שימוש חורג מהיתר ממשרד ומחסן לחנות נוחות בתחנת דלק דא עקא, המשיבה קבעה בהחלטתה כי תנאי להוצאת ההיתר הוא הריסה בפועל של כל מה שנבנה ללא היתר בנייה, ובעיקר מבנה של מסעדה אשר נבנה בצמוד לתחנת התדלוק, אך מחוץ למגרש. 2. העוררת טוענת כי לאחר שקיבלה את ההחלטה, ניהלה היא משא ומתן עם המשיבה לביטוח התנאי אותו קבעה המשיבה, אך לאחר מספר חודשים התברר לה כי אין בכוונת המשיבה לשנות את התנאי הנ"ל (לטענתה נודע לה הדבר ביום 15.9.2011, לאחר פגישה עם יו"ר המשיבה), ועל כן הגישה היא ערר זה, לאחר שהליכי המו"מ מוצו. ראוי לציין כי כתב הערר, כמו גם הבקשה להארכת המועד, הוגשו ביום 10.10.2011. 3. העוררת טוענת כי בהתחשב בעובדה שהתנאי שנקבע הוא, לדעתה, שרירותי ובלתי רלוונטי אליה (שכן לטענתה הבנייה הבלתי חוקית בוצעה על ידי אדם שאינו בשליטתה, ואשר אין לה כל יכולת לאכוף עליו את התנאי הנ"ל). היא סבורה כי בנסיבות הללו, מן הראוי לאפשר לה להגיש את הערר, חרף האיחור בהגשתו. 4. ביקשתי את עמדת המשיבה, וזו טענה כי לא נוהל שום משא ומתן עם נציגי המשיבה בעניין. לטענת המשיבה, העוררת לא פעלה לשינוי ההחלטה, אלא היא הייתה חלק מהשיחות שנוהלו עם אותו צד ג' אשר ביצע את הבנייה הבלתי חוקית בצמוד לתחנת התדלוק, אשר ניסה לפעול לביטול צווים מינהליים שהוצאו כנגדו. המשיבה סבורה כי על הקריטריונים המקובלים לשקילת הארכת מועדים להגשת ערר, אין הצדקה למתן ארכה במקרה שכזה. 5. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, הנני סבור כי דין הבקשה להידחות. הסמכות להאריך מועדים להגשת ערר, נקבעה בבר"מ 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ' אגא וכט ואח', פ"ד נז(3) 385, 395-396, שם קבע בית המשפט העליון את הדברים הבאים (הדברים נאמרו לגבי הארכת מועד להגשת ערר בתביעת פיצויים, אולם הגיונם של הדברים נכון גם למקרה שבפנינו): "פרשנות שלפיה סעיף 12ד לחוק התכנון והבניה הסמיך את שר המשפטים להתקין תקנות בנוגע להארכת מועד להגשת ערר, מתיישבת אפוא עם המגמה להעניק גמישות ראויה לסדרי הדין, גמישות אשר ראוי כמובן לעשות בה שימוש במקרים המתאימים לכך בלבד. הותרת שיקול-דעת בעניין זה לגוף שיפוטי או מעין-שיפוטי המנהל את ההליך תאפשר לו לערוך איזון ראוי של האינטרסים המונחים על כף המאזניים. מצד אחד, עם חלוף תקופת הערעור זוכה המשיב למעין "חסינות" המגנה עליו מפני הטרדתו בשנית באותו עניין ומביאה את הסכסוך לסיומו, אולם מצד אחר, יש להותיר פתח לנסיבות, אמנם יוצאות-דופן, שבהן יש לאפשר להאריך את המועד להגשת ערעור (ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, בעמ' 112). מכאן נגזרת מסקנתי שבהיעדר הוראה בחוק או בתקנות בנושא הארכת מועדים מוסמך יושב-ראש ועדת הערר, מכוח תקנה 15 לתקנות, להאריך את המועד להגשת ערר." 6. בנוסף לקביעה כי סמכות שכזו אכן קיימת, הבהיר בית המשפט העליון את עמדתו לגבי המקרים בהם תתקבל בקשה שכזו, שם, בעמ' 399 (כל ההדגשות אינן במקור, אלא אם צוין אחרת - ד.ל.א): "...אין להסיק כי בקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטת שמאי מכריע תתקבל כדבר שבשיגרה. על-מנת להיעתר לבקשה כזו על יושב-ראש ועדת הערר להשתכנע כי ישנה סיבה סבירה להגשת הערר באיחור, או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הערר למרות האיחור בהגשתו." 7. בית המשפט העליון קבע, אם כן, בפרשת אגא וכט, כי על מנת להאריך מועד, יש צורך בסיבה סבירה לאיחור, או בקיומו של טעם מוצדק להגשת הערר באיחור (דהיינו, או שהאיחור נגרם מסיבה שמצדיקה את הגשתו של הערר באיחור, או שיש בדברים האמורים בו, הצדקה לקבלתו חרף האיחור). 8. בנוסף, ראוי להזכיר כי השיקולים הראוים להארכת מועד הקבוע בחיקוק, נדונו, בין היתר, בבש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן, , שם קבע בית המשפט העליון כדלקמן: "אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהיה נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד; ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה ביתר חיוב. יחד עם זאת, אף כאשר מדובר באיחור קל בן ימים ספורים בלבד, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך. (ראו: דבריו של השופט ש' לוין בע"א 796/79 מועלם נ' מטא ואח', פ"ד לה(1) 376, 377). טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת המועד..." 9. בית המשפט העליון קובע, אם כן, חמישה קריטריונים להארכת מועד הקבוע בחיקוק: מידת האיחור, האם הבקשה מוגשת בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, מהות הטעם שהוצג להארכת המועד, מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על האיחור, וסיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת המועד. אלו מצטרפים, כאמור, לקביעה הספציפית הנוגעת לענייני תכנון ובנייה, לפיה אין לאפשר הארכות מועד כעניין שבשגרה, בשל החובה להביא לסיום את הליכי התכנון והרישוי. אבחן, אם כן, האם עומד המבקש בקריטריונים הללו. 10. שילוב ההוראות והכללים שנקבעו בפסיקה, מחייב את דחיית הבקשה. הבקשה הוגשה בשיהוי כבד מאוד. על פי המסמך שצורף לבקשה, הודפסה ההחלטה ביום 12.5.2011, והגיעה לעוררת, ככל הנראה (הדבר לא צוין בבקשה או בערר), מספר ימים לאחר מכן. הערר הוגש ביום 10.10.2011, דהיינו כמעט חמישה חודשים לאחר שההחלטה הגיעה לידי העוררת. כל זאת, כאשר המועד להגשת ערר עומד על 30 יום בלבד, על פי הוראת סעיף 152 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). האיחור, אם כן, הינו בתקופה העולה על פי ארבע מהתקופה הקבועה בדין. על חשיבות השמירה על מועדים הקבועים בחיקוקי דיני התכנון והבניה, בין היתר בשל החשיבות בשמירה על פעילות הוועדה המקומית, עמד כב' השופט ד"ר מודריק, בעת"מ (ת"א) 1160/02 בלהה גרינברג נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז מרכז ואח' : "קביעת מסגרת זמנים אחידה וברורה להגשת התנגדויות נחוצה מכמה סיבות. ראשית, יש בה כדי ליצור וודאות ויציבות, שתאפשר לצדדים לכלכל את מעשיהם וכפועל יוצא תאפשר את התקדמותם של הליכי התכנון והבנייה ותמנע עיכובים מיותרים. שנית, מועד קבוע ואחיד להגשת התנגדות יש בו כדי להגשים עקרון של שוויון, שכן הוא מונע מצב שבו פלוני יפיק יתרון מלמידת יתר ההתנגדויות וגיבוש עמדה וטיעון ביחס אליהן; יתרון שלא ניתן למתנגדים שעמדו בלוח הזמנים הקצוב. למותר לציין, כי הרשות המנהלית אינה יכולה לפעול באופן יעיל ותקין, כאשר מעליה מתהפכת, כחרב דמוקלס, אפשרות של הגשת התנגדויות ללא גבול. הדעת אינה סובלת את הדבר משום שאינטרס ציבורי חשוב הוא שפעולת הרשות המנהלית תתנהל כסדר, ולא תתעכב יתר על המידה. למועדים הקבועים בחוק התכנון והבנייה חשיבות מיוחדת. סטייה מהם עשויה לשים לאל את מטרות החוק (כשלעצמי עמדתי על כך בעת"מ 1208/01 הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה ובעת"מ 1002/02 שמש נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה" וראו את בג"צ 581/87 צוקר נ' שר הפנים, פ"ד מב(4) 529, 545). על כן ייטיבו מוסדות התכנון עשות אם ידבקו במועדים הנקובים בחוק ולא יתנו אותם למרמס בהתרת חריגות חוזרת ונשנית." 11. במקרה זה, המדובר בשיהוי ניכר מאוד. לפיכך, הקריטריון הראשון פועל לרעת העוררת, באופן מובהק וברור. 12. גם הקריטריון השני - מועד הגשת הבקשה לארכה, פועל לרעת העוררת. אילו הייתה הבקשה מוגשת בתקופת בה מותר לערור על החלטת הוועדה המקומית, כל הצדדים המעורבים היו מיודעים על כך כי קיימת כוונה שכזו. הגשת הבקשה לאחר שתמו הימים להגשת הערר, יצרה ציפייה אצל המשיבה כי היא לא תוטרד בנושא שוב. על חשיבות הגשת הבקשה במועד סמוך ככל שניתן למועד שבו יש להגיש את הערר, עמד בית המשפט העליון בע"א 725/81 יוסף עלי חוסין ענתבאויי נ' ג'מאל סלים חסון, פ"ד לו(4) 663, 668: "בקשה להארכת מועד חייבת להיות מוגשת ללא שיהוי עוד לפני תום המועד או סמוך ככל האפשר לפקיעתו. טעם מיוחד ואפילו טעם סביר לארכה, שייתכן שהיו קיימים בתוך המועד הקצוב, עלולים לאבד מחשיבותם ולפוג, אם הבקשה לארכה לא הוגשה במהירות סבירה, מיד כשתמה הסיבה, שבגינה נתבקשה הארכה" 13. גם כאן, המועד בו הוגשה הבקשה מלמדת על התעלמות מהמועדים הקבועים בחוק, ויש לראות את העוררת כמי שזנחה, הלכה למעשה, את הזכות לערור, כאשר היא לא הגישה ערר או בקשה למתן ארכה, במועד שנקבע בסעיף 152 לחוק. על כן, גם קריטריון זה מחייב את דחיית הבקשה. 14. ככל שהדבר נוגע לסיבה בעטיה מבקשת העוררת להאריך את המועד, הרי שגם זו אינה יכולה להתקבל. העוררת טוענת, כאמור, כי יש להאריך לה את המועד להגשת הערר, בשל העובדה כי היא ניהלה משא ומתן עם נציגי המשיבה, לביטול התנאי. 15. מלבד העובדה כי אין במסמכים שצורפו לבקשה זכר למשא ומתן שנוהל בין העוררת לבין המשיבה (אלא, כפי שטוענת המשיבה בצדק, המסמכים נוגעים לניסיון של בעל הקרקע, עיזבון המנוח צבי בלסקי ז"ל, לפתור את הבעיה הנוגעת לבנייה הבלתי חוקית שנבנתה בצמוד לתחנת התדלוק), הרי שהמדובר בטענה שאין בה מאומה, מבחינה משפטית. הכלל הוא כי ניהול משא ומתן אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, שכן טעם שכזה הינו, על פי רוב, טעם אשר אינו תלוי בבעל הדין או בבא כוחו. על כן, על בעל הדין לפעול להגשת הערר במועד, ובמקביל לנהל את הליכי המו"מ. דברים אלו נקבעו, בין היתר, בבש"א 407/88 ענת קרמרז' נ' הסתדרות הצופים העבריים בישראל , תק-על 89(1), 269, 270: "כלל הוא כי משא ומתן המתנהל בין הצדדים בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור אינו מהווה נימוק המצדיק הארכת המועד (ב"ש 587/86 בשארה נגד אבו עטה, פ"ד מ (4) 9, 11 והאסמכתאות שם). כפועל יוצא מעיקרון זה נקבע גם כי בעל דין חייב לכלכל צעדיו על פי שיקוליו הוא ולא לסמוך על עמדותיו או מהלכיו של הצד שכנגד (ב"ש 1216/85 מדינת ישראל נגד עצמון, פ"ד מ (ב) 325, 330 ג'). אולם חריג לכלל זה נקבע באותם מקרים בהם עמדת בעל דין הושפעה מעמדתו של הצד שכנגד או ממצג שיצר כלפיו או מהסכם שהושג או עמד להיות מושג ואלה השפיעו על מהלכיו של אותו בעל דין, וגרמו לו לאחר את המועד (ב"ש 1216/85 הנ"ל; ב"ש 230/86 עצמון נגד מדינת ישראל, פ"ד מ (2) 353; ב"ש 170/86 טרנסוורלד מטרט קומפני נגד עמינח - לא פורסם; ב"ש 112/86 ברנס נגד חצב - לא פורסם)." 16. החריגים הנזכרים לעיל לא נטענו, קל וחומר שלא הוכחו. לפיכך, גם סיבות טובות לאיחור אין בידי העוררת, בוודאי שלא כאלו המצדיקות את מתן הארכה. 17. ככל שהדבר נוגע לעניין ההסתמכות, הרי שכאשר המדובר בוועדה המקומית, האינטרס אינו כבד משקל. בנושא זה נקבע כי השיקול הוא ההגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. כך לדוגמה נפסק בבש"א 565/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית בכללית בא"י בע"מ, : "ככלל, הדרישה לטעמים מיוחדים מתקיימת מקום בו המדובר בנסיבות יוצאות דופן, אשר אינן נתונות לשליטתו של בעל הדין או בא כוחו, ואשר גרמו לאיחור בנקיטת ההליך (ראו בש"א 6402/96 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון נ' מיכקלשווילי, פ"ד נ(3) 209). במסגרת זו נפסק, כי ברגיל בעל דין נושא בסיכון של טעות מצידו או של בא כוחו בנוגע למועד נקיטתו של הליך. "לטעות יש מחיר, ומבין שני בעלי הדין על הצד הטועה לשאת בו" (בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל, פ"ד מח(4) 872). בהקשר זה אף נושא בעל דין ברגיל בסיכון המוגבר של טעות, הנובע מנקיטתו של הליך ביום האחרון ממש על פי חישוביו, כפי שהיה במקרה שבפניי (ראו ע"א 5693/01 בוגוסלבסקי נ' קייטרינג פנינת בר (1994) חברה לייצור ושיווק ארוחות, טרם פורסם). עם זאת, על רקע שיקולים של תום לב והצורך במניעת תוצאות שרירותיות, נקבע כי טעות ביחס למצב הדברים העובדתי עשויה להוות טעם מיוחד למתן ארכה, "ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שיגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחוייבת בה" (בש"א 3452/01 מינהל מקרקעי ישראל נ' סלע חברה לשיכון, תקדין עליון 2001(2) 855). נוכח העובדה, שהדרישה לטעמים מיוחדים נועדה להגן על אינטרס הצפיות וההסתמכות של בעל הדין שכנגד, ניתן בגידרה משקל ניכר גם לשאלה האם שינה בעל הדין שכנגד את מצבו לרעה. במסגרת זו נבחנה השאלה מתי נודע לבעל הדין שכנגד על מועד ההמצאה למבקש הארכה, וכפועל יוצא מכך, האם גיבש ציפיה בעל הדין שכנגד ציפיה בפועל לכך שהערעור יוגש עד למועד מסויים, באופן שאיחורו של מבקש הארכה פוגע בציפיה האמורה (ראו בש"א 6997/00 סרגובי נ' סילברסטון, תקדין עליון 2000(3) 2883)." 18. במקרה זה, קשה לומר כי הוועדה המקומית שינתה את מצבה לרעה, או הסתמכה על אי הגשת הערר. עם זאת, ברור כי כאשר העוררת אינה פונה ומנסה לבטל את התנאי, ולו בפניה כלשהי, יכולה הייתה הוועדה המקומית להניח כי הנושא מאחוריה. לפיכך, קריטריון זה הינו ניטראלי. 19. הקריטריון האחרון אותו עלי לבחון, על פי פסיקת בית המשפט העליון (הן לפי פרשת וכט והן לפי פרשת נשר), הוא האם קיימת הצדקה להגשת הערר באיחור, חרף האיחור בהגשתו, או במילים אחרון - מהם סיכויי הערר, והאם קיימות בו טענות חמורות דיין המצדיקות דיון בהן, גם במצב בו הערר הוגש באיחור. במאמר מוסגר ראוי לציין כי בשיקול זה יכולים להיכנס גם שיקולי בטלות יחסית, במידה ונטענות טענות של חוסר חוקיות, אולם צד שלישי הסתמך על ההחלטה, בתום לב. כמובן שבכל מקרה, ככל שמשקלם של הקריטריונים האחרים רב יותר, כך יהא זה קשה יותר לשכנע כי יש לקבל את הערר באיחור, גם אם קיימים נימוקים כבדי משקל המועלים בו. 20. בדקתי את טענות העוררת, ואינני סבור כי היא עומדת בקריטריון זה. העוררת טוענת כי המשיבה מנסה להיבנות מבקשתה, על מנת לאכוף על צד ג' הריסה של מבנה שאינו בשליטתה. אלא שטענה זו אינה מדויקת לחלוטין, והדברים עולים, בין היתר, מהמסמכים אותה היא עצמה צירפה. העוררת אמנם אינה בעלת השטח, אלא היא שכרה את המגרש ממר צבי בלסקי ז"ל ו/או מחברות שבשליטתו (צבי בלסקי שיווק דלקים ושמנים בע"מ או צומת מירון בע"מ). מר בלסקי ז"ל, או החברות הללו, הן אלו אשר השכירו את השטח גם לגב' לבנה מנחם ו/או מר יהושע דבוש, עליו בוצעה הבנייה הבלתי חוקית. 21. כאשר מוגשת בקשה להיתר, על קרקע השייכת לאדם מסוים, מוסמכת הוועדה המקומית לקבוע כי תנאי להוצאת ההיתר, יהיה הריסת מבנה אחר אשר קשור לנכס בו מבוקש ההיתר (ר' תקנה 16(א)(7) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 - להלן: "התקנות"). הבעלים, במקרה זה, הינו אותם הבעלים, והמבנה הינו מבנה צמוד לתחנת התדלוק. הוועדה המקומית פעלה בגדר סמכותה, כאשר החליטה להתלות את הוצאת ההיתר בהריסת הבנייה הבלתי חוקית שבוצעה על קרקע השייכת למר בלסקי ז"ל או מי מטעמו. סמכותה של הוועדה המקומית לפעול בדרך זו, פורטה בהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה, בעת"מ (חי') 2133/04 ועדה מקומית לתכנון ולבניה קרית אתא נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה ואח', , כדלקמן: "יש לזכור כי מגיש הבקשה הוא מר טבק. חריגות בהיקפים ניכרים נמצאו במבנה שהוא הבעלים שלו, לפחות בחלקו הגדול. הוועדה רשאית הייתה, כמו גם גב' בכר, כצד מתנגד, לברר מה חלקו של מר טבק בחריגות הבנייה שבוצעו. ... וועדת הערר התייחסה לתקנה 16(א)(7) לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970, הקובעת, כי וועדה מקומית יכולה להתנות הוצאת היתר בהריסת מבנה רק אם יש קשר עם העבודה המוצעת, שהרי לשון התקנה: "הריסתו של בנין אשר יש לו קשר עם העבודה המוצעת". נראה, כי הפרשנות שבחרה בה וועדת הערר הייתה מצומצמת, ובכל מקרה לא היה מקום לקבוע שאין מקום ליישמה בענייננו, בטרם התברר, כאמור, הקשר בין הבנייה החריגה לבין פועלו של מר טבק. ועוד, יש לקבל את עמדת הוועדה המקומית, כי ניתן להסתמך על הוראה זו, גם כדי ללמוד על שיקול הדעת שרשאית הוועדה המקומית להפעיל, כאשר היא באה לתת היתר למי ש"נהנה" ממבנה שיש בו חריגות רבות, ואשר באמצעות אותו מבנה, ומכוח מתן היתר על-ידי רשות מוסמכת תוך התעלמות מוחלטת מהבנייה הבלתי חוקית, ימשיך לצבור טובות הנאה.ו" 22. דומה כי גם ב"כ של עיזבון המנוח מר בלסקי ער לעובדה זו, והוא מציין זאת במכתבו מיום 18.9.2011 לשוכרים האחרים (מר דבוש והגב' מנחם). במאמר מוסגר אציין כי בבקשה שהוגשה לוועדת הערר, כלל לא צוין מיהו בעל הזכות בנכס, ומהי זכותו, וזאת בניגוד לדרישות תקנות 2(ג) ו-2א לתקנות, והיה מקום שלא לקבל את הבקשה לדיון, ולו מסיבה זו. עם זאת, לא אתייחס לנושא זה בשלב בו הבקשה כבר נדונה לגופה, אלא רק אציין כי בכל מקרה יש לקבל את חתימת בעל הזכות, כהגדרתו בתקנה 2א לתקנות, על הבקשה להיתר. 23. חשוב גם להבהיר - הקשר בין הבקשה לטעון ההריסה אינו רק טכני - קנייני. ברור כי המסעדה הפועלת במקום שואבת את כוחה, בין היתר, מהעובדה כי זו נמצאת בסמוך לתחנת תדלוק. הדבר אף מביא לכך כי היקף הבנייה המסחרית (חנות + מסעדה) חורגת מהמותר על פי תמ"א 18 שינוי מס' 4, במתחם תחנת התדלוק (שכן המסעדה לבדה הינה בשטח של 150 מ"ר, והתמ"א מתירה בנייה מסחרית בהיקף של עד 130 מ"ר). לפיכך, יש קשר הדוק, גם תכנונית, בין ההריסה המבוקשת, לבין הוצאת ההיתר. 24. על כן, לא ניתן לומר כי אין בין העוררת לבין הבנייה הבלתי חוקית שבוצעה שום קשר, או כי הוועדה המקומית פועלת באופן פסול "כמנוף להשגת מטרות שאינן נוגעות כהוא זה למבקשת". ההפך הוא הנכון - על פניו, הוועדה המקומית פעלה כנדרש כאשר דרשה את הריסת הבנייה הבלתי חוקית, כתנאי להוצאת ההיתר. 25. בכל מקרה, לנוכח משקלם של הקריטריונים האחרים, גם אם החלטתה של הוועדה המקומית הייתה לוקה בחוסר סבירות מסוים (וכאמור, זהו אינו המצב כלל), עדיין לא היה הדבר מטה את הכף לטובתה של העוררת. 26. לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את הבקשה למתן ארכה להגשת הערר. תיק הערר ייסגר. תחנת דלקשימוש חורגמחסןדלק