עררים בנוגע לתוספת למתקן רפת משותפת, וסככת רפת לפרות במתחם הרפת המשותפת, בקיבוץ שפיים. עסקינן ברפת שהוקמה כרפת משותפת לשלושה ישובים: געש, שפיים ויקום, חלף הרפתות שהיו פזורות ברחבי אותם משקים. בשתי הבקשות הכוללות שטח עיקרי מבוקש של 11,765 מ"ר בעניין ערר 293/11 (מתקנים לרפת משותפת), וכן 5,121 מ"ר בעניין ערר 329/11 (סככת רפת לפרות). הרפת משתרעת היום על כ-40,000 מ"ר, כאשר לגבי 35,000 מ"ר יצא היתר בשנת 2003, קיימת חריגת בנייה של כ-7,000 מ"ר, המטופלת במישור הפלילי על-ידי הועדה המקומית. אותם 7,000 מ"ר כלולים בשטח המבוקש בעניין ערר 293/11. הסככה נשוא ערר 329/11 לא הוקמה בפועל. נערכה ישיבה נוספת במליאת הועדה לאחר שהעורר העלה נושא זה לדיון במליאה, על פי סעיף 18 ז' לחוק. תמצית טענותיו התכנוניות של העורר לטענת העורר מדובר בפרויקט גרנדיוזי, הבינוי הקיים והמבוקש משנים את הסביבה ומשפיעים עליה לרעה. עוד טוען העורר כי לא הוצגו תשריטים עם מפות מצביות בדיון, ייתכן כי לא הוצגו מסמכים רלוונטיים נוספים כגון הצגת מכתב המשרד לאיכות הסביבה ממנו עולה כי הרפת אוכלסה בשנת 2003 ללא טופס 4. לטענת העורר לפני יולי 2003 נבנתה רפת של למעלה מ-32,000 מ"ר וזאת ללא היתר וללא תכנית. מבנים אלה מאכלסים כמויות גדולות של פרות, ולא ידוע אם הרפת המשותפת לא חורגת ממכסת החלב ומכסת הפרות שמותר לה להפעיל. הרפת גורמת להשפעות סביבתיות חמורות, מטרד ריח, ובולטות של המבנים בסביבה נופית רגישה. תמצית טענות המשיבים בפתח דבריהם, יוצאים המשיבים כנגד מעמדו של העורר להגיש הערר, בשל העובדה כי העורר ערר לבדו ללא חבר נוסף, בניגוד להוראות סעיף 152 א' 2 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965, וזאת חרף העובדה כי ניצל מעמדו כחבר לקיים דיון חוזר במליאת הועדה מכוח סעיף 18 ז' לחוק. עוד טענה משיבה 2, כי על הועדה לשקול שיקולים תכנוניים וכי העורר לא הצביע על טעמים או נימוקים רלוונטיים לטענתו, כי לא קיימת הצדקה תכנוני לאי מתן היתר הבניה המבוקש. טענותיו מבוססות על ענייני ארנונה, מכסות חלב וכיו"ב. המשיבה הוסיפה כי התקבל בשעתו, אישור המשרד להגנת הסביבה ואף צירפה את אותו אישור מיום 11.9.11. כן טענה המשיבה כי ההיתר תואם חש / 10 / 2 החלה במקרקעין. השימוש שעושה הרפת במבנה זה או בשטחים לא מקורים הינו שימוש חקלאי על פי המותר בתכנית כפי שנקבע בעניין עת"מ 2001/08 אדם טבע ודין נ' ועדת הערר. תמצית עמדת הועדה המקומית העורר חסר זכות ערר, לאחר שמיצה את זכותו לפי סעיף 18(ז) לחוק. הערר הוגש באיחור, 45 יום לאחר קבלת ההחלטה על-ידי מליאת הועדה המקומית, בנוכחות העורר. טענותיו של העורר בנוגע לתשלום ארנונה תלויות ועומדות בפני בית המשפט המוסמך ואין בסמכות ועדת הערר לדון בהן. לעניין היטלי ביוב ואגרות ביוב, הרי שעל פי החלטת הועדה המקומית, תנאי להוצאת היתר הינו בדיקה בחבות ותשלום היטלי ואגרות הביוב, על-פי חוק העזר למועצה. הרפת הוקמה על-פי חש 2/10, בדומה לסככת העגלים שנדונה בעת"מ 2001/08 ואף ההיתרים נשוא הערר הוצאו על-פי אותה תוכנית. במועד הוצאת ההיתרים, היה העורר חבר הועדה המקומית. הוא לא פעל בהליכים כנגד הרפת. הוא נזכר לפעול שמונה שנים לאחר הקמתה. הנושא של מספר הפרות ברפת או מכסות החלב אינו מעניינו של העורר וועדת הערר אינה מוסמכת לדון בעניינים אלה. כן ביקשה הועדה המקומית להטיל על העורר הוצאות. דיון והכרעה ועדת הערר הביעה לא אחת את דעתה בדבר השיטה שנוקט העורר, לפרקים, בנוגע לתקיפת החלטות הועדה המקומית הוד השרון, למיטב הבנתנו, שלא כדין וללא מעמד, ולעניין זה אנו מפנים לערר 485/06 וכן לערר ת"א 478/08 וכל האסמכתאות שנזכרות שם. לאחרונה, הביע בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופט ד"ר מודריק) עמדה בנושא זה, במסגרת עת"מ 1175/08 אבי כהן נ' ועדת הערר - מחוז מרכז ואח': "אילו אני ישבתי בראש מוסד תכנון לא הייתי ממהר לבטל על סיפן את פניותיו של ד"ר כהן. אלא הייתי משתמש בהן כאמצעי לבקרה עצמית. אולם אינני יושב בראש מוסד תכנון ומשעה שקבעתי שלעותר אין מעמד על פי הדין כגורם ציבורי הרשאי להופיע לפני מוסדות התכנון, אין לי סמכות או יכולת לכוף על הוועדה המקומית את השקפתי. התנהלותה של הוועדה המקומית הדוחה באופן מתמיד את פניות העותר אליה (כל אימת שהן פניות "אישיות" שאינן מבוססות על זכות מעוגנת בחוק) אינה בלתי חוקית וממילא אין כל טעם לבטל אותה." במקרה דנן, המציא העורר כתבי הסמכה מאת עמותת "אדם, טבע ודין" "וזאת מפאת חשיבות ההליכים הנדונים ובהיותם עוסקים בעניינים עקרוניים הדומים לאלו המופיעים בעניין רפת לייכט..." ולאור האמור, איננו סבורים, כי יש מקום לדחות בנסיבות אלה את הערר על הסף. לגופם של דברים, לא מכבר ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעת"מ (ת"א) 2001/08 אדם, טבע ודין נ' ועדת הערר המחוזית מרכז, שם קבע בית המשפט (כב' השופטת שרה ברוש) בסוגיית תחולתה של חש 2/10 והאפשרות להוציא מכוחה היתרים למבנים חקלאיים בלבד כדלקמן: "החובה להכין תוכנית מפורטת 21. נקודת המוצא להכרעה בשאלה העקרונית שהציבו העותרים בבסיס עתירתם, היא, לשונה של תוכנית חש/2/10. ועדת הערר בהחלטתה סברה, כי לשון הוראותיו של פרק ה' לתוכנית היא ברורה. באשר לשימוש של "בתי מגורים" ב"אזור חקלאי מיוחד וחלוקה מחדש", נדרש להכין תוכנית מיוחדת-"תכנית ישוב או שיכון", ובאשר לשימוש לבתי עלמין באזור, נדרשת "תכנית ב.ע. מפורטת". מכך הסיקה הועדה, כי באשר לשאר השימושים באיזור זה, ובהם השימוש של "בניני משק", לא נדרשת תוכנית מפורטת. מנגד, העותרים, נאחזו בכותרת, לפיה "תכנית מפורטת אשר לקבוע את השימושים הבאים" וטענו, כי זו חולשת על כלל השימושים המפורטים ב"אזור חקלאי מיוחד וחלוקה מחדש". ייאמר כאן ומייד, כי פרשנות העותרים מעוררת קושי. לפי גישתם, החובה להכין תוכנית מפורטת חלה גם על שימושים כמו "חקלאות" ו"גנים", שלכל הדעות, אינם כרוכים בבנייה כלשהי ועניינם בעיבוד קרקע חקלאית לצורכי חקלאות. גישה כזו היא מרחיקת לכת. 22. העותרים עצמם, עמדו על האפשרות שגישתם הפרשנית לא תתקבל, וטענו לחילופין, יש לפרש את הוראות פרק ה' לתוכנית חש/2/10, לפי שיקולי מדיניות המחייבים הכנתה של תוכנית מפורטת. העותרים הפנו לפסיקת בית המשפט העליון בעע"ם 10112/02 אדם טבע ודין-אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה-מחוז ירושלים (לא פורסם, ניתן ביום 29.12.03) (להלן: פרשת "כביש מס' 1"). בפרשת כביש מס' 1, דן בית המשפט העליון בשאלה, האם מותר על פי הדין לבנות נתיב שלישי בכביש מס' 1 העולה לירושלים, שלא על-פי תוכנית מפורטת, ובלא שהוכן תסקיר השפעה על הסביבה. ... מקובלת עלי ההבחנה שערכה ועדת הערר בין העובדות שנדונו בפסיקה שהניחו בפניה העותרים (הם פסקי הדין שהובאו לעיל), ובין מקרה זה. ביסוד חוות דעתו של כב' השופט חשין בפרשת כביש מס' 1, ניצבה ההנחה כי התוכנית מי/200, תוכנית המתאר המקומית שכביש מס' 1 נמצא בתחומיה, מחייבת הכנתה של תוכנית מפורטת. לא כך באשר לתוכנית נשוא עתירה זו. כאמור, גישתם הפרשנית של העותרים להוראותיו של פרק ה' לתוכנית חש/2/10 היא מרחיקת לכת, והפרשנות שנתנה ועדת הערר היא בהחלט אפשרית. אני סבורה כי יש לתת משקל לפרשנות של מוסדות התכנון בהליכים הקודמים, כל עוד המדובר בפרשנות אפשרית. עמד על כך עמיתי כב' השופט ע' מודריק בעת"מ 1317/06 ג'יימס בראט נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ת"א (לא פורסם, ניתן ביום 15.2.07) באומרו כי "בעניין פרשנות הוראות התב"ע עלי לתת את משפט הבכורה לרשות התכנונית", וזאת מאחר "שמעיקרה נתפסת רשות התכנון המקומית כבעלת המומחיות והניסיון המעשי המתאימים לשם ביסוס שיקול הדעת שלה במתן ההיתר הקונקרטי". 25. להשקפתי, נכונה היתה עמדתה של ועדת הערר, שנתנה משקל משמעותי לפרשנות שנתנו גופי התכנון במהלך 30 השנה מאז אושרה התוכנית חש/2/10. לא כך העותרים, שסברו שועדת הערר שגתה במשקל שנתנה לשיקול זה, באשר לטעמם, נוהל הנוגד את החוק, לא יזכה להכשר רק משום שהפך לשגרה. דא עקא, שאינני סבורה,כאמור, כי הפרשנות של מוסדות התכנון, נוגדות את הוראות התוכנית. העותרים עצמם, עמדו על הקושי בשינוי הפרשנות בעיתוי זה, על מנת להתאימה אל המגמה הרצויה בפסיקה וחוק תו"ב לאחר תיקנו במסגרת תיקון 43, והבהירו כי אין בכוונתם לבקש את תחולת החלטת בית המשפט בעתירה זו רטרואקטיבית, לגבי כל ההיתרים שהוצאו בעבר מכוח התוכנית. אין כל נפקא מינה לכך, כי רק מספר מועט של היתרים הוצאו בעבר מכוחה של תוכנית מחש/2/10, וכי הרוב המוחלט של ההיתרים הוצאו מכוח תוכניות מפורטות. די בכך, כי מוסדות התכנון הבהירו, כי הפרשנות שנתנו להוראות ההסדר הייתה מקובלת, ודי בכך שהמדובר בפרשנות אפשרית, על מנת להעמיד על רגליו את אינטרס ההסתמכות, אותו יש לשקול אל מול שיקולי המדיניות עליהם הצביעו העותרים. ודוק, המשיב 5, הבהיר, כי תוכנית חש/2/10 אינה יוצאת דופן מבחינת הוראותיה והפרשנות המעניקה שיקול דעת לועדות המקומיות, לאשר מבנים חקלאיים ולקבוע את גודלם, ללא צורך בהכנתה ובאישורה של תוכנית מפורטת מקובלת גם בתוכניות מתאר אחרות החולשות על שטחים חקלאיים שונים בארץ. ... 27. עמדת העותרים בשאלה העקרונית שהציבו בבסיס עתירתם, נסמכת בעיקרה על הוראות החוק הפסיקה, ולאו דווקא על הוראותיה של תוכנית חש/2/10. אכן בפסיקה מקובלת הגישה, שאף בהיעדר דרישה מפורשת לכך בדין החרות, ייטה בית המשפט להורות על הכנתה של תוכנית מפורטת, אם נוכח שהיעדר הפירוט עלול לפגוע באינטרס ציבורי חשוב (ראו למשל: בג"ץ 5145/91 מימון נ' ראש המועצה המקומית אבן יהודה, פ"ד מח(1) 457, 467; ובג"ץ 10/00 עיריית רעננה נ' המפקחת על התעבורה, מחוזות ת"א והמרכז, פ"ד נו(1) 739, 751). בפרשת כביש מס' 1, נתן כב' השופט חשין, משקל רב לאינטרס הציבורי של שמירה על ערכי הנוף, הטבע, והיסטוריה באיזור שבו עובר הכביש, ואשר הוכרז כגן לאומי. בפרשת "ועד האמנים" המוזכרת גם היא בהחלטת ועדת הערר, דובר בבניה קבועה ואינטנסיבית, בשטח רגיש ביפו העתיקה, שהוגדר כשמורה ארכיטקטונית מכח תוכנית שלא עברה הפקדה. בעניננו, לא הצביעו העותרים על אינטרס ציבורי מיוחד, למעט המראה של הסככה לעגלים בשטח, המשפיעה על השטח הפתוח, והחשש בעלמא לשינוי יעודה בעתיד. במצב דברים זה, מקובלת עלי ההבחנה שערכה ועדת הערר וקביעתה שאין "הנדון דומה לראיה". כמו כן, מקובלת עלי, הערת הועדה כי רצוי לחדש את הדין ולהתאימו להוראות תיקון 43 לחוק התו"ב ולדרישות העדכניות בפסיקה. אך לפי הדין הקיים אינני רואה, להתערב במסקנת ועדת הערר כי רשות התכנון המקומית היתה להוציא את היתר הבנייה לסככת העגלים של המשיב 4 , גם ללא תכנון מפורט...". אדם, טבע ודין הגישה ערעור על פסק הדין והוא תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון. ועדת הערר עומדת על פרשנותה, כפי שבוארה הן במסגרת ההחלטות שניתנו על-ידי הרכבי הועדה השונים בערר 439/05 כדלקמן: "כאמור בפתח פרק זה דיון זה נערך נוכח מצוות בית המשפט לאפשר למשיבים 2,3 זכות טיעון לפני ועדת הערר. פרשנות הדין נגזרת בראש ובראשונה מלשונו. זו במקרה דנן בהירה. מקום בו נדרשת תוכנית מפורטת ציינה התוכנית מפורשות כך באותיות של קידוש לבנה. מקום בו זו אינה נדרשת - לא נכתב דבר. זאת ועוד, בטבלת האזורים של הרשות נרשם כי המרחקים בין המבנים יקבעו באשור הועדה המקומית. יש לזכור כי ביום בו אושרה התוכנית, עשרות שנים קודם לתיקון 43, לא הייתה מצויה בידי הועדה המקומית כל סמכות לאשר תוכנית בניין עיר. כך שבעצם הפניית המתכנן לאשור הועדה המקומית בנושאים אלה מגלה המתכנן דעתו כי הבניה מותרת מכח תכנית זו, שאם לא כן, והיה צורך בתכנית נוספת, לא היה טעם למנות את הוועדה המקומית אחראית בנושאים אלה. לעובדה כי לא נרשם מפורשות כי יוצאו היתרים מכח התכנית אין לייחס לטעמנו משקל שכן עד עצם היום הזה לא נוקטות תוכניות מתאר/תוכניות מפורטות בלשון זו, ועל כן העובדה כי בהחלטה הראשונה למדה ועדת ערר אודות כוונת המתכנן מכך שבמקרים אחרים נקט האחרון בדרישה מפורשת בתוכנית מפורטת ובעניננו לא, פעלה לפי הדין. כך, גם כיום, מקום בו נדרש אשור רשויות מוסמכות כתנאי להיתר מצויין הדבר מפורשות לגבי אותן סיטואציות ואילו לגבי מצבים אחרים - ברי כי תנאי זה אינו חל ואינו נדרש. לא זו אף זו, בניגוד לעמדת המשיבים 2,3 לדידם מעמד פרשנות גופי התכנון במהלך למעלה מ-30 שנה בטל בשישים ואפוף באי חוקיות, אנו סבורים כי הדין והפסיקה מחייבים הענקת מעמד משמעותי לפרשנות זו. לעניין זה ראוי להפנות לעת"מ 1317/06 בראל ואחרים נגד הועדה המקומית לתכנון בניה ת"א ואחרים שם נפסק לא מכבר כדלקמן: "בעניין פרשנות הוראות התב"ע עלי לתת את משפט הבכורה לרשות התיכנונית הפרשנות שלה עדיפה על הפרשנות של העוררים. עמד על כך פרופ' זמיר: במתן הפירוש בימ"ש מייחס משקל לפרוש שנתנה הרשות המנהלית הוא לוקח חשבון שהחוק הפקיד את הפרשנות בידי הרשות כחלק מהרשות המבצעת והטיל עליה את האחריות להפעלת הסמכות. הוא מודע לכך שהרשות היא בעלת כישורים להפעלת הסמכות לעיתים אפילו בעלת מומחיות מיוחדת, והיא מתבססת על נסיון מעשי הוא מעריך את העובדה כי הרשות פועלת מתוך הכרות קרובה לשטח... כל אלה יש בהם כדי להקנות משקל רב לדעתה ....". בדומה, פסקה וועדה זו כי על מנת לשנות פרשנות נוהגת עליה נסמך הציבור יש צורך בהליך סטטוטורי מפאת הפגיעה בוודאות התכנונית: "במצב דברים כזה, עשוי להתעורר ספק (ואיננו מכריעים בו במסגרת זו) בנוגע לפרשנות החדשה, אם תואמת את כוונת המתכנן, אם לאו. מכל מקום, מדובר בשתי פרשנויות לגיטימיות. מצב הדברים בו משתנה פרשנות התב"ע שנוהגת במשך כעשור מיום אישור התכנית ללא הבהרת הדין עצמו אינו רצוי ופוגע בוודאות התכנונית. ר' לעניין זה החלטנו בעניין ערר 12/07 שובלים נ' הועדה המקומית רעננה. יחד עם זאת, כפי שציינו לעיל אין לנו צורך להכריע בשאלת הפרשנות הנבחרת במסגרת ערר זה, וזאת על שום העובדה כי מדובר בהיתר שכבר הוצא ואין כל מחלוקת לגבי תקפותו. במקרים כאלה, גם מקום בו שונתה פרשנות תב"ע בידי ביהמ"ש העליון עקב קביעה לפיה מדובר בפרשנות בלתי סבירה, נקבע כי השינוי יחול מכאן ואילך ולא בדיעבד. החלה פרוספקטיבית כזו מתחייבת גם מעקרון החוקיות והתקינות המינהלית. לעניין זה נבקש להפנות לעע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית ואח' נ' החברה להגנת הטבע ואח' לעניין הדירות הנופש במרינה הרצליה. (ר' ערר 21/08 פסגת ביל"ו נ' הוועדה המקומית זמורה,) גם בחינת הדוגמאות שהביאו המשיבים בנוגע לקביעות ביהמ"ש בצורך בתכנית מפורטת אינה משנה מדעתנו כאן שכן אין הנדון דומה לראיה: בעניין עע"מ 10112/02 דובר בהרחבת כביש מס' 1 באיזור בעל רגישות נופית גבוהה ביותר, כשהתכנית שחלה במקום קבעה מפורשות: "בכל מקרה בין אם קיימת הוראה בתכנית זו ובין אם לא, תוגש תכנית מפורטת והוועדה המקומית תהא רשאית להוציא היתר בניה רק לפי תכנית מפורטת מאושרת כחוק, אלא אם כן ההיתר מבוקש לעבודה המתואמת בכל תכנית מאושרת החלה במקום." במקרה של דרכים צויין מפורשות כי בצד תכנית מפורטת יוגש סקר השפעה על הסביבה ותכנית שיקום נופי. במצב דברים זה משלא הוכנה תכנית מפורטת ואף לא הייתה בנמצא הורה ביהמ"ש על הכנתה. בעניין בג"צ 288/00 דובר בביצוע פעולות ייעור נרחבות שלא על פי תכנית מפורטת חרף קביעה מפורשת בתכנית מתאר ארצית בקנה מידה גדול מאוד, כי יש צורך בתכנית מפורטת לצורך ביצוע הוראותיה, תוך חיוב בתשריט בקנה מידה מתאים להוצאת היתרים. בעניין עת"מ 6/97 דובר בבניה קבועה ואינטנסיבית בשטח רגיש (יפו העתיקה) מכח תכנית בינוי שלא עברה הפקדה.דובר בשטח המוגדר כשמורה ארכיטקטונית תוך קביעת הוראות לפיהן לא יבוצעו עבודות ולא תורשה בניה חדשה תחת בניינים שיתמוטטו או יהרסו. בענייננו לעומת זאת מדובר בשימושים חקלאיים אשר אינם כרוכים בבניה ברת קיימא וכפי שמוסבר בתשובת המשיבה 4 עשויים להשתנות תדירות. לפיכך איננו רואים ללמוד היקש לענייננו גם מעניין זה. אף אנו סבורים כמו המשיבים כי רצוי לחדש הדין לפרקים ולהתאימו לחוק המתוקן על דרישותיו העדכניות. אלא שאינטרס זה אינו עומד בחלל הריק. מנגד עומדת הסתמכות הציבור והוודאות התכנונית שאנו דוגלים בהגברתה. ה"מחיר" של חיוב תכנית עדכנית כתנאי למתן היתר, ואם בילתה הינו כבד ומשמעו יצירת ריק תכנוני המרוקן מכל תוכן אלפי היתרים שהוצאו במשך השנים בהסתמך על הוראותיה הברורות של התכנית בעניין זה. נוסחת האיזון הראויה, מצויה לטעמנו בחידוש התשתית התכנונית באמצעות ייזומן של תכניות חדשות אשר יבהירו את מירב הפרטים האפשריים בנוגע לבניה חקלאית תוך הותרת מקסימום גמישות...". כך גם בענייננו, מדובר ברפת אשר הוקמה כתוצאה מדרישה סביבתית, על מנת לשפר את נושא ההגנה על הסביבה, וזכתה לברכתו של המשרד להגנת הסביבה. הרפת הוקמה בשטח לפני שמונה שנים, מכוח היתר, וברי כי הן העורר והן שולחתו היו ערים להקמתה והפעלתה. האלמנטים שמתבקשים במסגרת הבקשות להיתרים נשוא הערר הינם אלמנטים אינהרנטיים לקיומה של רפת ובמיוחד רפת מאוחדת ומודרנית, כגון זו, עניינם ברפת חולבות, דיר עגלות, סככת טיפולים, מכון חליבה. כמבואר לעיל, אנו סבורים כי מבנים חקלאיים כגון דא ניתן להקים על בסיס תוכנית חש 2/10, מהנימוקים שפורטו לעיל, ולפיכך, איננו סבורים כי הבקשה אינה תואמת תוכנית. משכך, הרי שהעורר ו/או מי מטעמו, לרבות אט"ד, חסרי מעמד לטעון כנגד הוצאתו. דעת מיעוט נציג מתכנן המחוז: אני סבור כי לא ניתן לאשר הבקשה כפי שפורט בעמדת נציגת מתכנן המחוז בערר 439/05. לא זו אף זו, מדובר בהקדמת הבניה לרישוי ולתכנון ומשכך יפים הדברים שנקבעו בהנחיות היועמ"ש (הנחיה 8.1150) כדלקמן: "בשולי הדברים יצוין, כי אין זה מופרך, כי במסגרת מכלול השיקולים שרשאית ועדת התכנון לשקול לעניין הטיפול והאישור של תכנית המוגשת לה על-ידי מי שתלויים ועומדים נגדו הליכים פליליים, כאמור, רשאית היא להביא בגדר שיקוליה גם את העובדה שמדובר בבקשה המיועדת להכשיר בדיעבד עבירות בניה, וכן את השיקול של מניעת עידוד עבריינות בניה. הלכה פסוקה היא, כי שיקול הדעת של רשויות התכנון בדיון בתכניות אינו מוגבל "לעצם התכנון הפיזי" בלבד, אלא רשאיות הן לשקול מכלול שיקולים רחב יותר. בפסק דינו בבג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון, פ"ד נ(3) 441, עמד בית- המשפט העליון על היקפו הרחב של שיקול דעתם של מסודות התכנון, לאמור: "לא הרי הקונצפציה של דיני התכנון כיום כהרי הקונצפציה שהיתה בעבר. דין התכנון הינו דין דינמי, ובמהלך השנים זכה למימדים ולמשמעויות שלא היו לו בעבר. איננו מדברים עוד - כבעבר - אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפישה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר." (בעמ' 455-454)." לדברים אלה קדמו החלטות רבות של בית המשפט העליון בהם הוכרו מכלול שיקולים ציבוריים, החורגים מהתכנון במובנו הצר, כשיקולים רלונטייים בגדר שיקולי רשויות התכנון בדיון ובאישור תכניות. כך, למשל, בהמ' 468/81 נוצר, ואח' נ' אורביט, ]"ד לה(4) 736, הוכרו שיקולי עידוד עליה כשיקולים לגיטימיים (שם, בעמ' 740), וכך בבג"צ 595/75 רבו סולימאן נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד ל(3) 337, הוכרו שיקולים חינוכיים (שם, בעמ' 353), וכן גם בבג"צ 237/88 מועצה מקומית גבעת שמואל נ' מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מב(4) 841, אישר בית המשפט את השיקול של מניעת פגיעה ברגשות דתיים כשיקול ראוי בגדר שיקוליה של ועדת תכנון (בעמ' 849-847). נראה, איפוא, כי רשויות התכנון רשאיות לשקול גם שיקולים של אי עידוד עבריינות, במסגרת מכלול שיקוליהן, כמובן מתוך סבירות ומידתיות."... מטעמים אלה יחדיו אני סבור כי הבקשה אינה תואמת את התכנית ואין לאשר המבנה בדיעבד. לפיכך, הערר נדחה ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של נציג מתכנן המחוז. בעלי חייםפרותרפתקיבוץעררענף הבקר