האלמנט שלא אושר הינו סככת חניה קיימת. הועדה המקומית קיבלה לעניין זה את עמדת אדריכל העיר, שקבע כי אין אישור ארכיטקטוני לסככת החניה. תמצית טענות העוררים העוררים הינם המבקשים, טוענים כי הרחוב כולו משופע בסככות חניה דומות. מדובר בשכונה המורכבת ברובה מצמודי קרקע או בתים משותפים ואופי המקום מצריך חניה מקורה לרכבים. לדברי העוררים, הסיבה ה"אמיתית" לסירוב הועדה הינה חששה של הועדה המקומית כי סככה כזו עלולה פוטנציאלית להפוך ליחידת דיור ועל כן, מחלקת ההנדסה מתנגדת באופן קטגורי לסככות כאלה. בין העוררים והמשיב, שכנם, נתגלעה בשעתו מחלוקת, שנדונה בערכאות, ופסק הדין שניתן שימש גם את הועדה המקומית בהחלטתה. פסק הדין מבוסס על הסכם פשרה בין הצדדים. העוררים טוענים, כי פנו למתנגד טרם הקמת הסככה, לקבל אישורו, והוא השיב כי במידה שהמבקשים ירימו כלפי מעלה את חלונו לגובה מקסימאלי, יסכים להקמת סככת החניה. כך עשו העוררים ותיקנו את אותו החלון. אגף התנועה של הועדה המקומית אישר את מיקומה של החניה וזו מותרת להתקנה על פי הזכויות בנכס. בקשת העוררים תואמת את הוראות תוכניות המתאר החלות בנכס. בנסיבות אלה, מן הדין כי בקשתם תתקבל. זאת ועוד, החלטת הועדה המקומית מפלה את העוררים לרעה, שכן מדובר, כאמור, בפיתרון נהוג וקיים בכל השכונה. כן טענו העוררים, כי ההחלטה התקבלה ללא התבססות על תשתית עובדתית ראויה, לא הובאה בפני חברי הועדה העובדה כי ניתן פסק דין של המפקח על המקרקעין, לפיו יוחד המקום לחניה לעוררים וניתן לבנות עליו סוכך מפני השמש ולפיכך, מדובר בהחלטה שרירותית, שאינה נסמכת על תשתית עובדתית ומשפטית ראויה. תמצית טענות המשיבים מדובר בבית משותף בן שתי קומות, כאשר המשיב הינו בעל הזכויות בדירה בקומת הקרקע והעוררים מתגוררים בקומה הראשונה. העוררים ביצעו, בניגוד לחוק ולהסכם, בניה ללא היתר בדירתם, הכוללת תוספת גדולה למבנה הדירה הקיים וכן חניה מקורה וסככה בקומת הקרקע, צמוד לקיר הבית המשותף וצמוד לחלון דירתו של המשיב. החניה המקורה שבוצעה מנוגדת לחוק ולהסכם. על פי סעיף 5(ב) להסכם, השטח בו ניצבת החניה אמנם מיועד לעוררים, אולם כל בניה או חסימת אויר לדירת המשיבים בקומת הקרקע אסורה וכן הגבול הדרומי של החניה צריך להיות במרחק של לפחות 1.5 מטרים מחלון התובעים (המשיבים). הסככות הראשונות שהוצגו בשכונה, עניינן בבתים פרטיים, צמודי קרקע, ולא בצמידות לקיר בית משותף, מעל חלון המשיב. לעניין ההסכם הלכאורי בדבר הרמת החלון, העוררים הם שביקשו להרים החלון, מנימוק של פרטיות, שכן לא נוח להם שניתן להביט בקלות מהדירה אל תוך חצרם ולפיכך, הסכימו המשיבים לביצוע החלון כאמור. להקמת הסככה בצמוד לקיר ולחלון התנגד ומתנגד המשיב בכל תוקף, לאורך כל הזמן. עמדת הועדה המקומית בקשת העוררים להתיר הסככה נדחתה על רקע תכנוני וארכיטקטוני גם יחד. תכנונית, אין בעיר תוכנית המאפשרת הקמת חניה מקורה בבניין מגורים המכיל מעל ארבע יחידות דיור, כאשר ההתייחסות לחניה מקורה ניתנת בהקשרה של בניה צמודת קרקע בלבד וזאת, על פי סעיף 6.18 לפת/2000 וכן לסעיף 9 בפת/2000/א. לא ניתן אף לאפשר את הקמת הסככה כשטח שירות, מטעם שחורגת מקווי בניין. ארכיטקטונית, המדיניות של המשיבה היא להימנע ממתן היתרי בניה לחניה מקורה בבתים משותפים בני מעל ארבע יחידות ואינה חלק מקומת העמודים המפולשת. בבסיס מדיניות זו עומדים טעמים שונים ובהם, הבלאי המהיר של קירוי החניה, הגדלת תכסית הבניה, מניעת חלחול, סיוע הקירוי לגנבים, היבטים ארכיטקטוניים וכיוצא באלה. עניינו של ההסכם בין הצדדים בחלוקת השימוש בשטחים המשותפים בבניין בין דייריו ואין בו כדי לפגוע בשיקול דעתה התכנוני של המשיבה. דיון והכרעה ועדת הערר דנה בערר ואף שמעה בהרחבה את טענות הצדדים ולאחר הדיון הגענו למסקנה, כי לא ניתן לקבל הערר: ראשית, הבקשה נשוא הערר הוגשה במתכונת של בקשה תואמת תוכנית, בעוד הסככה המופיעה בה מגיעה עד קו אפס, וחורגת מקווי הבניין הקבועים במקרקעין על פי התוכניות התקפות. די בכך כדי לדחות את הבקשה. אמנם, תקנות התכנון והבניה (סטייה ניכרת מתוכנית), התשס"ב-2002 מאפשרות הגדלת סטייה בקו בניין לצורך הקמתה של סככה לרכב פרטי, בתנאים מסוימים, המפורטים שם (ראה תקנה 4(1)(א)). ואולם, לצורך דיון בסטייה נדרשת מהתוכניות, הגם שאינה מהווה סטייה ניכרת, יש צורך בבקשה, שתעבור הליך של פרסום, על פי הקבוע בחוק ולעניין זה, ראה סעיפים 149 ואילך. לא זו אף זו, שיקול הדעת של הועדה המקומית אם לאשר בקשה כזו אינו דומה לשיקול הדעת בבקשה תואמת תוכנית, שאז, כפי שטענו העוררים, ברגיל יש לאשרה. מקום בו מתבקשת סטייה מתוכנית, לעומת זאת, על הועדה המקומית לבדוק תחילה מהו הטעם העומד בבסיס הבקשה ואם מצאה כי ראוי, את השלכותיה על הסביבה ובכלל זה, יתר דיירי הבית. שנית, ראינו לנכון להבהיר כבר עתה, כי ועדת הערר רואה חשיבות בפירוש הרמוני של דיני הקניין והתכנון, קל וחומר מקום בו השימוש ברכוש המשותף נדון והוכרע בפני בית המשפט המוסמך, מה עוד שהכרעה זו התבססה על הסכמת הצדדים. על פניו, הסכמה זו קובעת מפורשות, שימוש של העוררים בשטח המבוקש, אולם שימוש זה מותנה בתנאים וביניהם התנאי האמור בסעיף 5.ט לאותו הסכם (יובהר כי הנתבעים בהסכם הפשרה הינם העוררים). וכך קובע הסעיף: "לנתבעים יוקצה שטח הקרקע המהווה חלק מקרקע הרכוש המשותף בחזית הצפונית של המחצית המזרחית לצורכי חנייה ולכל צורך אחר שיחפצו הנתבעים בהתאם למיקום המוקף באדום בתשריט המצ"ב ומסומן באות ב' (להלן: "החניה") או השימוש האחר ובלבד שלא תבוצע בשטח זה כל בנייה שהיא ו/או חסימת האויר לדירת התובעים בקומת הקרקע וכל זאת בתנאי שהגבול הדרומי של החניה יהא במרחק של לפחות 1.5 מ' מחלון התובעים בדירה הידועה כתת חלקה 1 והנתבעים יהיו רשאים לבנות גדר ו/או חיפוי מפני שמש לחנייה מכל סוג ומין שהוא, תוך שהגדר על גבול דרומי זה לא תעלה על גובה של 1.20 מ' והמרחק בינה לבין החלון יהיה כאמור 1.5 מ'" (ההדגשות במקור). פשוטו של הסכם, כי גבול החניה הדרומי צריך לסגת מחלון התובעים. במידה שהעוררים טוענים לשינוי ההסכם, כפי שעושים בפנינו, למוסדות התכנון אין הכלים לבחון שינוי הסכם כזה, מה עוד שמדובר בהסכם בכתב, שקיבל תוקף של פסק דין. אגב אורחא נעיר, כי תצהיר בדבר נסיבות הגבהתו של החלון אינו יכול להוות, על כל פנים, בפני מוסד התכנון ראיה מספקת לשינוי ההסכם. אשר על כן ולאור כל האמור, הערר נדחה. אדריכלותחניה