עניינה של התכנית נשוא הערר וההחלטה בהסדרים תחבורתיים שקבעה תכנית יד / מק / 2004 / 1 / ד' אשר מרחיבה דרך בצומת רחובות רמז, מוצקין ובגין ביהוד. ועדת הערר קיבלה החלטה לפיה הפתרון המוצע בתכנית נכון יותר מהמצב הקיים היום, בהתחשב בקידום, מערך הדרכים, בתכניות קיימות וצפויות, לפיכך הוגבל הפתרון הקבוע בתכנית כדי 10 שנים, אלא אם עד אז יאושרו חיבורים נוספים, הכל כמפורט בהחלטת ועדת הערר. על כך הגישו העוררים הבקשה שלפניי, אשר תוכנה חוזר פחות או יותר על הערר שהוגש לוועדת הערר בשעתו, ובנוסף מבקרת את זמניות הפתרון המוצע בתכנית, בהתאם להחלטת ועדת הערר. המסגרת הנורמטיבית   על בקשות כגון דא חולש סעיף 111 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 (להלן: החוק) הקובע כדלקמן:   111. (א) על החלטת ועדת ערר לפי סעיף 112 רשאים לערור בפני הועדה המחוזית ברשות יושב ראש ועדת הערר: (1) מי שהיה צד להליך בפני ועדת הערר; (2) מגיש התכנית; (3) מגיש התנגדות; (4) מי שהשמיע את טענותיו לפי סעיף 106(ב); (5) חבר ועדת הערר; (6) נציג בעל דעה מייעצת כאמור בסעיף 18(ב); (7) יושב ראש הועדה המקומית או ועדת המשנה שלה לתכנון ולבניה; (8) מהנדס הועדה המקומית; (9) מהנדס הרשות המקומית. (ב) בקשת רשות לערור תוגש ליושב ראש ועדת הערר, תוך שבעה ימים מהיום שבו הומצאה לצדדים בערר החלטה של ועדת הערר, והוא יתן החלטתו תוך חמישה עשר ימים מיום קבלתה. (ג) התקבלה רשות כאמור, יוגש הערר לועדה המחוזית, תוך שבעה ימים מיום קבלת הרשות; הועדה המחוזית תיתן החלטתה בערר תוך שלושים ימים מהיום שהוגש הערר והחלטתה תהיה סופית. (ד) הודעה על ההחלטה בערר תינתן לצדדים תוך שבעה ימים מיום מתן ההחלטה.     כאן המקום לציין כי טענתה של המבקשת עומדת בסתירה לדין הנזכר לעיל, שכן אם אכן כגישתה לא צורפה לערר, מכח מה עותרת לרשות ערעור? יחד עם זאת, הואיל ועפ"י העובדות המפורטות לעיל צורפה המבקשת כצד, הרי היא נכנסת בגדר סעיף 111 א 1.   החוק אינו קובע קריטריונים למתן רשות ערעור כנ"ל והפסיקה אף היא אינה חד משמעית. מחד נפסק כי בעניין מתן רשות לערור נקבע כי יש להקל במתן רשות הערעור (כדלקמן)   "אין דינה של רשות ערעור לוועדה המחוזית כדין רשות ערעור למועצה הארצית, או כדין רשות ערעור על החלטות משפטיות. הועדה המחוזית ממילא דנה במרבית התכניות אשר מאושרות במחוזה, ואינה מוגבלת לדון בתכניות בעלות חשיבות מיוחדת בלבד. אכן רשות ערעור היא עדיין החריג אולם כאשר עסקינן ברשות ערעור לוועדה המחוזית הרי שנראה שאין להקפיד וליתן רשות ערעור בחריגי חריגים בלבד, ויש לבחון בקשת רשות הערעור לוועדה המחוזית בצורה מקלה יותר" . (עת"מ י-ם 608/03 אשדר חב' לבניין בע"מ נ' יו"ר ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז ירושלים)     אך מאידך ערכו בתי המשפט אנאלוגיה ברורה במקרים אחרים לסעיף 110 לחוק התכנון והבניה. ר' עת"מ 1102/05 עומרי עאהב חברה לבניין בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית צפון וכן עת"מ 387/01 ציפחה בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית חיפה, ושם נפסק כדלקמן:   אולם , בסופו של דבר, עדיין מדובר בהליך ערעור שני, הטעון רשות. המחוקק לא היה מתנה את הזכות להגיש ערעור כזה ברשות, אלמלא חפץ לתת להחלטת מעניק הרשות, שיקול דעת וסמכות להחליט בקשר לכך. ככל שמדובר בהליך שהשפעתו נרחבת על אזורו ועל האוכלוסייה המושפעת ממנו, כך נוטה הכף להענקת רשות ערעור. אם להחלטת ועדת הערר, כבמקרה שבענייננו, השפעה מצומצמת יותר, סביר שלא תינתן רשות הערעור."   דעתי כדעת הערכאות המחזיקות בדעה השנייה על שום ארבעה: ראשית, נכון כי הועדה המחוזית דנה במרבית התכניות המתוכננת בתחומה. ואולם אין בכך כדי לבטל ההפרדה הקיימת עפ"י תיקון 43 לחוק בין תכנית בסמכות ועדה מקומית לבין תכנית בסמכות ועדה מחוזית. "יד קלה על הדק הרשות" עלולה לגרום להיצף בוועדה המחוזית העמוסה ממילא ועומדת להבנתי בניגוד לכוונת המחוקק בתיקון 43 לחוק. יש לזכור כי ממילא ועדה זו (המחוזית) נטרדת לפרקים בתכניות ובקשות שאינן בסמכותה מלכתחילה, וזאת למשל מכח התוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה המחייב אישור ועדה מחוזית גם לשימושים חורגים בקרקע חקלאית. אילו ביקש המחוקק לפתוח בכל מקרה ערעור על תכנית בסמכות ועדה מקומית בוועדה מחוזית כערכאה תכנונית היה קובע זאת מפורשות.   שנית, פועלה של הודאות התכנונית וההרמוניה המשפטית הינו בהשוואת הקריטריונים לערר ולא בבידולם.   שלישית, בית המשפט העליון לא מצא לנכון עדיין ובמודע, לגבש רשימת קריטריונים סגורה למתן רשות ערעור במועצה הארצית מכח סעיף 110, כך שמדובר במבחן גמיש אשר ראוי לדעתי לאמצו גם בענייננו.   ההחלטה המנחה לעניין ערר למועצה הארצית מצויה כיום בהלכת עע"מ 3663/02 ועד שכונות עין כרם נ' הועדה המחוזית י-ם אשר קובע כי אין לקבוע אמות מידה נוקשות או רשימה סגורה של עניינים אשר בהם מן הראוי ליתן רשות ערעור למועצה הארצית, והיא מסתפקת בקביעת התכלית כי יש לבחון לעניין זה את חשיבותה של התכנית הנדונה בין היתר לאור השלכותיה, אופיה העקרוני והרגישות או המחלוקת הציבורית שהיא מעוררת (ר' עע"מ 2418/05 מילגרום ואח' נ' הועדה המחוזית לתו"ב י-ם).   ורביעית, קיימת גישה הגורסת כי מאחר והחלטות ועדת הערר בשונה מהחלטות הועדה המחוזית עברו כבר בכור מחצבתם של 2 ערכאות תכנוניות יש דווקא למעט בהרשאת מתן ערעור לערכאה תכנונית נוספת. מן הכלל אל הפרט בענייננו מדובר בתכנית נקודתית, אשר עברה בשבט ביקורתן של שתי ערכאות (וועדה מקומית וועדת ערר) וכן עברה הביקורת מכח סעיף 109 לחוק. פועלה של התכנית בשיפור התשתית הציבורית, לפיכך עקרונית, איני רואה הצדקה לרשות ערעור. יחד עם זאת לפנים משורת הדין ולאור הזיקה למהלכים תכנוניים אחרים כמפורט בוועדת הערר אשר עיקרם בסמכות הוועדה המחוזית, אני רואה לאפשר רשות ערעור כאמור. הרחבת דרך / כביש