאית לביטול הפסק על-פי ההסכם, דין בקשתו על פני הדברים היא סילוק על הסף. מעבר לדרוש נציין, כי ההסכמה אליה הגיעו הצדדים עדיפה לכאורה על פני פסיקה לפיה תתקבלנה טענות המוסד בערעור, שיש להן לכאורה בסיס בהלכה הפסוקה,ותוצאת הדברים הייתה שהתיק ידון מחדש,ללא כל הגבלות, כאשר הכול לכאורה פתוח. משאלה הם פני הדברים- הבקשה נדחית. אין צו להוצאות. ביטול פסק דין