האם יש לראות את המערערת כמי שהתפטרה מעבודתה בשל אי התייצבותה לעבודה ? המסגרת העובדתית 2. בפסק דינו פירט בית הדין האזורי את המסגרת העובדתית רבת השנים בתיק זה. להלן יובאו עיקרי הדברים, הנחוצים לענייננו: א. המערערת עבדה בפקיד שומה חדרה החל מיום 10.11.76, ובתפקידה האחרון שימשה כסגן מנהל מדור מחלקת שכירים. ב. בין הצדדים התנהלו הליכים משפטים ממושכים, בין היתר בנוגע להחלטת המשיבה, מדינת ישראל - משרד האוצר, נציבות מס הכנסה (להלן - המשיבה), להעביר את המערערת לעבוד בפקיד שומה נתניה על רקע טענות של תפקוד לקוי ויחסי עבודה גרועים. ג. בקשות המשיבה למתן צווי מניעה זמניים כנגד העברתה לפקיד השומה בנתניה, נדחו בהחלטות בית הדין האזורי (בש"א 1858/00), ממועדים 29.8.00 ו - 26.11.00. ד. המערערת לא התייצבה לעבודה בפקיד השומה בנתניה, ולפיכך נשלח לה, ביום 19.3.01, מכתב מטעם המשיבה, בו נרשם כי אם לא תתייצב לעבודתה בפקיד השומה נתניה, כפי שחויבה, ייחשב לה הדבר כהתפטרות. ה. המערערת הגישה, ביום 29.3.01, בקשה נוספת למתן צו מניעה זמני, אשר יאסור על המשיבה לפטרה ויורה למשיבה להיעתר לבקשתה לצאת לחופשה ללא תשלום (בש"א 1121/00). בית הדין האזורי קבע, בהחלטתו מיום 2.4.01, כי מכתב המשיבה מיום 19.3.01, לא ייכנס לתוקף עד לקיום דיון במעמד הצדדים. הדיון נקבע ליום 19.4.01. הדיון בתיק התקיים, ככל הנראה, רק ביום 14.5.01. בתיק לא נשמעו חקירות, ובית הדין הורה על הגשת סיכומים בבקשה. פסק הדין ניתן ביום 4.2.01 (השופטת סמיר עמאר; ע"ב 1042/00; להלן - פסק הדין הקודם). ו. בפסק הדין הקודם קבע בית הדין האזורי כי השיקולים העומדים ביסוד ההחלטה להעביר את המערערת ממקום עבודתה בחדרה היו מוצדקים, כי לא נפלו פגמים בהליך השימוע, וכי המערערת אינה זכאית לסעדים המבוקשים על ידה. ז. עוד נפסק כי המשיבה נהגה כלפי המערערת בסבלנות, תוך ניסיונות לפנים משורת הדין לשפר את המצב, ומתוך רצון כנה לאפשר למערערת לפתוח דף חדש, בשל תקופת עבודתה הממושכת של המערערת, וגילה המתקדם יחסית. ח. אחר מתן פסק הדין הקודם, אשר קבע כי לא נפל פגם בהחלטת העברת המערערת לעבודה בנתניה, פנתה המערערת פעמים רבות למשיבה ולגורמים שונים וביקשה להחזירה לעבודה בפקיד השומה בחדרה. המערערת שבה על טענותיה, שכבר נבחנו ונדחו בפסק הדין הקודם, לפיהם היא אינה יכולה לעבוד במקום אחר המרוחק מביתה. ט. ביום 17.5.04 נפגשה המערערת עם מנהל אגף משאבי אנוש במס הכנסה. המערערת הביעה רצון לשוב לעבודה בפקיד השומה בחדרה, ולא הסכימה לעבור למשרד אחר בחדרה. בנסיבות אלו החליטה המשיבה כי בהיעדר הצדקה לאי התייצבות המערערת לעבודה עד כה, ונוכח סירובה לחזור לעבודה, גם לאחר פסק הדין קודם, יש לראות את המערערת כמתפטרת החל מיום 1.12.00. ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו המערערת הגישה התביעה, מושא ענייננו, לבית הדין האזורי, ביום 16.8.10, שכותרתה "בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט ומתן הצהרה". הסעד שהתבקש היה להורות למשיבה לכבד את פסק הדין הקודם ולשלם למערערת את כל הזכויות והסכומים המגיעים לה כאילו עבדה מיום פסק הדין ועד בכלל. המשיבה הגישה בקשה לדחייה על הסף. בדיון מיום 15.5.11 הצהיר בא כוח המערערת כי מבוקש לתקן את התביעה, כך שהתביעה תהא לצו עשה אשר יורה על השבת המערערת לעבודה. בפלוגתאות אשר נקבעו במעמד הדיון בתיק בית הדין האזורי, מיום 15.5.11, בפני הרשם, כתוארו דאז, אסף הראל, נקבע כזאת: "א. אין מחלוקת כי הנתבעת החליטה ביום 2.4.00 להעביר את התובעת לעבודה מפקיד שומה חדרה לפקיד שומה נתניה. ב. תחילת העבודה1976 . יום העבודה האחרון בפועל של התובעת 30.11.00. ג. אין מחלוקת כי פנייתה הראשונה של התובעת לנתבעת, לאחר מתן פסק הדין בתיק עב 1042/00 , נעשתה ביום 11.3.04. הפניה האחרונה אל הנתבעת נעשתה בחודש 6/10. ד. אין מחלוקת כי לעמדת הנתבעת יש לראות בתובעת כמי שהתפטרה. ה. אין מחלוקת כי לאחר שהנתבעת החליטה להעביר את התובעת לעבוד בפקיד שומה נתניה, לא עבדה שם התובעת בפועל. ו. אין מחלוקת ולמיטב זיכרונה של התובעת, לא ניתן ע"י בית הדין צו מניעה זמני האוסר על העברת התובעת לעבודה בפקיד שומה נתניה. ז. אין מחלוקת כי הסעד היחידי הנתבע בכתב התביעה הוא צו עשה להשבת התובעת לעבודה בנתבעת. ח. אין מחלוקת כי הנתבעת לא נעתרה לפניות התובעת אליה לאחר פסק הדין להשיבה לעבודה בנתבעת. ט. אין מחלוקת כי פסק הדין שניתן בתיק עב 1042/00 ביום 4.2.04 הוא פסק דין חלוט. הפלוגתא בתובענה זו היא כדלקמן: האם יש לראות בתובעת - כטענת הנתבעת - כמי שהתפטרה מעבודתה בנתבעת בשל אי התייצבותה לעבודה החל מיום 1.12.00? ככל שלא - זכאית התובעת כי הנתבעת תשיבה לעבודה בנתבעת" בפסק דין בית הדין האזורי נקבע כי על המערערת היה להתייצב לעבודה בנתניה, משלא ניתן צו מניעה כנגד ההעברה. ודאי שבהמשך, כאשר החלטת המשיבה להעברת המערערת לעבוד בנתניה, אושרה בפסק הדין הקודם, לא עמדו למערערת הנימוקים שעלתה כנגד ההעברה והיה עליה להתייצב לעבודה, בהתאם להוראת המשיבה. בית הדין דחה טענת המערערת, לפיה לא התייצבה לעבוד בנתניה, שכן אין ברצונה להפקיר את בנה החולה ועליה להיות קרובה אליו. נוכח דחיית טענה זו, בפסק הדין הקודם. בית הדין ציין כי תיק בית הדין האזורי, בו ניתן פסק הדין הקודם, בוער ולכן לא ניתן להתחקות אחר המסמכים החסרים. בית הדין ציין כי אף במכתביה המאוחרים של המערערת שבה המערערת וטענה בדבר הצורך לשהות בקרבת בנה, בעוד שמעדותה מסתבר כי כבר משנת 2009 לערך, לומד הבן באוניברסיטת בן גוריון ונמצא רחוק ממנה. המערערת נשאלה בעניין זה והסבירה כי שלחה את אותו מכתב לכל הגורמים מבלי לשנות את המינוח. בית הדין התייחס לטענה חדשה שהועלתה על ידי המערערת בחקירתה הנגדית, לפיה המשיבה פחדה לתת למערערת עבודה בנתניה מתוך חשש שיקרה משהו לבנה, והיא תתבע את המשיבה. בית הדין פסק כי טענה זו אינה מהימנה, אינה נתמכת בראיה ועומדת בסתירה לתכתובות. בית הדין האזורי קבע כי המערערת ביקשה לחזור לעבודה אולם בתנאיה שלה, ואף בתכתובות מאוחרות לפגישה מיום 17.5.04 עמדה המערערת על חזרתה רק לפקיד שומה בחדרה והעידה כי היא "אינה רואה בעיה עם זה". לאור האמור פסק בית הדין האזורי כי המערערת סירבה להתייצב לעבודה בפקיד שומה בנתניה, הן במהלך בירור תביעתה הקודמת והן לאחר שניתן פסק הדין הקודם, אשר דחה טענותיה בנוגע להעברה. גם לאחר מתן פסק הדין הקודם, שבה המערערת ופנתה בבקשות להיות מוצבת כרצונה בלבד בפקיד שומה בחדרה, תוך חזרה על טענות, שכבר נדחו בפסק הדין הקודם. המערערת סירבה לקבל הצעות חלופיות שהוצעו. לפיכך, בנסיבות העניין, יש לראות המערערת כמתפטרת. בית הדין הוסיף וקבע כי אף אם הייתה מתקבלת טענת המערערת לפיה כלל לא נדרשה להתייצב לעבודה בנתניה לאחר פסק הדין הקודם, הרי שהשיהוי הממושך בהגשת תביעת המערערת לבית הדין - כשש וחצי שנים לאחר מתן פסק הדין הקודם- לנוכח עמדת המערערת לחזור לעבודה להיכן שהיא תקבע, בניגוד לקביעות פסק הדין הקודם, ובחלוף למעלה מ- 11 שנה ממועד מתן הפסקת עבודתה בפועל, די בנימוקים אלו כשלעצמם כדי להביא לדחיית עתירת המערערת להורות על השבתה לעבודה. ההליך בבית דין זה בערעור שלפנינו התבקש בית דין זה להורות למשיבה להשיב את המערערת לעבודתה ברשות המיסים. בהחלטת בית דין זה, במעמד הדיון בערעור, מיום 10.12.12, הורה בית הדין כדלקמן: "בנסיבות המקרה, משהמערערת הינה כיום בת 57 ולכאורה היא עומדת בתנאי חוק שירות המדינה (גמלאות) לתשלום פנסיה טרם הגיעה לגיל המזכה אילו הייתה נחשבת למפוטרת, ומשעניין אופן הפסקת עבודתה בנסיבות המקרה כמפוטרת או מתפטרת אינו חד משמעי על פני הדברים, מוצע בזאת למדינה לשקול תשלום פנסיה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) למערערת, החל מהיום. מפי המערערת שמענו כי היא מסכימה להצעה. באת כוח המדינה ביקשה שהות בת 30 יום להודיע עמדתה. לאור האמור תודיע המדינה עמדתה תוך 30 יום מהיום. ככל שעמדת המדינה תהא שהיא מסכימה למוצע, יימחק הערעור ולמערערת תשולם פנסיה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות), החל מיום 1.1.13. ככל שהמדינה לא תסכים למוצע, יינתן פסק דין בערעור, על סמך טיעוני הצדדים וכל חומר התיק". המשיבה, בעמדתה מיום 24.1.13, הודיעה כי אין בידה לקבל את הצעת בית הדין. המשיבה טענה כי המערערת לא רק שזנחה את מקום עבודתה אלא שביכרה, מטעמים השמורים עמה, להתעלם מהתרעות שנשלחו אליה, במסגרתן הובא לידיעתה כי אם לא תתייצב לעבודתה במשרדי פקיד השומה נתניה, ייאלצו לראותה כמי שהתפטרה מהשירות, החל מיום 1.12.00. בנסיבות המקרה הקיצוניות, כך נטען, יש לראות בעצם ההיעדרות הממושכת משום התפטרות. המשיבה הדגישה כי הובא לידיעת המערערת, לא אחת, במסגרת מכתבי ההתרעה, כי סיום עבודתה מהווה סיום שירות, לעניין סעיף 17א(א) לחוק הגמלאות, המזכה אותה בקצבה בהגיעה לפרישה בגיל הגמלאות. משכך, לגישת המשיבה, אין להכיר במערערת כמי שפוטרה רק כדי שתוכל לקבל קצבה בטרם הגיעה לגיל פרישה. המדינה גרסה כי המחוקק לא הותיר לרשויות לתת יותר מהקבוע בחוק וכי לא ניתן להקנות למערערת זכאות לקבלת קצבת פרישה מיידית בשונה מעובדים אחרים שהתפטרו מן השירות. משהגענו עד הלום, לא מצאנו מנוס מפסיקה לדין. דיון והכרעה נקדים אחרית לראשית ונאמר כי לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר המונח לפנינו, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. זאת מטעמיו של בית הדין האזורי בפסק דינו המבוסס והמנומק, עליהם נוסיף הדברים הבאים. בעניינה של המערערת ניתנו שתי פסקי דין בעניין החלטת המשיבה בדבר העברת המערערת ממקום עבודתה בפקיד שומה בחדרה לפקיד שומה בנתניה: בית הדין האזורי, בפסק דינו הקודם, שוכנע כי לא שיקולים פסולים הם שעמדו בבסיס ההחלטה להעביר את המערערת ממקום עבודתה הקודם, אלא ההיפך הוא הנכון. משראתה המשיבה כי המערערת אינה מתפקדת במקום עבודתה, וכי יחסיה עם סביבת העבודה מסלימים לכדי עימותים חוזרים ונשנים, החליטה המשיבה לתת למערערת הזדמנות נוספת להוכיח עצמה, בלא דעות קדומות או עוינות כלפיה, במקום חדש. נפסק כי החלטת ההעברה נתקבלה בתום לב, תוך התחשבות מקסימאלית בנסיבותיה האישיות של המערערת. פסק הדין הקודם פירט את התנהגות המערערת - התעלמותה מהוראות הממונים, וביטויים ואמירות מטעמה - שיצרה אווירה רעה במקום העבודה. על פסק הדין הקודם לא הוגש ערעור. כשש שנים וחצי לאחר מכן, הגישה המערערת תביעה, זהה למעשה לתובענה הקודמת, בה הסעד המבוקש היה השבתה לעבודה. בית הדין האזורי בחן מחדש את התשתית העובדתית, שמע עדים בשנית, ובכלל זה את המערערת ועדים מטעם המשיבה. בית הדין האזורי הגיע לכלל מסקנה כי הוכח בפניו שהמערערת סירבה להתייצב לעבודה בפקיד השומה, גם לאחר מתן פסק הדין הקודם שדחה טענותיה, וסירבה לקבל הצעות חלופיות. לפיכך נקבע כי יש לראות את המערערת כמתפטרת. בית דין זה, כערכאת ערעור, אינו מתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. לא מצאנו מקום לחרוג מכלל זה. קל וחומר בנסיבות המקרה שלפנינו, בו קיימים שני פסקי דין - פסק דין קודם חלוט ופסק דין נוסף, מנומקים ומבוססים, אשר דחו את אותו סעד מבוקש - השבה לעבודה. שתי ערכאות דיוניות נתנו דעתם למכלול נסיבות המקרה, והתרשמו מהעדים שהופיעו בפניהם, ולא מצאנו כל טעם המצדיק התערבותנו בקביעותיהם העובדתיות ובמסקנותיהם המשפטיות הנגזרות מקביעות אלו. עוד יוער, כי המערערת השתהתה פרק זמן של כשש וחצי שנים בהגשת תביעתה השנייה, אחר מתן פסק הדין הקודם. מדובר בשיהוי ניכר, אשר לא ניתן לו כל הסבר המניח את הדעת שיש בו כדי להצדיק את האיחור, והמערערת לא הצביעה על כל מניעה שהייתה לה מלהגיש את התביעה במועדה. בדין פסק בית הדין האזורי כי די בנימוקים של שיהוי - שש וחצי שנים, ממועד מתן פסק הדין הקודם, ולמעלה מ- 11 שנה ממועד הפסקת עבודת המערערת בפועל - כשלעצמם, כדי להביא לדחיית תביעת המערערת להורות על השבתה לעבודה. משכך הם הדברים, לא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין האזורי, ולפיכך דין הערעור להידחות על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. השופט רבינוביץ אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, סגן הנשיאה , השופט פליטמן, אך אני רואה את הדברים בדרך שונה מבחינות מסוימות. המערערת נצטוותה לעבור מסניף חדרה בו עבדה לסניף נתניה. היא סירבה לעבור לסניף נתניה ונאבקה על ההחלטה להמשיך לעבוד במקום עבודתה בסניף חדרה. המערערת בפועל לא עברה לסניף נתניה, ולמעשה בשל כך חדלה לעבוד לחלוטין. היא לא בקשה לזנוח את העבודה. להפך היא רצתה להישאר בעבודה אך בסניף חדרה, ולא בסניף נתניה. מבחינה זו בעיניי התנהגות המערערת מהווה עבירת משמעת ולא התפטרות. ההתפטרות היא מעשה בו עובד מעיד בהתנהגותו כי אינו חפץ לעבוד. המערערת רצתה כל הזמן לעבוד ונלחמה על כך ,אך עשתה דין לעצמה כשלא עברה לעבוד בסניף נתניה, ועמדה על כך שתעבוד רק בחדרה. בהתנהגותה זו עברה עבירת משמעת, אך לא היה בכך מעשה התפטרות . פסק הדין הקודם החלוט קבע כי ההחלטה להעבירה לסניף נתניה הייתה מוצדקת. גם אני סובר כך, אך היא הנותנת, שהסירוב לציית למלא אחר ההחלטה לעבור לסניף נתניה ,מהווה עבירת משמעת קלאסית. סעיף 40211 (ב) לתקשי"ר מצטט את סעיף 17 לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג - 1963 (להלן - חוק המשמעת) לעניין הגדרת עבירת משמעת וקובע כי עובר עבירת משמעת הוא, בין השאר, מי (ש)"לא קיים את המוטל עליו על פי נוהג , חוק או תקנה או הוראה כללית מיוחדת שנתנו לו כדין...". המערערת באי קיום ההוראה לעבור לסניף נתניה עברה עבירת משמעת על פי הגדרתה בחוק המשמעת והתקשי"ר. לא למותר לציין כי בהתאם לסעיף 44122 לתקשיר, התשובה לשאלה, האם היעדרות ממושכת מהווה התפטרות, תלויה בתשובה לשאלה, האם העובד מתכוון לחזור לעבודה או לא. במקרה הנוכחי המערערת רצתה כל הזמן לחזור לעבודה , אך למקום שהיא רצתה בו, ולא למקום שנקבע לה על ידי הממונים עליה. ביום 19.3.2001 נשלח למערערת מכתב על ידי מר ארבל, סגן נציב מס הכנסה למנהל ומשאבי אנוש, שכותרתו "היעדרות מהעבודה ללא רשות". במכתב זה מודיע מר ארבל למערערת שאם לא תתייצב לעבודה עד ליום 1.4.2001 יאלצו לראותה כמי שהתפטרה מן השירות על פי סעיף 44220 לתקשי"ר. כפי שציינו לעיל, על פי פירוש הוראות התקשי"ר, כמתפטר יחשב מי שברור שאינו חפץ לחזור לעבודה , אך לא זה המקרה שבפנינו. על פי הפסיקה מקדמת דנא "אין עובד יכול להעמיד עצמו במצב של מפוטר על-ידי כך שיודיע למעבידו כי אם לא ינהג כלפיו בדרך מסוימת יראה את המעביד כמי שפטרו מהעבודה, אין מעביד יכול להעמיד עובד במצב של מי שהתפטר מהעבודה, על-ידי שיודיע לעובד כי אם לא ינהג בדרך מסוימת, יראוהו כמתפטר מהעבודה. מעשיו של המפטר קובעים אם הוא פיטר, ומעשיו של המתפטר קובעים אם הוא התפטר, כיצד "יראוהו" הצד השני או כיצד "ייחשב" בעיניו של הצד השני, הוא חסר משמעות ונפקות. מכל שכן, אין נפקות למלים שבמכתב הנ"ל כי העובד ייחשב כמתפטר מן השרות"... עוד נקבע בפסיקה "שהיעדרות מהעבודה יכול ותהווה עבירת משמעת, ותגרור אחריה פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד. בית-דין זה פטור מלתת את דעתו לתוקפם של הסעיפים 41.714 ו81.118- שבתקשי"ר הקובעים כי "עובד הנעדר ללא רשות תקופה ארוכה מ14- יום מפטר על ידי כך מהשירות", עת מדובר בפיצויי פיטורים המשתלמים מכוח החוק. כן פטור בית-הדין מלתת את דעתו למשמעות הסעיפים שבתקשי"ר, הקובעים לעניין פיטורים ללא פיצויים בהקשר לסעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים שבהם מדובר ב"הסכם קיבוצי", באשר ברור שלא נקטו בהליכים משמעתיים כלשהם נגד העובד, לשלילת פיצוי עקב הפיטורים. סעיף 17 לחוק שרות המדינה (משמעת), תשכ"ג- 1963, רואה בהיעדרות מהעבודה עבירת משמעת, ובתקנות מכוח סעיף 19 לאותו חוק נקבע כי היעדרות מהעבודה ללא קבלת רשות מאדם המוסמך לכך היא עבירת משמעת שוועדת משמעת מוסמכת לשפוט בה. הטענה של באת-כוח רשות השידור כי ההוראות שבסעיפים 41.716 ו41.717- שבתקשי"ר "חלות על היעדרות רגילה מהעבודה ולא על סירוב לשוב לעבודה לאחר חופשה ללא תשלום אשר ניתנה בכפוף להתחייבויות שעליהן חתם המשיב", לא תוכל להתקבל, והוא הדין לעניין המשתמע מכך לעניין חוק שירות המדינה (משמעת). ייתכן והיעדרות תוך הפרת התחייבות כאמור, הייתה עבירת משמעת חמורה יותר ועל-כן יועמד העובד לדין לא בפני וועדת משמעת שאינה מוסמכת לגזור פיטורים (סעיף 25 לחוק) אלא בפני בית-דין למשמעת המוסמך לגזור פיטורים בתשלום פיצויים, כולם או מקצת, או ללא תשלום פיצויים (סעיף 34 לחוק). על כל פנים - נגד העובד לא נקטו אמצעי משמעת כלל. עוד יש לציין כי על פי סעיף 68 לחוק המשמעת עובד מדינה לא יפוטר בגלל עבירת משמעת אלא על פי פסק דין של בית הדין למשמעת. לכאורה היה מקום ללכת במקרה זה על פי הוראות חוק המשמעת. לא כך נהגה המשיבה, ולא כך נווטו בעלי הדין את הסכסוך ביניהם בבית הדין.בהקשר זה יש לציין כי ההתיישנות של עבירה על פי חוק המשמעת היא קצרת מועד, ולכן גם מטעם זה אפשר שלא הייתה אפשרות ללכת בדרך זו. מדוע אפוא לא זכאית המערערת לסעד המבוקש על ידה. התשובה לכך היא פשוטה. המערערת בקשה בכל ההליכים להישאר בחדרה. משנקבע שההעברה לנתניה נעשתה כדין בפסק דין חלוט, היא איננה יכולה לחזור לחדרה. המשיבה לא רצתה לפטר את המערערת היא הסכימה שתמשיך לעבוד אצלה אך בנתניה. המערערת אינה יכולה לזכות בסעד של אכיפה למקום(חדרה) שנקבע למעשה בפסק דין חלוט כי איננה זכאית לעבוד בו. סעד אכיפה ככלל הוא סעד שבשיקול הדעת. במקרה הנוכחי אין למערערת כל בסיס חוקי לתבוע את הסעד המבוקש על ידה, מה גם שחלוף הזמן הרב, שתיים עשרה שנה , מאז שחדלה בפועל לעבוד , אינו מצדיק בשום פנים לקבלת סעד זה. מטעמים אלה יש לדחות את הערעור. השופטת ורדה וירט ליבנה אני מצטרפת לפסק דינו של סגן הנשיאה יגאל פליטמן. נציג ציבור (עובדים) מר מנחם שוורץ אני מצטרף לפסק דינו של סגן הנשיאה, השופט יגאל פליטמן. נציג ציבור (מעבידים) מר משה מרבך אני מסכים לתוצאה בדבר דחיית הערעור, מן הטעמים המפורטים בפסק דינו של סגן הנשיאה השופט יגאל פליטמן. סוף דבר הערעור נדחה. בשל נסיבותיה האישיות של המערערת, ולפנים משורת הדין, אין אנו עושים צו להוצאות. התפטרות