2. הנתבע העלה בכתב ההגנה טענת התיישנות של התביעה, אך לאחר מכן, ובהתאם להמלצת כב' השופטת לויט בדיון המוקדם, הודיעה ב"כ הנתבע כי אין היא עומדת על טענה זו. לטענת הנתבע, כפי שעולה מכתב ההגנה שהוגש מטעמו, התובעת התבקשה להמציא אישורים המעידים על משק בית משותף עם המנוח ומאחר שלא המציאה אותם, הרי הדחייה בדין יסודה. בכתב ההגנה המתוקן טען הנתבע כי מכל מקום, גם בהתבסס על המסמכים שהוגשו לאחר שהוגש כתב ההגנה המקורי, אין התובעת עונה על הגדרת "אלמנה" בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") ואין היא זכאית לגמלה. 2. ראיות שנשמעו בדיון: התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה בדיון על תצהירה. כמו כן, הגישו תצהירים מטעם התובעת עו"ד זהר אופק, אשר שימש כיועץ המשפטי של התובעת והמנוח ואף היו ביניהם קשרי ידידות. עו"ד אופק הצהיר כי התובעת והמנוח המשיכו להיות בני זוג אף אחרי הגירושים, עד למותו של המנוח. כן, העידו הבת הצעירה שני דותן (להלן: "שני"), ילידת 1983, וגב' חנה אפרתי, שהייתה חברה של התובעת והמנוח החל משנות ה- 80והעידה באשר למצב שהביא לגירושי בני הזוג והיחסים ביניהם לאחר הגירושים. כמו-כן, הוגשה הודעה שנגבתה מהתובעת על ידי חוקר המוסד. לאחר שנשמעו העדויות, הגישו ב"כ הצדדים סיכומים בכתב והתיק הועבר להכרעה. עלינו לציין כי בסיכומי ב"כ הנתבע נכתב: "נוכח עדויות התובעת, אשר היו אמינות, הנתבע מקבל את טענת התובעת לפיה היא הייתה ידועה בציבור של המנוח". אולם, בהעדר מגורים משותפים, טוענת ב"כ הנתבע כי לא מתקיימות הדרישות על מנת שהתובעת תהיה זכאית לקצבת שאירים. 3. המסגרת הנורמטיבית: סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי קובע: "אלמנה" - מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא - (1) מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה - פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד; (2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח ולא היתה זכאית למזונות ממנו על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שהמבוטח לא נשא למעשה במזונותיה תוך 12 החודשים שלפני פטירתו; פסקה זו לא תחול על אשה שבעת פטירתו של המבוטח שולמה בעדה תוספת תלויים לפי סעיפים 200 או 244. סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר: "אשתו" - לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו. מאחר שהסכים הנתבע כי התובעת הייתה "ידועה בציבור" של המנוח לאחר הגירושין, היא לא הייתה זכאית למזונות ממנו ולא שולמה בעדה תוספת תלויים לקצבת הנכות של המנוח, השאלה הנתונה להכרעה היא האם מתקיימת הדרישה של מגורים משותפים בתקופה הרלוונטית לבדיקה חמש שנים לפני פטירת המנוחה. 4. עובדות המקרה: א. התובעת, ילידת 1947, נישאה למנוח בשנת 1973, נולדו להם שלושה ילדים, אמיר ב- 1973, הדר ב- 1978 ושני ב- 1983. ב. במהלך השנים פרצה אצל המנוח מחלה נפשית מסוג "מניה דפרסיה", שהייתה כרוכה באשפוזים רבים. במצבים אקוטיים של המחלה סבל המנוח מהתפרצויות זעם ובזבוז כספים בלתי נשלט. ג. התובעת והמנוח התגרשו בשנת 1994. אף פעם לא נישאו מחדש. לאף אחד מהם לא היה בן זוג אחר והם המשיכו לקיים חיים זוגיים, כידועיים בציבור, עד למותו של המנוח. המנוח התגורר בדירה נפרדת מאז הגירושין, לרוב לבד, פעם אחת חלק את הדירה עם דיירים אחרים שאף הם סבלו ממחלת נפש. המנוח קיבל קצבת נכות מהנתבע במהלך כל התקופה ונהג להשתתף, בהתאם ליכולתו, בקניות לארוחות משותפות עם התובעת וילידהם. אין חולק כי המנוח נהג לישון בביתו, פרט לעיתים רחוקות בהן ישן המנוח בבית התובעת, לדברי התובעת פחות מפעם בשבוע. (ראו ע' 6 ש' 14 לפרוטוקול הדיון). ג. המנוח אושפז במרכז הרפואי לבריאות הנפש 'באר יעקב' בנס ציונה בין התקופות: מ - 25/12/1975 עד 30/12/1975 מ - 23/09/1993 עד 09/11/1993 מ - 27/05/1994 עד 11/01/1995 מ - 06/04/1995 עד 29/04/1996 ד. הוגש אישור מטעם ד"ר שלמה ידין, פסיכיאטר, אשר טיפל בתובע החל מ-1984. בהתאם לאישור זה, התובעת היא זו שיזמה את הגירושים כדי לגרום למנוח לשפר את התנהגותו כלפיה, ואכן חל שיפור רב לאחר הגירושין. חלק מהטיפול ההתנהגותי של המנוח היה פיצול לחשבון הבנק המשותף. על פי אישור מטעם שירותי בריאות הנפש של עיריית ראשון לציון: "בשיחה משותפת ביטא שמעון מצוקה קשה אך יחד עם זאת איננו נכון לקבל אפשרות של מינויה של כרמלה כאפוטורפסית למרות שבפועל היא משמשמת כתובת שלו לתמיכה כלכלית ונפשית"". ה. התובעת הצהירה באשר להשלכות הגירושין והמגורים בנפרד על מחלת הנפש של המנוח: "בהיותינו נשואים, בשלב מסוים, הפסיכיאטר המטפל של המנוח, העלה את רעיון הגירושין - עצה שהוכחה כראויה, באשר ממועד הגירושין ועד למועד פטירת המנוח, לא נזקק המנוח לאשפוז נוסף הקשור למחלת המניה דיפרסיה - רצ"ב אסמכתא. הפסיכיאטר המטפל הסביר לנו כי בכך שהמנוח לא יתגורר איתי ועם הילדים יותר, ירד ממנו הלחץ הנפשי המתלווה לגידול הילדים, ואכן באופן פרדוקסלי דווקא הגירושין היטיבו עם מחלתו והיטיבו ביחסים ששררו בינינו ובינו לבין הילדים. מרגע שעבר לגור בדירה משלו נגרמה הטבה ניכרת במצבו, ומבחינה נפשית הוא הפך לאדם רגוע ושליו יותר ולא אושפז יותר ולו פעם אחת, בניגוד לתקופת הנישואין שאז היה מאושפז חדשות לבקרים". אמירות התובעת לעניין זה לא נסתרו ונתמכו על ידי האישור מטעם ד"ר ידין. אמנם המנוח אכן אושפז אחרי הגירושין (ב-1995 ו-1996), אך אחרי אפריל 1996 לא היו אישפוזים נוספים. 5. "מגורים משותפים" כדרישה לזכאות לקצבה: אין חולק כי התובעת לא התגוררה עם המנוח ("תחת קורת גג אחת") ממועד הגירושין ועד למותו, אך גם לא חולקים הצדדים כי הם המשיכו להיות "זוג", ידועים בציבור, תמכו אחת בשני, השתתפו בשמחות משפחתיות וחברתיות, ואף דאגו יחדיו לבת, הדר, שאף היא אובחנה כסובלת ממחלת נפש. באשר למשמעות "מגורים משותפים", נקבע בפסיקה ישנה של בית הדין הארצי לעבודה - דב"ע מס/0-62 המוסד - זהבה משעלי, פד"ע טז(1)3: "את הדיבור היא "גרה עמו", בהקשר הדברים כאשר מדובר בהעמדת גבר ואשה למטרה מוגבלת בגדר "בני זוג" או "נשואים", יש לפרש בשים לב למטרת המחוקק כ - cohabitation (בלטינית) או cohabit (באנגלית). למשמעות זאת, ורק למשמעות זאת, יכול היה להתכונן המחוקק. מושג אחר, שיכול היה להשתמש בו המחוקק כדי ליתן ביטוי לכוונתו, קשה להעלות על הדעת, אלא אם היה משתמש בדיבור "חיים יחד", ודיבור זה בוודאי היה מעורר בעיות בתחומים רבים. ענייננו אינו מחייב לעמוד על המשמעות, אשר לדיבור cohabitation במשפט. טוב שנביא אחד הפירושים לאותו מונח, כפי שניתן ב ,words and phrases judicially defined (תחת הערךcohabitation ) "קוהביטציה יכולה למעשה להתקיים תוך הסכם לגור (to live) בנפרד... נסיבות החיים, כגון חובות עסקיים, שירותי בית ועובדות אחרות, יכולים להפריד בין בעל ואשה על אף זאת יכול ותתקיים קוהביטציה". במובא לעיל מדובר אמנם בגבר ואשה הנשואים כדין, אך כמוסבר להלן אין זה משנה לענייננו. התנאי שאשה גרה עם גבר, במשמעות של קוהביטציה, יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים. אשר יקבע הוא המכלול לפי נסיבותיו ולא פרט זה או אחר". כך גם בדב"ע נו/0-255 עטר - המוסד, פד"ע לב 385 (כב' השופט אליאסוף): "התנאי שאשה גרה עם גבר, במשמעות של קוהביטציה, יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים. אשר יקבע הוא המכלול לפי נסיבותיו ולא פרט זה או אחר". יישום הלכות אלה, באותו הליך (שבו בני זוג שהיו נשואים, התגרשו, ולמרות זאת המשיכו לחיות במתכונת שהיתה לפני הגירושין), נעשה כדלקמן: "תיקח את כל הנסיבות במצטבר, כולל העובדה שמהבוקר עד הערב נמצא המנוח באותה דירה, שבה גרו כל השנים, שם אכל, שם שתה, שם טיפלו בו, שם היו חלק מבגדיו - כנגד העובדה שבסוף היום הלך אותו נכה ללון בחדר, שקיבל ממשרד הרווחה, ותגיע למסקנה, שאין באותו קטע אחרון של היממה כדי להוכיח שהשניים חיו או גרו בנפרד". יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהם נוצר הפירוד ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה נוצר פירוד (אשפוז, מחלה, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר), לבין נסיבות בהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג. ייתכן שבני הזוג לא יחשבו כמי שנפרדו, אם הנסיבות הן כאלו שיצרו פירוד שלא מתוך בחירת בני הזוג (ראו: בן דרור "הידועה בציבור נשואים ללא נישואין" [מהדורה שלישית מעודכנת] יהלום - הוצאה לאור בע"מ, תל - אביב בעמ' 30, בעמ' 33). בהתאם לגישות שבפסיקה ובספרות המשפטית, הדרישה של "מגורים משותפים" על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי לא צריכה להתפרש בהכרח במובן הפשטני של שינה יחד באותו בית, כי בהתקיים נסיבות מסוימות ייתכן שייקבע שבני הזוג מתגוררים יחד אף אם לא עושים זאת תחת קורת גג אחת. מן הראוי להזכיר את פסק הדין המעמיק (והמרתק) של כב' השופטת נטע רות (כדן יחיד) בק"ג (ת"א) 9063/09 פלונית - מבטחים (3.12.12), בו נאמר: "עם זאת נראה כי מבחינה מושגית ההגמשה של דרישת המגורים המשותפים בהקשר הנדון לא התבססה אך ורק על שינויים חברתיים שהביאו גם לשינוי בתפיסת העולם ביחס לחיי הזוגיות ולדפוסי המגורים המשותפים שנלוו להם - אלא גם על ההתחשבות גוברת והולכת במצבים של כורח שמנעו מגורים משותפים אלה, בין שכורח זה התקיים בגיל צעיר ובין בגיל מבוגר: כך למשל, הוכר מעמדה של "ידועה בציבור" לצורך קבלת פנסיית שאירים, למרות שלא התגוררה בפועל עם המנוח "בשעת מותו" - וזאת, כפי הנדרש לכאורה על פי פרשנותו הדווקנית של הדין באותו עניין - בנסיבות בהן התגורר המנוח בערוב ימיו בדיור מוגן או היה מאושפז בבתי חולים תקופה ממושכת עד לפטירתו. ברוח זו אף הוכרה זכאותה של אלמנה לפנסיית שאירים על אף שלא התגוררה על בעלה ולא תבעה ממנו דמי מזונות כפי דרישת הדין בעניין ההוא - זאת לאחר שהוכח כי היא נפלה קורבן, משך שנים, להתנהגותו האלימה (עב"ל 59/03 גבריאלה סבן - המוסד לביטוח לאומי, ע"ע 33/99 עליזה צרפתי - הממונה על תשלום הגמלאות, עב' 10015/09אלמונית נ עיריית תל אביב יפו "להלן: "עניין עריית ת"א" פורסמו במאגרים האלקטרוניים). משמע - פסיקה זו הכפיפה למעשה את דרישת ה"מגורים המשותפים" של בת הזוג לנסיבות של כורח או "כוח עליון" שכפו נתק פיזי והפרדה במגורים בין בני הזוג בתקופה שקדמה לפטירה וללא כל קשר לשינויי התפיסה באשר לחיי הזוגיות הנובעים מחלוף העיתים. זאת, תוך מתן משקל נכבד ליחסי ההסתמכות הדדיים - הכלכליים או /או והנפשיים ששררו בין בני הזוג תקופה ממושכת ועד לפטירה. משמע - נקודת המוצא של פסיקה זו הייתה - כי אלמלא אותו כורח ונוכח יחסי ההסתמכות שבין הצדדים היו מתגבשים תנאי הזכאות במלואם, גם על פי הפירוש הדווקני, ומשכך מן הראוי לבחון את המציאות שהייתה מתקיימת קרוב לוודאי אלמלא אותו כורח כאילו זו התרחשה בפועל. במיוחד שעה שאותו כורח העצים את מצב הנזקקות של השאיר או טמן בחובו קיפוח או התנהלות בלתי תקינה כלפיו שהעצימה את נזקקותו". באותו מקרה מדובר בזכאות לקצבה ממבטחים של אישה חולת נפש במצב תפקודי חמור (הרבה יותר מזה של המנוח), אשר ממנה לא התגרש המנוח, למרות שהייתה לו ידעה בציבור, ושחיה במשך שנים ארוכות במוסדות לחולי נפש. אנו ערים לשוני עם המקרה הנידון בפנינו, אך הקביעה באותו עניין לפיה "מחלת הנפש בה לקתה האישה וההכחשה הסביבתית שהתלוותה לה פעלו ככורח והן שהיו הסיבות העקריות לכך שלא התקיימו בה - לפי הפרשנות הדווקנית והמצרה של הוראות התקנון - התנאים החלופיים הקבועים בו של מגורים משותפים או זכאות למזונות לפי פסיקת הערכאה המוסמכת" יפה לענייננו. 6. זכאות התובעת לקצבת שאירים: בתקופה הרלוונטית לבדיקת הזכאות - 5 שנים לפני פטירתו של המנוח, התובעת הייתה ידועה בציבור שלו והם לא התגוררו תחת קורת גג אחת. במהלך כל אותן שנים, המנוח סבל ממחלת מניה דפרסיה, בגינה טופל. הטיפול כלל אשפוזים בבית החולים למחלות נפש, אך זאת עד לשנת 1996 בלבד. בהתאם למסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי התובעת, עדותה ועדות העדים מטעמה, ביניהם הבת שני, הגירושין היו נחוצים לאור התפרצויות הזעם של המנוח, שהן תסמין של המחלה הנפשית ממנה סבל. מחלתו אף גרמה לבזבזנות ועל כן החלטת התובעת שלא להחזיק חשבון בנק משותף איתו. המגורים לחוד, כאשר עדיין היו ילדים קטנים בבית, ומכאן הלחצים והמתח הנפשי, שיפרו את מצבו של המנוח ובעצם אפשרו לו לתפקד כבן זוג וכאב. אילו היה סובל המנוח ממחלה אורגנית מדבקת שהייתה מחייבת מגורים בבידוד - ללא מגע פיזי עם בני משפחתו ואנשים אחרים - לא היינו מהססים לומר כי מדובר במצב של כורח אשר מנע מגורים משותפים ואין בו כדי לשלול זכאות של בת הזוג לקצבה. במקרה של התובע אין מדובר במחלה פיזית, אלא נפשית ואין מדובר בבידוד, אלא במגורים בנפרד מבני משפחתו, כדי לאפשר "המשך חיים ביחד" במידה מסויימת, ולשפר את מצבו התפקודי של המנוח לאור מחלתו. במצב חריג זה, אף אם לא מדובר באשפוז בבית החולים אלא במגורים בתוך הקהילה, אנו סבורים כי אלה נסיבות אשר מנעו מגורים משותפים עם התובעת. לכן מתקיימות הדרישות שבסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי, יש לראות בתובעת "אלמנה" של המנוח ובהתאם להכיר בזכאותה לקצבת שאירים. 7. לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את תביעתה של התובעת לקצבת שאירים. מאחר שהתובעת מיוצגת על ידי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי, אין צו להוצאות. 8. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. קצבת שאריםידועים בציבור