הפסיקה בישראל הכירה באופן חד משמעי בקולנוע כאומנות וכתרבות

הפסיקה בישראל הכירה באופן חד משמעי בקולנוע כאומנות וכתרבות ר', למשל, בג"צ 5073/91 תיאטראות ישראל בע"מ נ. עיריית נתניה (): "במילים אחרות, למה כוונו המילים "פעולות תרבות וחינוך". בהיעדר הגדרה, משמעותן היא זו המקובלת בין בני-אדם בני חברתנו, לפי תפיסותינו דהאידנא, כמקובל בחברה מערבית במאה העשרים. אנו בוחנים מושגים כגון אלה שלפנינו על-פי ההשקפות המקובלות על הציבור שבתוכו אנו פועלים. המושגים תרבות וחינוך הם בהירים ונהירים; יכול שיהיה ויכוח על הקצוות. בימינו לא יכול להיות ויכוח, שתרבות כוללת ספרות, אמנות, מוסיקה, מחול, תיאטרון וקולנוע. בכך אין כדי לחדש בהשוואה לזמנים אחרים, פרט לכך שהקולנוע הוא חידושה של המאה שלנו. אם להיצמד להגדרה שבחוק העזר, הרי פעולות תרבות וחינוך כוללות לטעמי באופן חד-משמעי וברור הן הצגות קולנוע, הן הצגות תיאטרון, הן קונצרט והן הרצאה; אלו אחדים מן הנושאים הנכללים במפורש בין העיסוקים שהגדרת "בית עינוג" מאזכרת אותם, בהתייחס למקום שבו הן מתקיימות." (הדגשה שלי - ג.ה.). והדברים ברורים ובלשונו של הנשיא בדימוס שמגר - "בימנו לא יכול להיות ויכוח" שתרבות מהווה גם קולנוע. עוד נציין, כי התכנית אינה קובעת מגבלת מינימום או מקסימום לשימוש מסוים (למעט הנושא המסחרי בו נדון בהמשך) ולכן מבחינה פורמאלית אין כל מניעה בתכנית כי השימוש המרכזי יהיה לאולמות קולנוע. אשר על כן, אנו סבורים כי ברמה הסטטוטורית והפורמאלית, השימושים המבוקשים בבקשה להיתר תואמים את הייעודים והשימושים שנקבעו בתכנית. המישור המהותי: למדנו אפוא כי מבחינה פורמאלית תואמת הבקשה להיתר המתוקנת את הייעוד והשימוש הקבוע בתכנית. אלא שבכך לא מסתיים הדיון, העוררים טוענים כי אף אם השימוש לאולמות קולנוע הינו שימוש מותר, הרי תמהיל השימושים המוצע בבקשה להיתר חורג מהתמהיל לו התכוונה התכנית. כאמור, הבקשה להיתר שבפנינו מציעה 11 אולמות קולנוע מובהקים, 4 אולמות רב תכליתיים, אולם הקרנות מיוחד, כ - 1,000 מ"ר שטחים המיועדים לתצוגות וכו' וכן שטחי מסחר: בר- ג'אז, קפה, חנויות ספרים וכדומה. סך כל המושבים בכלל האולמות בבקשה להיתר הינו כ- 2,350 מושבים. תמהיל זה מתאפיין בכך שהמרכיב התרבותי המרכזי במוסד הינם אולמות הקולנוע. נספח הבינוי של התכנית (אליו נתייחס בהמשך) מציג גם הוא אולמות קולנוע, אך במינון שונה באופן מהותי כך שבזה נכללים רק 7 אולמות קולנוע עם כ - 740 מקומות ישיבה, וזאת בנוסף לאולם רב תכליתי גדול. העוררים כאמור טוענים כי השינוי בתמהיל והשמת אולמות הקולנוע כמאפיין מרכזי הופכים את מרכז התרבות ממרכז תרבות "איכותי" ל - "סינמה סיטי". איננו מקבלים טענה זו. כהערה מקדימה נציין, כי לטעמנו קיימת בעייתיות רבה בהבחנה שעושים העוררים בין תרבות "איכותית" אשר הם מצפים שתהיה במוסד לתרבות "נחותה" לטעמם (קולנוע!?). העוררים מבקשים להבחין כמובן מאליו בין תרבות איכותית אשר לטעמם ראוי שתהיה במוסד התרבות לתרבות שלטעמם נחותה שאין לה מקום במוסד התרבות, אך אין מדובר בהבחנה פשוטה קל ועיקר. ההפך הוא הנכון, יצירת מדרג של תרבות הינה שאלה מורכבת אשר נידונה על ידי מיטב הפילוסופים וחוקרי התרבות אשר חלוקים על התשובה. בכל מקרה מה שברור מהדיונים האקדמיים בנושא הינו שאין מוסכמה חברתית או מדעית ברורה מה היא תרבות גבוהה ומה היא תרבות נחותה. כך למשל, האם ניתן לומר באופן מוחלט כי תיאטרון הינה תרבות "איכותית" יותר מקולנוע? האם המחזמר "לילה לא שקט" הינה יצירה תרבותית יותר מהסרט "ואלס עם באשיר"? בכל מקרה, גם אם קיימת אותה הבחנה בין תרבות "איכותית" לבין תרבות "נחותה", הרי לא מצאנו עיגון להבחנה שכזו בתכנית 4099ד'. ההפך הוא הנכון, נראה כי תכנית 4099ד' מודעת היטב לאפשרויות הרבות הגלומות במרכז תרבות ומאפשרת במודע למקים המרכז לבחור את דרכו התרבותית. הפוך בתכנית והפוך בה ולא תמצא מילה על כך שמרכז התרבות אמור להיות "איכותי" או "ייחודי" כטענת העוררים. העוררים הציגו בערר מסמכים חיצוניים לתכנית מהם הם מבקשים ללמוד כי הכוונה הייתה להקים מרכז תרבותי איכותי. אולם, ככל שכך אכן עולה מהמסמכים הללו (ואיננו מכריעים בכך) הרי כוונות אלו לא באו לידי ביטוי בתכנית ולו ברמז, והתכנית היא המסמך הסטטוטורי המחייב ולא תגובה זו או אחרת שהוגשה לערר מסוים. נזכור, מדובר בתכנית אשר עברה בכל מוסדות התכנון, וכן תחת ביקורת בית המשפט, ובכל זאת, נמנעו עורכי התכנית ומאשריה לכלול בהוראותיה הוראות הקובעות את אופי התרבות שתהיה במוסד והותירו זאת לשקול מבקשי ההיתר. זאת ועוד, נראה כי מתכנני התכנית ומאשריה חפצו כי מרכז התרבות יהיה מרכז "חי ובועט" אשר יישרת את אוכלוסיית ירושלים על כל גווניה, ולפיכך נוסחה מטרת התכנית באופן הכה רחב: "תרבות, תאטרון, בילוי ופנאי", וכך גם נקבעה רשימת השימושים הרחבה שצוטטה לעיל. כלומר, התכנית לא קובעת בלשונה וממילא לא התכוונה ברוחה להקים מוסד תרבות "ייחודי" או "איכותי" במתכונת לה מתכוונים העוררים, אלא דווקא מרכז תרבותי מגוון המושך קהל על כל קשת גווניו, אשר בו תהיה תרבות לסוגיה, פנאי ובילוי. אשר על כן, מעיון בתכנית והוראותיה עולה כי המהות של התכנית אינה ליצור מרכז תרבותי "ייחודי" אשר ישרת מתי מעט בתרבות "איכותית", אלא דווקא מרכז תרבותי שישרת אוכלוסייה רבה ככל הניתן. עם זאת, חשוב לציין כי התכנית הטילה מגבלה ברורה על שטחי המסחרי הן על היקפם והן על סוגיהם, במטרה שלא להפוך את מרכז התרבות למרכז צריכה כדוגמת קניון. מהו התמהיל הנכון להקמתו של "מוסד תרבות" שכזה? על כך התכנית אינה נותנת תשובה, ולטעמנו בכוונת מכוון אינה נותנת תשובה. הרי התכנית יכולה הייתה בקלות לקבוע קביעות מגבילות לגבי תמהיל המוסד: מספר אולמות הקולנוע, מספר אולמות התיאטרון, מספר חדרי ההרצאות וכדומה, אך אין חולק כי כך לא נעשה בתכנית (בניגוד לשטחי המסחר), כך שהתכנית הותירה גמישות לגבי קביעת התמהיל ואופי מוסד התרבות בנושאים אלו. לטעמנו נכון וראוי שכך עשתה התכנית. קביעת תמהיל מוסד התרבות הינה עניין מרוכב ומשתנה בהתאם לאוכלוסייה, לטעם הקהל ולתקופה. תמהיל השימושים במרכז התרבות צריך להתחשב בפרמטרים רבים, בין היתר, ליתן מענה תרבותי למגוון אוכלוסיות משתנות, להבטיח כי מרכז התרבות יהיה שוקק חיים ושימושי ואף (ואין זה דבר שלילי) להבטיח כי יהיה מאוזן כלכלית. בענייננו התירה כאמור התכנית את קביעת התמהיל לשלב הרישוי, וזה אכן הוגש במסגרת הבקשה להיתר שבפנינו. בחנו את התמהיל המוצע על ידי המשיבה 2, שמענו אף את הסבריה המפורטים בדיון, הבנו את טיעוני העוררים, ואיננו סבורים כי מדובר בתמהיל שאינו סביר או שמנוגד לרוח וכוונת התכנית. אכן, אין מחלוקת, כי התמהיל החדש של מרכז התרבות שם את הדגש על אולמות קולנוע, אך לא מצאנו בכך פסול. המשיבה 2 סבורה כי אולמות קולנוע הם אלו אשר יבטיחו שימוש רב של אוכלוסייה במרכז התרבות והם אלו אשר ישמשו עוגן תרבותי. אין בבחירה זו כל רע, ואין היא מנוגדת לרוח התכנית כמבואר לעיל. כאמור, תרבות אינה דבר מוחלט והיא תלויה ברוח של תקופה ושל אוכלוסייה, ואם בעבר נהגנו לשבת בבתי קולנוע רחבי ממדים לעתים תחת כיפת השמיים (ר' קולנוע רקס בשירו הקסום של יוסי בנאי "אני וסימון ומואיז הקטן"), הרי היום נהוג לצפות בסרטים באולמות קטנים המרוכזים במתחם אחד והמציעים מגוון גדול של סרטים. חשוב ומהותי לציין, כי בניגוד לרושם שמנסים העוררים ליצור, אין הבקשה להיתר הופכת את מוסד התרבות למרכז אולמות קולנוע בלבד, והיא מציעה מכלול של תרבות נוספת: כך, הבקשה להיתר מציעה לא פחות מארבע אולמות רב תכליתיים, אשר בהם מאות מקומות. אולמות אלו מיועדים להרצאות, דיונים, הופעות וכו'. הבקשה להיתר מציעה גם כ - 1,000 מ"ר לחלל לתערוכות, תצוגות וכדומה. כמו כן מציעה הבקשה להיתר בילוי פנאי מסחרי כגון בתי קפה, בארים ומסעדות. כלומר, אין כאן הפיכת המוסד ל - "סינמה סיטי" כטענת העוררים, אלא שימת הדגש של המוסד על קולנוע, תוך הותרת אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות לשימושי תרבות שונים ומגוונים. עם זאת, לעניין האולמות הרב תכליתיים מצאנו לנכון להתערב בבקשה להיתר ולהבהירה. מהבקשה להיתר לא ברור האם אולמות אלו יכולים לשם גם כאולמות תיאטרון, כאשר גם בתשובה לערר לא מצאנו התייחסות חד משמעית לנקודה זו. בנושא זה סברנו שיש מקום להתערב. כפי שציטטנו לעיל התכנית בחרה לכלול במטרותיה באופן מפורש את המילה תיאטרון, ואף בסעיף השימושים נזכרת המילה תיאטרון פעמיים. בנסיבות אלו, אנו סבורים כי תמהיל שימושים אשר לא מציע באופן מפורש אולמות תיאטרון אינו סביר ויש בו לחטוא למטרת ותכלית התכנית כפי שבוארה לעיל. אשר על כן, אנו קובעים כי שני אולמות מהאולמות הרב תכליתיים יוגדרו באופן מפורש כאולמות תיאטרון, יותאמו למפרט מתאים לאולם תיאטרון, ויעמדו בכל התקנים הנדרשים לאולם תיאטרון. יובהר, כי אין מניעה כי אולמות התיאטרון ישמשו גם לשימושים נוספים, אך הם יהיו כשירים הן לפי מפרט והן לפי תקן כאולמות תיאטרון. אשר על כן, בכפוף לתיקון האמור, אנו קובעים כי הבקשה להיתר תואמת את התכנית 4099ד' הן מבחינה פורמאלית והן מבחינה מהותית. לאור האמור לעיל אנו גם קובעים כי אין בבקשה להיתר משום סטייה ממתחם הסבירות והגמישות שקבעה התכנית. לאור קביעה זו נבחן את יתר טענות העוררים. נספח הבינוי: תכנית 4099ד' כולל מספר נספחים, לרבות נספח הבינוי. בנספח הבינוי נקבעו הוראות מחייבות כגון: גובה וקווי בניה , כאשר בתקנון התכנית הוגדרה הסטייה מהם כסטייה ניכרת. כלומר, בפרטים הפיזיים של התכנון קובעת התכנית הוראות קשיחות אשר אין לסטות מהן, ואכן אין חולק כי הבקשה להיתר עומדת בהן. לעומת זאת לגבי השימושים, מציע נספח הבינוי תמהיל מסוים של שימושים, אך זה כאמור תמהיל מנחה ולא תמהיל מחייב. אין מחלוקת כי הבקשה להיתר המתוקנת סוטה מתמהיל זה. ועדת ערר זו קבעה לא אחת, כי מותרת סטיה מהוראות מנחות של נספח הבינוי, ובלבד שקיים נימוק לסטייה. ר' לאחרונה ערר (ירושלים) 193/11 ועד תושבי עין כרם ואח' נ. הועדה המקומית ירושלים () וכן ר' עת"מ (י-ם) 8311/08 בר-און רוני נ' ועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז ירושלים ואח' (): "אין לקבל טענה זו. מעמדו של נספח בינוי המצורף לתוכנית, נקבע על פי האמור בהוראות אותה תוכנית. ודוק, התוכנית, המהווה חיקוק, עשויה לקבוע הוראות שונות לגבי תוקפו ומעמדו של נספח הבינוי. כאשר התוכנית קובעת כי נספח הבינוי המצורף לה או חלק מהוראותיו הנו מחייב, כולו או חלקו, לא ניתן ליתן היתר בניגוד להוראות המחייבות בלא נקיטת הליכים על פי החוק שיתירו זאת. לעומת זאת, מקום בו התוכנית קובעת כי נספח הבינוי, או חלק ממנו, הוא מנחה בלבד, רשאי הגורם התכנוני, במקרים המתאימים, ליתן היתר שיש בו סטייה מהוראות מנחות המצויות בנספח הבינוי (ר' עת"מ 2110/04 אריאלי נ' הועדה המקומית זמורה ( פסק דין מיום 14.2.06)." במקרה שבפנינו מצאנו הצדקה תכנונית לשינוי מנספח הבינוי המנחה. הליכי אישור התכנית במקרה שבפנינו ערכו זמן רב, רב מאוד. מיום שהחלו בהליכי התכנון של התכנית במסגרתם הוצע הנספח המנחה לעניין השימושים ועד היום חלו שינויים רבים הן תרבותיים והן כלכליים. מבחינת תרבותית אומנות הקולנוע שהייתה בשיא הפריחה בשנות ה - 90 נחשפה לתחרות הולכת וגוברת הנובעת משיפור טכנולוגי במסכים הביתיים מצד אחד, ומרשת האינטרנט אשר מאפשרת הורדה לא חוקית של סרטים מצד שני. לפיכך, על מנת לשמר על הצופים בבתי הקולנוע, נדרשו אולמות הקולנוע לבצע התאמות כגון הקמת אולמות קולנוע קטנים יותר, ריכוז של מספר בתי קולנוע במקום אחד על מנת ליצור עוגן תרבותי, שיפור השירות ואיכות הצפייה והענקת מגוון סרטים לאוכלוסיות שונות. גם מבחינה כלכלית שנות האלפיים לא האירו פנים לגופים כדוגמת המשיבה 2, כך שהיה מקום אובייקטיבי לבחון שוב את תמהיל השימושים המוצע בנספח הבינוי, כך שאכן יהיה אפשר לתחזק את מוסד התרבות ברמה נאותה. בהקשר זה נבהיר כי אנו סבורים כי שיקול כלכלי בהחלט יכול להוות שיקול לגיטימי בהכרעה תכנונית בדבר תמהיל רצוי [ר' פסק הדין ע"א 577/66 וולוכובסקי נ. עופר ()] אשר על כן, בנסיבות העניין שבפנינו, מדובר בנספח בינוי אשר תמהיל השימושים בו מנחה בלבד, ומצאנו כי קיימים נימוקים מהותיים לסטות מהנחיית נספח הבינוי בנושא זה. שטחי המסחר: העוררים טוענים כי היקף שטחי המסחר עולה על המותר בתכנית. אין מחלוקת כי התכנית קבעה שסך שטחי המסחר לא יעלו על 20% מהשטחים העיקריים המותרים בתכנית (במאמר מוסגר נציין כי ניתן לראות כי כאשר התכנית התכוונה לקבוע גבולות לתמהיל השימושים ידעה לעשות זאת באופן מפורש וברור). התכנית אף קבעה להסרת ספק, כי שטח אולמות הקולנוע אינו נחשב כשטח מסחר לצורך מגבלה זו (ושוב במאמר מוסגר יש כאן רמז של התכנית כי אין מגבלת תמהיל על אולמות הקולנוע). תחשיב השטחים המותרים למסחר תחת המגבלה כי מותרים רק 20% שטחי המסחר (לא כולל השימוש במגרש 11) הינו כ- 2,000 מ"ר. העוררים טוענים כי במפלס 5.95 שטחי המסחר הינם 1,455 מ"ר ואילו במפלס 0.00 השטחים המיועדים למסחר עולים בהרבה על 589 מ"ר ומכאן יש חריגה בשטחי המסחר, חריגה המהווה סטייה ניכרת. איננו מקבלים את תחשיב העוררים. במפלס 5.94 לפי הבקשה להיתר קיימים רק 1,213 מ"ר לשימושים מסחריים, כאשר 242 מ"ר נוספים מיועדים באופן מפורש לחלל תערוכות מתחלפות ותצוגות ולא למסחר. לאור הגדרת הבקשה להיתר, ברור כי בחלל התערוכות המתחלפות לא ניתן לעשות שימוש מסחרי, ואין מקום לספור שטח זה כשטח מסחר. דין דומה חל גם על חלל התערוכות והמיצגים בשטח של כ- 729 מ"ר במפלס 0.00. מדובר בשימוש "תרבות" מובהק ולא בשימוש מסחרי. אשר על כן, כאשר מחשבים את שטחי המסחר בבקשה להיתר ללא החללים המיועדים לתערוכות ומייצגים, עולה כי השטח המיועד למסחר קטן מ- 2,000 מ"ר המותרים ומכאן עומד בתנאי התכנית. יובהר כי בחללים המיועדים לתערוכות ולתצוגות לא יותר מסחר כלשהו, ולמען הסר ספק יירשם בהיתר כי החללים אינם מיועדים למסחר אלא לתצוגה בלבד. עוד יובהר למען הסר ספק, כי בהתאם לפסיקת בית המשפט השימושים בשטחים המסחריים מוגבלים לכאלו המשרתים את שטחי התרבות או בעלי אוריינטציה תרבותית, כלומר בתי אוכל, קפה גלריה, חנות מוסיקה/ספרים, ואין להתיר כל מסחר אחר במקום, בפרט אסור מסחר במוצרי טכסטיל, ביגוד, אופנה והנעלה לסוגיהם. הגבלה מהותית זו יש בה להבטיח כי אכן המוסד יהיה מוסד תרבות ולא מוסד צריכה כחשש העוררים. שינוי במפלסים - העלאת פונקציות רועשות מעל פני הקרקע: העוררים מלינים על כך כי בניגוד להחלטות מוסדות התכנון אשר קבעו את השימושים הרועשים מתחת לפני הקרקע, הרי בבקשה להיתר הועלו מספר אולמות קולנוע וכן בר ג'אז אל מעל פני הקרקע. לגבי בתי הקולנוע, איננו רואים כל הפרעה אפשרית לעוררים משינוי המיקום. אולמות הקולנוע סמוכים זה לזה, כך שהם מחויבים בבידוד אקוסטי מושלם, אחרת ההפרעה הראשונה שתיווצר תהא מאולם קולנוע אחד למשנהו. לאור האמור לעיל, איננו רואים אפשרות כי אולמות הקולנוע העיליים יגרמו מפגע רעש כלשהו לתושבים. אף לעניין בר הג'אז נדמה כי היכולת שלו להשפיע מבחינה אקוסטית על בתי העוררים אינה משמעותית אם בכלל קיימת, ולעניין זה אף הוצגה חוות דעת אקוסטית. בכל זאת, ולאור העובדה כי אכן החלטת הוועדה המחוזית (שהוטמעה בתקנון התכנית בסעיף 5.2.14.5) מבוססת גם על כך שהשימושים יוצרי הרעש ימוקמו מתחת לפני הקרקע, סברנו כי יהיה זה נכון לתקן את הבקשה להיתר בנושא זה ולהתאימה להחלטת הוועדה המחוזית. אשר על כן, אנו קובעים כי הבקשה להיתר בנושא זה תתוקן כך שבאר הג'אז ימוקם במפלס התת קרקעי. יובהר, כי אין כוונת החלטת ועדת הערר כי יש לבטל את באר הג'אז באשר ועדת הערר רואה בו חלק חשוב במכלול השימושים, אלא רק הוראה להעבירו למפלס תת הקרקע. החניון הציבורי: פסק הדין של בית המשפט הנכבד קבע כי החניה בבניין תהא חניה ציבורית כמובנה בתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה) התשמ"ג - 1983. העוררים טוענים כי תנאי למתן ההיתר היה צריך להיות חתימה על הסכם בין המשיבה 2 לעיריית ירושלים בדבר הפעלת החניון כחניון ציבורי. תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה) התשמ"ג - 1983, מגדירות "חניון ציבורי": ""חניון ציבורי" - חניון המיועד לשימוש הציבור ואשר מקומות החניה שבו אינם מוצמדים למשתמשים מסויימים;" התקנות אינן אוסרות כי החניון הציבורי יהיה בבעלות פרטית, ובלבד שאת סדרי החניה תקבע הרשות המקומית: "4. (ב) חניון ציבורי יכול שיהיה כולו או מקצתו בבעלות פרטית ויכול שיהיה כולו או מקצתו בבעלות ציבורית. (ג) את סדרי החניה בחניון ציבורי תקבע הרשות המקומית." לאור האמור לעיל, אכן החניון המוצג במסגרת הבקשה להיתר משמש כחניון ציבורי בהיותו מיועד לשימוש הציבור והחניות שבו אינן מוצמדות. כמובן, כי את סדרי החניה (לרבות הסדרי התשלום) על הרשות המקומית לקבוע טרם פתיחת מרכז התרבות. לא מצאנו כל תימוכין או הגיון לכך שהסדרים אלו יקבעו כתנאי להיתר הבניה ולא כתנאי לטופס 4. לעומת זאת, קיים הגיון רב כי הסדרי החניון ייקבעו ככל הניתן בסמוך למועד פתיחת המרכז. אשר על כן, אנו קובעים כי תנאי למתן טופס 4 יהיה קביעת הסדרי החניה על ידי הרשות המקומית. תנועה: העוררים טענו כי לאור הכפלת מקומות החניה (בהתאם לפסק הדין) - "יש לבדוק" האם הכניסה והיציאה המתוכננים לחניון התת קרקעי מתאימים לעומסי התנועה המוגברים. באופן עקרוני, ראוי כי עוררים שמעלים טענה מסוג זה יבססו אותה על חוות דעת כלשהי, או למצער עליהם לבחון אותה בטרם זו נטענת, ואין מקום לזרוק לחלל האוויר טענות מסוג "יש לבדוק". המשיבה 2 צרפה לכתב התשובה חוות דעת יועץ תנועה המסבירה כי השימוש במבנה ובחניון הינו סביר מבחינה תנועתית וזאת אף לאור תוספת החניה. עוד נציין, כי אגף התנועה והחניה של המשיבה 1 אף הוא בדק את תכניות החניה והתנועה ומצא אותן סבירות. בנסיבות אלו כאשר נספח התנועה של התכנית אושר על ידי מוסדות התכנון, וכאשר שני גורמי מקצוע בלתי תלויים מבהירים כי אין בתוספת החניות בכדי לגרום מפגע תנועתי, הרי לטעמנו אין מקום על סמך טענה סתמית כי יש לבדוק הקמת כניסה נוספת לסרב לבקשה להיתר. התמונה הכוללת וטענת ה - NIMBY: ועדת הערר ציינה כבר בעבר כי מעבר לטענות ולנימוקים המפורטים ראוי "להרים את הראש" מעל הניירות ולבחון את התמונה בכללותה. בחינה שכזו במקרה שבפנינו מגלה כי מדובר בבקשה להיתר נכונה, ראויה המגשימה את רוח ומטרת התכנית. הבקשה להיתר אכן מציגה מוסד תרבות ראוי. אכן מוסד התרבות מבוסס רובו על אולמות קולנוע, אך אין בכך לגזול מהיותו מוסד תרבות מתוכנן לעילא. מוסד התרבות כולל מעבר לאולמות הקולנוע, ארבעה אולמות רב תכליתיים היכולים לשמש לתיאטרון, מופעים, הרצאות ולכל אירוע תרבות שהוא. מוסד התרבות כולל גם אולם הקרנות מיוחד המיועד למופע אור קולי על ירושלים. בנוסף יש במוסד התרבות שטחי תצוגה ותערוכה נרחבים, וכן שטחי בילוי כבאר ג'אז, מסעדות ובתי קפה. לעומת זאת, אין במוסד התרבות שימוש מסחרי מובהק שאינו קשור למוצרי התרבות, ובפרט אין שימוש מסחרי מאופיין של קניון כגון: חניות ביגוד ואופנה למיניהם, בתי מרקחת, סופרמרקט, הנעלה, צעצועים, תכשיטים וכדומה. שימושים אלו אסורים באופן מפורש במרכז התרבות, ומונעים את הפיכתו ממרכז תרבות למרכז צריכה. לפיכך, אנו סבורים כי המוסד המוצג בבקשה להיתר הינו מוסד תרבותי ראוי אשר אוכלוסיית ירושלים על גווניה תהנה ממנו. בהקשר זה יש לראות גם התנגדות העוררים. העוררים אינם מתנגדים באופן עקרוני לקיומו של מרכז תרבות במתכונת זו או אחרת בעיר ירושלים, ובלבד שזה לא ייבנה על יד ביתם. ואכן, כולם רוצים מוסדות ציבור: תחנות משטרה, תחנות מגן דוד, בתי קולנוע, בתי חוסים, רק לא ליד ביתם. טענות מסוג זה (המוצגות פעמים רבות על ידי השאלה - "אתה היית רוצה מוסד כזה ליד הבית שלך?") מכונות טענות NIMBY (not in my back yard) ונדחו פעם אחר פעם על ידי מוסדות התכנון ובתי המשפט, היות והענות להם הייתה הופכת את מרקם החיים החברתי לבלתי אפשרי. כך קבעה ועדת הערר זו לגבי טענה דומה של אזרחית אשר התנגדה להרחבת מוסד מגן דוד אדום ליד ביתה בערר (ירושלים) 412/10 רינה כהן נ. הועדה המקומית ירושלים ואח' (): העוררת הרבתה בדיון לזעוק: "אתם הייתם רוצים בניין כזה ליד הבית שלכם?" והכוונה לבניין מגן דוד אדום. התרשמנו כי זעקה זו של העוררת הינה אכן זעקת אמת, והעוררת לאור קשייה הספציפיים אכן סובלת, אף יותר מאדם סביר, מבניין מד"א. אולם, אנו כחברה, איננו יכולים לקבל גישת תכנון המתבססת על התשובה של הפרט הבודד כי הוא אינו רוצה בניין כזה ליד הבית. החברה והקהילה זקוקים למבני הציבור - מגן דוד אדום, בית החולים, בית הספר, מעון החוסים, גני ילדים ויתר מבני הציבור המשמשים כל אחד ואחד מאיתנו. מבני ציבור אלו וכן נוספים מחויבים להימצא במתחם העירוני, כלומר ליד ובסמיכות ובתי המגורים. כעת נניח, כי אכן כזעקת העוררת - אף אחד לא רוצה בניין מד"א ליד הבית הפרטי שלו - אזי היכן נמקם אותו? הרי הוא חייב להיות ממוקם איפשהו. הרי אף העוררת כאשר חלילה וחס תזדקק לכך תמהר לחייג 101 ותצפה, ובצדק, כי יטפלו בה במהירות המרבית. והיכן ימוקם גן הילדים? ובית החולים? ובית החוסים ועוד ועוד? לפיכך, אנחנו כחברה, ומוסדות התכנון כמייצגים את הציבור, מחויבים להבטיח כי אכן מוסדות הציבור יוקמו וזאת על אף אי הנוחות שאלו יוצרים לשכנים שלהם. לכן עם כל הסימפטיה הרבה לעוררת, עם כל ההבנה לקשיים האובייקטיביים והסובייקטיביים שלה, הרי המגרש שלה שוכן למעלה מחמישים שנה בצמידות למגרש שייעודו למבנה מגן דוד אדום, וכעת שמבקשים לשדרגו, לא ניתן למנוע זאת ולא ראוי לעשות כן" ונכונים דברים אלו גם למקרה שבפנינו. לכן עם כל ההבנה לעוררים המנהלים שנים מאבק כנגד הקמת מרכז התרבות, הרי הם מתגוררים בעיר, בקהילה, והקהילה זקוקה למרכז שכזה, וכפי שהעוררים נהנים משרותי מגן דוד מבניין הממוקם בסמוך לגב' רינה כהן וגורם לה מטרד, זכאית הגב' כהן ליהנות ממרכז התרבות הממוקם בסמוך לבתי העוררים. סיכום: לאור האמור והמנומק לעיל, אנו מאשרים את החלטת המשיבה 1 ודוחים את הערר וזאת בכפוף לתיקונים הבאים בהיתר הבניה: שתי האלומות הרב תכליתיים הגדולים יתואמו למפרט ולתקן של אולם תיאטרון; באר הג'אז יועתק למפלס תת קרקעי; שטחי התערוכה והתצוגה לא ישמשו למסחר מכל סוג שהוא; לא יותר כל שימוש מסחרי שאינו קשור לפעילות התרבותית, ובפרט לא יותרו חנויות ביגוד, אופנה הנעלה וכיוצ"ב. תנאי לטופס 4 יהיה הסדרת השימוש בחניון הציבורי לציבור על ידי עיריית ירושלים. אין צו להוצאות. תרבות / אומנותקולנוע / תיאטרון