אי התחשבות בהפקעת מקרקעין שנעשתה בעבר לצורך הרחבת בית ספר העוררת, חברת פסגות, טענה כי במסגרת תכנית שאושרה בעבר הופקעו מחלקה 6 בגוש 30282 (להלן: "חלקה 6") שהייתה בבעלותה שטחים לבית ספר, שטחים אלו כונו מתחם D2. אין מחלוקת כי מתחם D2 יועד לצרכי ציבור מכוח תכנית 3488 משנת 1987, ובשנת 1995 פורסמה הודעה לפי סעיף 5 ו - 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), ולאחר מכן נתפסה החזקה והשטח שנתפס שימש להרחבת בית ספר. למרות העובדה כי מדובר כאמור בשטח אשר שינה ייעודו לייעוד ציבורי ונתפסה בו החזקה, טוענת העוררת כי במצב הנכנס לטבלאות האיזון יש לראות בשטח זה כשטח בבעלות שלה ובייעוד שקדם לייעוד הציבורי. במילים פשוטות, העוררת מבקשת כי לצורך התכנית נתעלם מתכנית שינויי היעוד ומהליך ההפקעה שנתבצע. טענה דומה, שלא לומר זהה, הועלתה על ידי חברת פסגות בעת הדיון בוועדה המחוזית במסגרת תכנית 5834א'. וכך החליטה הוועדה המחוזית: ניתן לראות איפה כי הוועדה המחוזית דנה בטענה ודחתה אותה בצורה מפורשת. לאור החלטה זו של הוועדה המחוזית, נכללה בתקנון התכנית 5834א' הוראה מפורשת ביחס למתחם זה: 8. כפי שציינו בחלק הכללי לעיל, לעמדתנו כאשר קיימת החלטה מפורשת של הוועדה המחוזית בסוגיה, וכאשר החלטה זו נקבעה כהוראה בתכנית המתאר לגבי אופן הכנה טבלת האיחוד והחלוקה, אין סמכות לוועדה המקומית לסטות מההוראה המפורשת. 9. יתרה מזו, אף אם קיימת סמכות פורמאלית לסטות מההוראה, הרי אנו סבורים כי אין זה סביר לפעול כך. 10. לפיכך, כאשר בתכנית המתאר נכתב מפורשות לגבי מתחם D2 כי "לא ינתנו תשלומי איזון ולא תוקצה קרקע בגין מתחם זה", אין מקום לקבל במסגרת התנגדות לתכנית המקומית את בקשת העוררת לקבל תשלומי איזון ו/או קרקע בגין אותו המתחם. 11. חברת פסגות טענה בנוסף כי קיימת הבטחה מנהלית של עיריית ירושלים ו/או הוועדה המקומית כי תקבל זכויות בגין הפקעת מתחם D2. 12. איננו סבורים כי בטענה זו יש בכדי לשנות את התוצאה דלעיל. ראשית, כאמור, הנושא הוכרע בתכנית המתאר. 13. בכל מקרה, אף אם נניח כי אכן הייתה כאן הבטחה מנהלית, ואף אם נניח כי אכן ההבטחה ניתנה על ידי הוועדה המקומית (מוסד התכנון ולא על ידי עיריית ירושלים) ואף אם נניח כי הוועדה המקומית מחויבת להבטחה שנתנה כאשר היא מפעילה סמכות מעין שיפוטית של הכרעה בהתנגדויות, כאשר אף לא אחת מההנחות הללו נקייה מספקות, עדיין לא ניתן לאכוף את ההתחייבות במסגרת התכנית המקומית, ונבאר: 14. עיריית ירושלים ו/או הוועדה המקומית יכולות (תחת ההנחות האמורות לעיל, כאמור הנחות שאינן נקיות מספק) להקצות לחברת פסגות זכויות השייכות להן, אולם בכל מקרה אין הן יכולות להקצות לעוררת מכוח ההבטחה זכויות השייכות למדינה או לבעלים אחרים בתחום התכנית. 15. מכאן, טענת ובקשת חברת פסגות במסגרת הערר שבפנינו אינה כי עיריית ירושלים או הוועדה המקומית ירושלים יקצו לה זכויות מכלל הזכויות שהוקצו להן (כלומר לעירייה ולוועדה המקומית), אלא שיוקצה לחברת פסגות זכויות של המדינה ו/או של בעלים אחרים בתחום התכנית. 16. אולם, משעה שאין מחלוקת כי המדינה או הבעלים האחרים לא התחייבו מעולם בפני חברת פסגות ולא הבטיחו לה דבר, הרי ברור כי לא ניתן לכפות עליהם להעביר לחברת פסגות זכויות השייכות להם, רק בגלל הבטחה של עיריית ירושלים. 17. לפיכך, ככל שקיימת הבטחה מנהלית שהופרה, וכמובן שאיננו מכריעים בכך, הרי התרופה של חברת פסגות הינה בתביעת פיצויים כנגד אלו שהבטיחו לה דבר שלא ניתן לקיימו, ולא ניתן לכפות על צדדי ג' שלא היו צד להבטחה השלטונית (ככל שהייתה) להעביר קניין שלהם לעוררת. דיני חינוךקרקעותמקרקעיןהפקעהבית ספר