בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות 2. התובעת שהועסקה בנתבעת מיום 14.12.1999 ועד ליום 31.3.2005, הגישה תביעה ביום 17.5.2012 להפרש פיצויי פיטורים, לפיצוי בגין הפרשות לתגמולים שלא הועברו לתעודתן, להפסד רווח תשואות ולפיצוי מיוחד בגין מניעת התובעת ממשיכת הכספים מהקופות. בנוסף, התבקש בית הדין לפסוק לתובעת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים לפי הערכתו. רקע עובדתי 3. הנתבעת היא סוכנות לביטוח העוסקת בביטוח אלמנטרי ובביטוח חיים. 4. התובעת עבדה בנתבעת כפקידה באגף לביטוח אלמנטרי מיום 14.12.1999 ועד ליום 31.3.2005. 5. התובעת בוטחה בפוליסת ביטוח מנהלים בהראל שמספרה 318795308 החל מחודש אוקטובר 2000 (להלן - הפוליסה הראשונה). הנתבעת הפסיקה להעביר פרמיות עבור הפוליסה בחודש ינואר 2003 ועל כן, הפוליסה סולקה בחודש אפריל 2003. 6. החל מחודש ינואר 2003 ועד לחודש נובמבר 2004 (כולל) לא בוצעו הפרשות פנסיוניות לזכות התובעת. 7. בחודש דצמבר 2004 נפתחה לתובעת פוליסת ביטוח מנהלים חדשה בחברת הראל שמספרה 318795311 (להלן - הפוליסה החדשה). 8. התובעת סיימה את עבודתה בנתבעת ביום 31.3.2005 וביום 8.9.2005 שולמו לה פיצויי פיטורים בסך של 19,877 ₪. התשלום הועבר לתובעת ישירות על ידי חברת הביטוח הראל. 9. הנתבעת הוציאה טופס 161 ביום 17.7.2005 בו צוין כי ישולם לתובעת מענק פרישה בסך של 24,561 ₪. טענות הצדדים 10. במסגרת הבקשה, טוענת הנתבעת כי עילות התביעה בגין הפרש פיצויי פיטורים ובגין אי ביצוע הפרשות לתגמולים התיישנו בחלוף למעלה מ- 7 שנים מהמועד שבו נולדו העילות ועד למועד הגשת התביעה. עילת התביעה להפרש פיצויי פיטורים נוצרה במועד סיום יחסי עובד ומעביד ביום 31.3.2005 ואילו התביעה הוגשה כאמור רק ביום 17.5.2012 בחלוף למעלה מ -7 שנים. עוד נטען, כי התובעת התפטרה וקיבלה פיצויי פיטורים, לפנים משורת הדין ובמסגרת סיום יחסי העבודה בהסכמה. העובדה שהתובעת שתקה במשך למעלה מ - 7 שנים תומכת בעמדת הנתבעת. בהתייחס לעילת התביעה בדבר אי ביצוע הפרשות לתגמולים בשנים 2003-2004 נטען כי התביעה מתיישנת בחלוף 7 שנים מהמועד שבו היה צריך המעביד לבצע את ההפרשות וכי המדובר בעילות המתגבשות מידי חודש בחודשו. התובעת ידעה או שהייתה צריכה לדעת על החסר בהפרשות. הנתבעת הוסיפה וטענה שדחיית הבקשה תעניק לתובעת יתרון דיוני בלתי הוגן, שכן חלוף השנים יוצר לנתבעת קושי ראייתי להוכיח את מה שהוסכם. 11. בתגובת התובעת שנתמכה בתצהיר מטעמה נטען כי סעד של דחייה על הסף הינו סעד קיצוני הניתן במשורה, כאשר המקרה דנן אינו נופל לגדר המקרים החריגים בהם ניתן לסלק את התביעה על הסף מבלי שתבורר לגופה. בהתייחס לתביעה להפרשי פיצויי הפיטורים נטען כי טופס 161 אשר הונפק ביום 17.7.2005 על-ידי הנתבעת מהווה הודאה בזכאות התובעת לפיצויי פיטורים ועל כן לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן - חוק ההתיישנות) יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הנפקתו ומכאן שהתביעה הוגשה לפני חלוף תקופת ההתיישנות. התובעת הוסיפה טענה כי ביום 12.2.2012 התקיימה פגישה בינה לבין נציגי הנתבעת בעקבות מכתב בא כוחה. במסגרת הפגישה סוכם כי הנתבעת תשלם לה את כל המגיע לה והנתבעת אף התנצלה על אי העברת הפרמיות לחברת הביטוח שנבעה, לטענתה, ממצוקה כלכלית וקשיי נזילות. לטענת התובעת, התנהגות הנתבעת כאמור מהווה הודאה נוספת ומפורשת בזכויותיה. באשר לעילות התביעה הנובעות מהעדר הפרשות לתגמולים - נטען כי רק בשנת 2011 נודע לתובעת לראשונה כי נפתחו לה שתי פוליסות בתקופת עבודתה אצל הנתבעת וזאת באמצעות חוות הדעת שהכין רואה החשבון שמונה על ידי בית המשפט לענייני משפחה בתביעה לחלוקת הרכוש בינה לבין בעלה בעקבות הליך הגירושין. בנסיבות אלו חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות לפיו תקופת ההתיישנות תחל מהמועד שבו נודע לתובעת דבר סילוק הפוליסה הראשונה ואי ביצוע ההפרשות בגין השנים 2003-2004. עוד נטען כי התובעת צורפה לפוליסה החדשה בחודש דצמבר 2004 ללא ידיעתה ותוך זיוף חתימתה על גבי טופס ההצעה. לפיכך, חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות לפיו במקרה של תרמית או אונאה מצד הנתבע, תקופת ההתיישנות תתחיל מהמועד שבו נודע לתובעת על התרמית, דהיינו בשנת 2011. 12. בתשובה לתגובה חזרה הנתבעת על כל טענותיה בבקשה. עוד נטען כי פיצויי הפיטורים שולמו לתובעת, לפנים משורת הדין, באמצעות שחרור הכספים שנצברו לזכותה בקופות ביטוח המנהלים. התובעת משכה את הכספים ששוחררו לטובתה ולכן ככל שהיו לה השגות כלשהו על סכום הפיצויים, היו לה אינספור הזדמנויות לפנות לנתבעת בעניין זה. המועד לתחילת תקופת ההתיישנות של העילה להפרש פיצויי פיטורים הינו המועד שבו הסתיימו יחסי עובד ומעביד וקמה הזכות לפיצויים ולא המועד שבו הוצא טופס 161 בגין תשלום פיצויים לתובעת. לענין ההפרשות לתגמולים - נטען כי טענת התובעת לפיה רק בשנת 2011 נודע לה, לראשונה, כי נפתחו עבורה שתי פוליסות בתקופת עבודתה אצל הנתבעת אינה נכונה, לאור המסמכים שצורפו על ידי התובעת בעצמה. כך למשל, במכתב התובעת לחברת הביטוח הראל מיום 1.9.2005 (צורף כנספח א' לכתב התביעה), מבקשת התובעת לפדות את הפיצויים המגיעים לה מפוליסות הביטוח על שמה. כך גם, בהעתק ההמחאה לפיצויי פיטורים ששולמו לתובעת על ידי חברת הביטוח הראל (צורף כנספח ד' לכתב התביעה) מצויינות שתי הפוליסות ומספריהן. עוד נטען, כי אין לקבל את טענות התובעת לפיהן לאורך השנים היא לא קיבלה דוחות של חברת הביטוח מהטעמים הבאים: כתובתה של התובעת לצורך משלוח דואר, כפי שנרשמה בחברת הביטוח הראל, הינה הכתובת אותה מסרה התובעת בחתימתה על גבי הצעת הביטוח מיום 28.11.2000. ככל שבמהלך התקופה, התובעת עברה לכתובת אחרת, חלה עליה החובה לעדכן את חברת הביטוח. עד צוין כי מהמסמכים העדכניים שנשלחו לתובעת על ידי חברת הביטוח בשנת 2012 ו - 2013 עולה כי התובעת עדכנה את כתובתה, כפי שיכלה לעשות קודם לכן. כך גם, התובעת יכלה לעיין בתלושי השכר שקיבלה בזמן אמת וללמוד מהם על מצב ההפרשות לתגמולים. לנוכח כל האמור, לא ניתן לקבל את טענות התובעת בדבר חוסר ידיעה בדבר הפוליסות שנפתחו עבורה במהלך תקופת עבודתה בנתבעת ו/או מצב ההפרשות לתגמולים ולפיכך, התיישנה כל עילת תביעה הנוגעת להפרשות פנסיוניות שלא הופרשו, לאחר חלוף למעלה משבע שנים מהמועד שבו היה על הנתבעת להפקידן. דיון והכרעה 13. בהתאם להלכה הפסוקה דחייה על הסף של תביעה מחמת התיישנות דורשת זהירות רבה. מחד, על בית המשפט ליתן משקל לזכות החוקתית של התובע, שהיא זכות הגישה לערכאות ומנגד על בית המשפט לשקול את התכלית והטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות ובכלל זה: הנזק הראייתי שנגרם לנתבע בחלוף השנים, אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, ההנחה שתובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה זנח או ויתר או מחל על תביעתו, הקדשת משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא להשחתת זמן בגין עניינים שאבד עליהם הכלח והשפעה של הסדרי ההתיישנות על צדדים שלישיים. [ראו: רע"א 901/07 מדינת ישראל נ' עדנה גיא ליפל ואח' (ניתן ביום 19.9.2010) בפסקאות 28-30 לפסק הדין; ע"ע 592/09 שושנה רנרט נ' צים שירותי ספנות משולבים בע"מ (ניתן ביום 4.5.2011); ע"ע 1406/02 עיריית גבעתיים נ' משה ברקוביץ ואח' (ניתן ביום 4.10.2006]. 14. חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 קובע בסעיף 5 את תקופת ההתיישנות כדלקמן: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן-תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו במקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה." ובסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע המועד ממנו מונים את תקופת ההתיישנות: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התובענה". 15. בהתייחס לעילת התובענה בדבר הפרש פיצויי פיטורים - אין מחלוקת שהתובעת סיימה את עבודתה בנתבעת ביום 31.3.2005 ועל כן עילת התביעה בגין פיצויי הפיטורים נולדה במועד זה. לטענת התובעת, יש להאריך את תקופת ההתיישנות לתביעת הפרש פיצויי פיטורים מכח סעיף 9 לחוק ההתיישנות וזאת לנוכח טופס 161 שהוציאה הנתבעת ביום 17.7.2005. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כך: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שעמה טעון התיישנות.". בפסיקה נקבע כי על מנת ש"הודאה" תעמוד בדרישות סעיף 9 עליה "ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט". עוד נקבע כי לא די בהודאה בהתקיימות העובדות (הרובד הממשי), אלא נדרש כי ההודאה תתפרש גם על עצם הזכאות המשפטית לסעד (הרובד הנורמטיבי) [ראו: ע"ע 294/09 כראם אבו לפח (סעאבנה) נ' מועצה מקומית כפר קרע (ניתן ביום 20.1.2011) והאסמכתאות המאוזכרות שם]. בענייננו, מקובלת עלי טענת התובעת כי טופס 161 מהווה הודאת הנתבעת בזכות התובעת לפיצויי פיטורים כולם או מקצתם. טופס 161 מהווה הצהרה של המעביד כלפי רשויות המס (פקיד השומה) והקופות השונות בדבר זכאות העובד לפיצויי פיטורים והסכום שישולם לו. מעיון בטופס 161 (צורף כנספח ה' לכתב התביעה) עולה כי הנתבעת הצהירה על תשלום פיצויי פיטורים מלאים בסך של 24,561 ₪ בהתאם לתחשיב השכר הקובע שנערך על ידה. טופס 161 שנערך ונחתם על ידי התובעת הופנה לפקיד השומה בחיפה ונמסר לחברת הביטוח הראל. לכן, יש למנות את תקופת ההתיישנות לפיצויי פיטורים החל מיום 17.7.2005, מועד הוצאת טופס 161 בעניינה של התובעת. [ראו גם: ע"ע 310/03 פריד חדאד נ' בית ספר סנט ג'וזיף ואח'(ניתן ביום 30.05.2005)] לפיכך, הבקשה לדחיית התביעה להפרש פיצויי פיטורים על הסף - נדחית. לנוכח העובדה שבמסגרת כתב התביעה, בית הדין התבקש לפסוק לתובעת הלנת פיצויי פיטורים לפי הערכתו, יובהר כי התביעה להלנת פיצויי פיטורים התיישנה התיישנות מהותית בחלוף למעלה משנה ממועד סיום העבודה. 16. בהתייחס לעילת התובענה שעניינה פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לתגמולים, בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר מדובר בתביעה נגד מעסיק בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, העילה נוצרת במועד שבו היה על המעביד לבצע את ההפרשות לפנסיה. מכאן, שתביעה לפיצוי בגין הפרשות לפנסיה שלא הופרשו, מתיישנת שבע שנים לאחר המועד האחרון בו, לטענת העובד, היה על המעביד להפריש לו לקרן פנסיה. יפים לענייננו, הדברים שנקבעו בע"ע 1616/04 פיליפ טיברמן נ' מקורות חברת מים בע"מ (ניתן ביום 5.1.2006) וכדלקמן: "ההלכה הפסוקה בתביעות להפרשי פנסיה מבחינה בין תביעה כנגד המעסיק לבין תביעה כנגד קרן הפנסיה. באשר לתובענה כנגד קרן הפנסיה נפסק, כי העילה אכן מתחדשת מדי חודש בחודשו מאז שהעובד פרש לגמלאות. אולם, כאשר התביעה מופנית כנגד המעסיק בגין אי הפרשות לפנסיה בתקופת עבודתו, כי אז יש לבחון את המועד בו היה על המעסיק לבצע את ההפרשות ובהתאם לכך להחיל את כללי חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958. בענייננו, אין חולק כי המדובר בתביעה כנגד המעסיק ועל כן התביעה להפרשות לתגמולים בגין החודשים ינואר 2003 ועד לחודש נובמבר 2004 (כולל) התיישנה בחלוף שבע שנים מהמועד שבו הפרשות היו אמורות להשתלם לקופת ביטוח המנהלים ולכל המאוחר בחודש דצמבר 2011 בגין ההפרשה עבור חודש נובמבר 2004. התובעת טוענת כי נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת תובענה, שכן היא לא ידעה על סילוק הפוליסה הראשונה, היא לא ידעה על אי ביצוע הפרשות לתגמולים בתקופה שמחודש ינואר 2003 ועד לחודש נובמבר 2004 והיא לא ידעה על צירופה לפוליסה חדשה בחודש דצמבר 2004. לטענתה, עובדות אלו נתבררו לה רק במהלך שנת 2011 בעקבות הליך הגירושין. אין בידי לקבל את טענות התובעת לפיהן במקרה זה חל החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". נקבע כי לסעיף 8 לחוק ההתיישנות שני תנאים מצטברים: הראשון כי העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מהתובע. השני, שהדבר נבע מסיבות שלא היו תלויות בתובע ושגם בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר, אין די בכך שהתובעת תוכיח שהעובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מעיניה, ומוטל עליה להוכיח שלא הייתה מודעת לעובדות אלה מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא היה בידה למנוע אותן. כפי שנטען על ידי הנתבעת בתשובה לתגובה, בספח העתק ההמחאה של פיצויי הפיטורים (נספח ד' לכתב התביעה) מיום 8.9.2005 צויינו שתי הפוליסות שנפתחו לתובעת במהלך עבודתה בנתבעת ומספריהן ועל כן, התובעת יכלה לברר בנקל את כל הנתונים המידע הנוגעים להפרשות הנתבעת לפוליסות בגין תקופת העבודה. בפרט, משעה שהתובעת עוסקת בתחום הביטוח, הגם שהיא עוסקת בענף ביטוח אחר. כך גם, בנספח ז' לתגובת התובעת צורף מסמך בכתב ידה של התובעת מיום 1.9.2005 ובו היא מבקשת מחברת הביטוח הראל לפדות את כספי הפיצויים מכח פוליסות הביטוח הקיימות על שמה. מכאן, שהתובעת ידעה על קיומן של שתי פוליסות הביטוח שנפתחו על שמה בחברת הראל ולא עמדה בפניה כל מניעה לערוך את כל הבירורים הנדרשים בקשר להפרשות לתגמולים. בנספח ה' לתגובה צורפה פניה של חברת הביטוח לנתבעת מיום 2.7.2003 בדבר אי תשלום פרמיה בגין הפוליסה הראשונה במסגרתה צוין כי "במקביל הודענו גם לעובד על חומרת המצב ועל הפגיעה האפשרית בכיסוי הביטוח". ובנספח ח' לתגובה מצורף מכתב של חברת הביטוח לתובעת מיום 7.9.2005 ובו דיווח על פרטי הפוליסה הראשונה לרבות היותה מסולקת וכספי הפיצויים והתגמולים שנצברו לזכות התובעת. זאת ועוד, לפי תקנה 53 לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964 התובעת קיבלה דיווח שנתי או רבעוני מחברת הביטוח בדבר הכספים שנצטברו לזכותו במהלך אותה שנה לרבות פירוט כל תשלומי העובד והמעביד שנתקבלו בקופה לחשבונה בכל חודש בשנת הדיווח. במסגרת הדיון המוקדם, טענה התובעת כי לא קיבלה דוחות מחברת הביטוח וזאת מאחר שעברה דירה פעמיים מבלי לדווח על שינוי הכתובת לחברת הביטוח (עמ' 2 ש' 6-7 לפרוטוקול). טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שתשלום כספי הפיצויים, שנעשה ישירות באמצעות חברת הביטוח לכתובת התובעת הרשומה אצלה הגיע ליעדו והתקבל אצל התובעת. מכל מקום, מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת שחובת עדכון הכתובת אצל חברת הביטוח חלה על התובעת והיא אינה יכולה לטעון כי לא קיבלה דוחות מחברת הביטוח וכי המידע בדבר מצב הפוליסות העומדות לרשותה ופירוט הפרשות העובד ומעביד לתגמולים לא עמד בפניה, וזאת משעה שהיא לא טרחה לעדכן את חברת הביטוח בשינוי הכתובת. יתר על כן, אפילו נקבל את טענת התובעת לפיה היא לא קיבלה דוחות שנתיים או רבעוניים מחברת הביטוח, הרי שהתובעת, ובפרט לנוכח עיסוקה בתחום הביטוח, ידעה או שהייתה צריכה לדעת, על קיומם של הדוחות ויכלה לפנות לחברת הביטוח ולקבלם. לנוכח כל האמור לעיל, התובעת לא נהגה ב"זהירות סבירה" ולא התקיים הדרוש לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות לצורך הארכת תקופת ההתיישנות להגשת תביעה כנגד הנתבעת בגין חסר בהפרשות לתגמולים לשנים 2003-2004. 17. התובעת מנסה להיבנות מהוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות בטענה שהנתבעת רימתה אותה כאשר פתחה עבורה פוליסת ביטוח המנהלים חדשה בחודש דצמבר 2004, תוך זיוף חתימתה על טפסי ההצעה. בסעיף 7 לחוק ההתיישנות נקבע: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה". דע עקא, שהתביעה בגין אי ביצוע הפרשות לתגמולים מתייחסת לתקופה שמחודש ינואר 2003 ועד לחודש נובמבר 2004, תקופה שקדמה לצירוף התובעת לפוליסה החדשה. 18. אשר על כן, הבקשה לדחייה על הסף של עילת התביעה שעניינה הפרשות לתגמולים עבור השנים 2003-2004 מתקבלת, כך שהתובעת אינה זכאית לסעדים הבאים: פיצוי בגובה שווי הפרשות לתגמולים שלא הועברו לקופת ביטוח המנהלים, פיצוי בגין הפסד רווח תשואה בגין ההפרשות החסרות ופיצוי בגין הנזק שנגרם לתובעת בשל אי ביצוע ההפרשות. במאמר מוסגר יצוין כי לא מצאתי מקור נורמטיבי לתביעת התובעת לפיצוי מיוחד בגין מניעת התובעת ממשיכת הכספים בקופות, ואף לא ברור מדוע העדר ההפרשות לשנים מסוימות מנע מהתובעת למשוך את הכספים מהקופות, ככל שניתן היה למשוך בהתאם להוראת הדין. יתר על כן, המדובר בפיצוי כפול שכבר נתבע במסגרת הסעדים האחרים. 19. סוף דבר- הבקשה לדחייה על הסף מתקבלת, בחלקה, כאמור בסעיפים 16-18 לעיל. סילוק על הסףהתיישנות