שהינה תכנית איחוד וחלוקה בהסכמת בעלים. התכנית חלה בחלקות 171 ו - 200 בגוש 6368, ברחוב נבטים בפ"ת (להלן:"המקרקעין"). וכך החליטה הועדה המקומית: "הועדה לאחר ששמעה את הצדדים וקבלה חוו"ד משפטית מחליטה לדחות את ההתנגדויות ולתת תוקף לתכנית. הועדה בדיעה כי עוד בתכנית פת / 1151/ 27 ח"ח 200 היוותה השלמה לחלקה 171 הדבר עולה גם מנספח הבינוי לתכנית. הועדה מדגישה כי תכנית זו משמרת את זכויות חלקה 172 כפי שנקבעו עוד בתכנית תקפה פת / 1151 / 27. כאמור, הועדה מחליטה לתת תוקף לתכנית בכפוף למילוי התנאים למתן תוקף והשלמת הערות השר ככל שנדרש." העוררת הינה בעלת זכויות בחלקה 172 הגובלת בשטח התכנית ממזרח. פועלה של התכנית בהגדרת שטח להשלמה + זכות מעבר בחלקה 200 המיועדת לתעשייה הן במצב הקודם והן במצב החדש. תמצית טענות העוררת חלקה 200 מהווה דרך הרשומה על שם עיריית פ"ת שהינה חיונית בהיותה מעבר לחלק האחורי של חלקה 172, למשאיות ולכלי רכב אחרים. אם תאוחד חלקה 200 עם חלקה 171 תהיה חלקה 172 תלויה בנכונות בעלי חלקה 171 לאפשר כניסה לחלקה. סיפוח הדרך לחלקה 171 פוגע בחלקה 172 ולא ברור למה יש להוציא חלק מרכוש ציבורי המשמש את הציבור להפכו לשטח פרטי. העירייה מכרה את תת הקרקע מתחת לחלקה 200 וקיבלה עבורה את מלוא התמורה ובכך שירתה את האינטרס הפרטי שלה. העובדה כי העירייה השאירה זיקת הנאה לציבור בחלקה העליון של הקרקע, מלמדת כי העירייה הכירה בצורך של ה"דרך" בשטח של חלקה 200. גם אישור התכנית הקודמת (פת / 1151 / 27) שנעשה על מנת לאפשר לעירייה למכור את השטח, אינו מצדיק את סיפוח השטח הציבורי. תמצית עמדת המשיב חלקה 171 הינה חלקה כלואה בין שתי חלקות ללא חזית לרחוב כך שדרך הגישה היחידה אליה הינה דרך הרצועה בחלקה 200. עיריית פ"ת הסכימה בשעתו למכור את אותו שטח למשיב 2 למטרה זו של הסדרת גישה לחלקתו. לאחר שקיבל את הסכמת העוררת לכך השקיע המשיב 2 זמן וממון בשינוי ייעוד הקרקע משצ"פ לתעשייה, על מנת שאפשר יהיה לספח את שטח ההשלמה לחלקה 171. בשנת 2002 אושרה תכנית על ידי הועדה המקומית והועדה המחוזית, אלא שנוכח טעות טכנית בתקנון לא אושר הסכם המכר על ידי שר הפנים ומשיב 2 נאלץ להגיש תכנית מתוקנת היא התכנית נשוא הערר. שתי התכניות זהות במהותן, התכנית נשוא הערר נועדה רק על מנת להבהיר התקנות במסגרתו הוספה מטרת התכנית שהושמטה בשגגה מתקנון תכנית הראשונה. המשיב טען כי העוררת איחרה איחור ניכר בהגשת ההתנגדות לתכנית, שכן דבר הפקדתה פורסם ביום 29/10/10, ואילו ההתנגדות הוגשה בסוף חודש פברואר 2011 כחודשיים לאחר תום המועד להגשתה. עוד נטען כי העוררת התחייבה בהסכם חוזי שלא להתנגד לתכנית דנן, כאשר ההסכם בין הצדדים כלל בין היתר פתרון תכנוני לפיו הסכים משיב 2 כי לאחר סיפוח שטח ההשלמה בחלקה 171 תותר לעוררת מעבר לחלקה 172 דרך חלקת ההשלמה לצורך פריקה וטעינה. שטח ההשלמה הינו הכרחי לצורך הסדרת גישה לחלקה 171, בעוד העוררת עושה בו שימוש שלא כדין. העוררת פלשה לשטח ההשלמה, הקימה בו מחסום חשמלי בעוד השימוש הלגיטימי מצידה הינו כמעבר לצורכי פריקה וטעינה בלבד. תמצית עמדת הועדה המקומית ביום 21/5/02, פורסמה למתן תוקף פת / 1151 / 27 ששינתה את ייעוד שטח ההשלמה מדרך לתעשייה תוך קביעת זכות מעבר לחלקת העוררת הסמוכה. העוררת ידעה על התכנית המקורית וחתמה על הסכם לאי התנגדות בגינה. בתאריך 4/6/06 נכרת חוזה בין עיריית פ"ת למשיב למכירת שטח ההשלמה, ומאחר ובתקנון התכנית המקורית לא נכתב במפורש כי ח"ח 200 מיועד לשטח השלמה לטובת חלקת המשיב, דרש משרד הפנים, כתנאי לאישור העסקה כי תאושר התכנית המציינת מפורשות את הדבר בתקנון. העוררת יצאה כנגד סיפוח השטח לחלקת המשיב באצטלה של התנגדות להפיכת שטח ציבורי לפרטי, אך באותה נשימה טענה כי ראוי לספח את השטח דווקא לחלקתה היא. הועדה המקומית ניתחה את כוונת המתכנן בתכנית הראשונה והגיעה למסקנה כי כבר אז היתה כוונה לאחד את שטח ההשלמה עם חלקת המשיב, זאת בהסתמך על כך שהתכנית המקורית חלה על חלקת המשיב במלואה ורק על חלק קטן של חלקת העוררת, כי תשריט התכנית המקורית מראה בינוי למרתפי חניה מתחת לשטח השלמה כחלק אינטגראלי ממבנה של חלקת המשיב; כי העוררת הגישה בזמנו דרישה כי תיוותר זכות מעבר לחלקתה וכעולה מתקנון התכנית המקורית אכן נקבעה זכות כזו; כי במכתב סגנית מנהל אגף התכנון של המשיבה מיום 5/10/99 הובהר כי כל מטרתה של התכנית הוא סיפוח קטע הדרך הסמוך לחלקת המבקש; כי יזמי התכנית המקורית הינם המשיב והמשיבה, וכי עמדת העירייה היא כשטח ההשלמה נועד להשלמה לחלקת המשיב. כמו כן נסמכה חוות הדעת על קיומו של חוזה המכר. לפיכך אין בתכנית דנן אלא הבהרה ולא שום קביעה תכנונית חדשה. לא מדובר על שינוי ייעוד. כן טענה המשיבה כי דין הערר להידחות על הסף מחמת האיחור בהגשתו. דיון והכרעה אנו סבורים כי דין הערר להידחות לגופם של דברים. ברי כי גופי התכנון לרבות וועדת הערר אינם מוסמכים לדון בטענות העוררת במישור הקנייני והמנהלי ככל שהדברים נוגעים להסכם בין הרשות לבין המשיבה, תקינותו המנהלית תוקפו ועמידתו בתנאי הדין. בעניין זה איננו מוסמכים ואיננו מכריעים לכאן או לכאן. מן הבחינה התכנונית לעומת זאת מדובר בתכנון שעבר כבר בשבט ביקורתה של הוועדה המחוזית, ומאפשר הגישה היחידה האפשרית לחלקה 171 תוך שימור זיקת הנאה וזכות מעבר לחלקה 172, אשר בניגוד לחלקה 171 נהנית מגישה מדרות, מרחוב נבטים. ברי כי אילו סברו גורמי התכנון המחוזיים כי נפל פגם תכנוני בסיפוחה של הדרך לחלקה 171, היו דוחים התכנית הקודמת שאושרה ולמעשה נתקפת במקרה דנן. לעניין זה נתכבד ונפנה למשל לבג"צ 465/93 טריידט ס.א. נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מח(2), 622 ,עמ' 631-632: "ההלכה הפסוקה והשכל הישר גם יחד אינם מאפשרים לתקוף תוקפה של תכנית תכנון ובניה לאחר שנים רבות כל כך. אכן, כל אדם המעוניין בתכנית רשאי להגיש התנגדות לכל פרט בתכנית. אך עליו להגיש את ההתנגדות בדרך ובמועד שנקבעו בחוק. אין הוא רשאי לשבת בחיבוק ידיים, וזמן רב לאחר שהתכנית פורסמה ברשומות לבוא אל בית המשפט ולטעון כי התכנית פגומה, ולפיכך אין לה תוקף. על יסוד תכנית כזאת נקבעות עובדות מוצקות בשטח. ומה יהא על מי שסמך על התכנית, לאחר שפורסמה כדין, ועשה עסקאות ובנה בתים על פי תכנית זאת." (ראה גם את האמור בבג"צ 501/85 דב חייט ואח' נ' שר הפנים ו-2 אח', פ"ד מ(2), 259). בשולי הדברים נוסיף כי מועד הגשת ההתנגדות (בשונה ממועד הגשת הערר באיחור של ימים מספר ולגביו התבקשה הארכת מועד), נעשה באיחור ניכר. על כגון דא כבר נפסק: מצב זה מהווה התנהלות בלתי תקינה של הוועדה. דיון בהתנגדות שהוגשה שלא במועד, מבלי שייעשה כל ניסיון להאריך את המועד להגשתה או "להכשירה" בכל דרך שהיא, מהווה זלזול בוטה בהוראות הדין, המורות בסעיף 102 לחוק התכנון והבניה כי התנגדות לתוכנית תוגש בתוך חודשיים מהיום בו פורסמה הודעה על הפקדתה, כאשר תקופה זו ניתנת להארכה בשלושה חודשים. אין מדובר בסד זמנים שרירותי, אלא בקביעתה של מסגרת דיונית, אשר תאפשר לצדדים להסתמך על פעולתה של הרשות המינהלית ולכלכל בהתאם את צעדיהם, ובמקביל תאפשר לרשות לפעול תוך הסתמכות על מצב עובדתי קבוע ויציב. קבלתה של התנגדות שלא במועד, ללא שתתבקש הארכה וללא כל הצדקה, כמוה כעשיית התקופה הקבועה בסעיף 102 פלסתר, וזאת אין לקבל. ר' עע"מ 4374/08 הוועדה המחוזית לתו"ב י-ם נ' ג'אלב בדר קרקעותאיחוד וחלוקה מחדש