טוענים כי יש להביא בחשבון שטחי הבניה גם את שטח הקירוי המתקבל בתוך כל מתקן חניה, כאשר הכוונה היא לרצפת הקומה העליונה של מתקן החניה, היוצר קירוי מעל לחניה שמתחתיה. טענה זו כבר נטענה בפנינו בערר 5016/11 עדה אקסלרד נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן כי: " העוררים מוסיפים וטוענים, כי משלשי החניה מוסיפים למעשה שטחי בניה שכן, הם מחלקים כל קומה לשתיים או שלוש קומות, וכי יש להוסיף את משטחי החניה של מתקני החניה למכסת שטחי השירות. לפיכך, לטענת העוררים, מתקני החניה יוצרים שטחי שירות נוספים, מעבר למותר על פי התכנית, ולפיכך היתר הבניה נוגד את התכנית. איננו מקבלים טענה זו. לפי סעיף 4 לתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות עם היתרים) התשנ"ב-1992, "השטח הכולל המותר לבניה, בבנין פלוני, הוא הסכום, במטרים רבועים, של השטחים המקורים בכל קומותיו...". מתקני חנייה הם מתקנים טכניים המאפשרים ניצול טוב יותר של שטח לצורך חנייה וכשמם - הם מכפילים או משלשים את כמות כלי הרכב אותם ניתן להחנות במקום בו הם מוצבים. מתקנים אלה אינם יוצרים שטח מקורה נוסף בתוך החלל בו הם מוצבים, ובאותה מידה הם אינם יוצרים שטח מקורה, אותו יש להביא במניין שטחי הבניה המותרים, כאשר הם מוצבים בחצר של מבנה. עם זאת, לנוכח העובדה כי מתקני חנייה מסדירים מקומות חנייה בתוך מגרש, ולנוכח העובדה כי המדובר במתקן קבוע, התקנת מתקני חנייה מחייב קבלת היתר בניה." לפיכך אנו דוחים גם טענה זו. מיקום מתקני החניה גם לעניין מיקום מתקן החניה, לאחר שבחנו את הבקשה להיתר אנו בדעה כי בנסיבות התכנוניות של המגרש הנדון, המקום שנבחר למיקום מתקן החניה מתיישב עם העקרונות אותם קבענו בערר 5123/10, התחדשות בניה ופיתוח בע"מ נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב, ולפיכך אנו דוחים גם את הטענה בעניין זה. חריגת הבניה המבוקשת מ "קו ההרחבה" במהלך הדיון בפנינו העלו העוררים טענה, לפיה הבניה המבוקשת להרחבת הדירות הקיימות במסגרת המותר על פי תכנית 2234, חורגת בכ- 80 ס"מ מקו ההרחבה המרבי המסומן בתשריט אותה תכנית, דהיינו, בעוד שקו ההרחבה מסומן במרחק של 3 מטר מגבול החלקה, חלק מההרחבה המבוקשת מבוקשת עד למרחק של 2.2 מטר מגבול החלקה. בהשלמת טיעון אשר הוגשה על ידי הועדה המקומית נטען על ידה, כי טענת העוררים שההרחבה המבוקשת חורגת מקו ההרחבה הקבוע בתכנית 2234 אמנם נכונה, ואולם לטענתה יש לאפשר בניה זו על אף קו ההרחבה המסומן בתכנית. עם זאת הדגישה הועדה המקומית, כי רק פינת ההרחבה עוברת את קו ההרחבה המסומן בתשריט, וכי מדובר בשטח קטן ביותר ביחס להרחבה המבוקשת. לטענת הועדה המקומית, מטרת תכנית 2234 הנה: "א. התרת הרחבת הדירות ב 4 בנינים בני 4 קומות מעל קומת עמודים מפולשת לחניה על החלקות הנזכרות בסעיף 2 דלעיל, שנוי הבינוי ושינוי קווי הבניה בהתאם למסומן בתסריט. שטח ההרחבה לכל דירה יהיה 27.22 מ"ר ברוטו סגירת מרפסות קיימות בשטח של 6.80 מ"ר ותוספת בניה כולל הרחבת דפנות בשטח של 20.20 מ"ר. סה"כ שטח כל דירה יהיה 96.22 מ"ר ברוטו." לטענת הועדה המקומית, תשריט תכנית 2234 לא נערך על בסיס מפת מדידה, כאשר בכלל זה לא נלקחו בחשבון מידות המגרשים ומיקומי הבניינים הבנויים במגרשים. עוד נטען כי במגרש הנדון, לא יהיה ניתן לממש את מלא זכויות הבניה שהותרו כהרחבת דירות על פי תקנון תכנית 2234, במסגרת קו ההרחבה המסומן בתשריט. לפיכך קיימת לטענת הועדה המקומית סתירה בין התקנון לבין התשריט, ועל כן יש לתת פרשנות המעדיפה את הוראות התקנון על פני תשריט התכנית, באופן שתתאפשר בנית מלוא ההרחבה האפשרית על פי התכנית, תוך חריגה הנדרשת מקו ההרחבה המסומן בתשריט. לאחר שעיינו בטענות הצדדים בעניין זה בכתב ובעל פה בפנינו, אנו מקבלים את טענת הועדה המקומית, כי יש לאפשר למשיבה את הבניה המבוקשת מעבר לקו ההרחבה, שכן הדבר מאפשר את מימוש מטרות התכנית להרחיב את הדירות הקיימות בבנין בשטח הקבוע בתכנית 2234. אנו מקבלים את טענת הועדה המקומית כי קיים בפנינו מצב של סתירה בין הוראות התכנית לבין תשריט התכנית, ובמקרה זה אנו מעדיפים את הוראות התקנון וזאת בהתאם לפסיקה, ובין היתר כקבוע בע"א 3213/97 נקר נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, שם קבע כבוד השופט זועבי כי: " כל תכנית בניה מסורה ככל חוק אחר לפרשנותו של בית-המשפט. בבואו לפרש תכנית, ייעזר בית-המשפט בכללים הפרשניים שעומדים לרשותו, כך שמטרתו היא להתחקות אחר תכלית התכנית וכוונת מוסד התכנון. מלאכת הפירוש תיעשה תוך שילובם של התקנון, התשריט והנסיבות החיצוניות האופפות את התכנית, כאשר קיימת חזקה הניתנת לסתירה, כי לשון התקנון מלמדת על תכלית התכנית ועל כוונת מוסד התכנון, היינו לתקנון התכנית יש עדיפות משקלית ונורמטיבית. העדיפות המשקלית של התקנון נסמכת על אלה: ראשית, כל תורת פרשנות בין במשפט ובין מחוצה לו חייבת להניח נר לרגליה תורת לשון, והבסיס לפרשנות במשפט הוא טקסט, המבוטא בצורות לשוניות (ראה פרופ' א' ברק פרשנות במשפט, כרך א, תורת הפרשנות הכללית [16], בעמ' 225). הלשון נועדה לקיים קומוניקציה בין בני-אדם והטקסט החוקי בא לקבוע נורמה שתהיה נהירה לציבור כדי שיבינה ויציית לה ו/או יפעל לפיה. שנית, התשריט מטבעו מועד לאי-דיוקים (דוגמה טובה לכך היא המקרה העומד לפנינו, שבו שני תשריטים המבארים אותה תכנית, אינם חופפים). בני-אדם אינם מדברים בינם לבין עצמם בתשריטים אלא בלשון. את התכלית בדרך-כלל קל לנבור מתוך טקסט ופחות מתוך תשריט. שלישית, יש להניח שכוונת המחוקק הייתה לתת עדיפות זו שכן ההנחה היא שקל יותר לאדם מן היישוב לקרוא טקסט על פני תשריט. רביעית, התשריט, שהוא חלק בלתי נפרד מהתכנית ויסוד מיסודותיה, הוא כלי ויזואלי אשר בא לשפוך אור על התכנית, ולבאר את מה שנקבע בתקנון; הוא משמש ככלי אילוסטרטיבי לתקנון, שכן התקנון הוא בחלקיו יבש; התשריט משלים אותו ומשתלב לתוכו ויוצר את התמונה בשלמותה, ברם אין בכך כדי לשלול את ההנחה שלתקנון יש עדיפות משקלית ונורמטיבית. חיזוק למסקנה זו אפשר למצוא גם בחוק, אשר קובע ברישה של סעיף 83: "לכל תכנית יצורף תשריט של השטח שעליו היא חלה..." וכן בתקנות התכנון והבניה (העתקים צילומיים צבעוניים של תשריטים), תשנ"א-1990, בתקנה 1(א): "החליט מוסד התכנון, מכוח סמכויותיו לפי החוק, להפקיד תכנית או לאשרה, לאחר שהופקדה, לפי הענין, יאשר יושב ראש המוסד בגוף התכנית וכן בתשריט שצורף לה את דבר הפקדתה או אישורה, ואת מועד ההפקדה או האישור, הכל לפי הענין" (ההדגשה שלי - ע' ר' ז'). התשריט הינו אפוא תוספת הנלווית לתכנית שבה יסומנו הסימונים לפי הנקבע בתקנות התכנון והבניה (סימון בתשריטים), תשמ"ט-1989 שם נאמר בתקנה 1: "בתקנות אלה, 'תשריט' - התשריט המצורף לתכנית לפי סעיף 83 לחוק"." הביטוי "יצורף" אפשר להבין שהמחוקק התכוון לתת לתקנון עדיפות נורמטיבית על התשריט שהוא נלווה לתכנית; הוראות דומות אפשר למצוא בפקודת בנין ערים, אשר קובעת בסעיף 14(3) ש"לתוכנית צריך לצרף תרשים או תרשימים של האזור" (יצוין שפקודת בנין ערים בוטלה על-ידי חקיקת חוק התכנון והבניה (תיקון מס' 18), תשמ"א-1981)." העדפה זו של התקנון על פני התשריט מאפשרת גם את קיום מטרות התכנית, וגם מטעם זה יש להעדיף את התקנון על פני התשריט. גם העובדה כי רק חלק קטן מההרחבה אמורה להבנות מעבר לקו ההרחבה חיזקה את דעתנו כי מדובר באי התאמה אשר יש לאשרה. לפיכך אנו מאשרים את הבניה המבוקשת מעבר לקו ההרחבה המסומן בתשריט תכנית 2234, בהתאם למסומן בתשריט הבקשה להיתר בניה. הפעלת סעיף 22 לתמ"א 38 העוררים מתגוררים כאמור בקומה הרביעית והחמישית של הבנין המצוי ברחוב ענתות 39, והבנוי מזרחית לבנין נשוא ערר זה, כאשר בין בנין העוררים לבנין הנדון מפריד בנין נוסף המצוי ברחוב ענתות 37. קטע רחוב ענתות המצוי מזרחית לרחוב שבתאי יעקב הנו רחוב ללא מוצא, כאשר בצד הצפוני של הרחוב ניצבים חמישה בניינים וביניהם בנין העוררים והבנין נשוא ערר זה. לטענת העוררים, ארבעה מתוך חמשת הבניינים הבנויים בצד הצפוני של קטע זה שברחוב ענתות כבר מימשו את זכויות הבניה להרחבת הדירות בבניינים, כאשר בניינים אלה חוזקו במהלך ביצוע ההרחבה לפי תקן 413, ולפיכך לטענתם, בניינים אלה אינם יכולים להנות עוד מתמריצי החיזוק של תמ"א 38. לפיכך לטענתם, תוספת הקומה המבוקשת במסגרת תמ"א 38 תפגע באופן חמור ברצף הארכיטקטוני ובקו הרקיע של הרחוב בקטע הרלוונטי שבו מצויים חמשת הבניינים האמורים, שכן הבנין נשוא ערר זה יהיה גבוה בקומה, וחריג ביחס לארבעת הבניינים האחרים הניצבים בקטע זה. לטענתם, ליתר ארבעת הבניינים אין פוטנציאל לתוספת קומה מתוקף תמ"א 38 לנוכח העובדה כי בניינים אלה כבר מחוזקים. לפיכך יש לדעת העוררים להפעיל במקרה הנדון את הוראות סעיף 22 לתמ"א 38 המעניק לועדה המקומית סמכות שלא לאפשר תוספות בניה על פי התמ"א "משיקולים תכנוניים, או אדריכליים, נופיים...". בין היתר טוענים העוררים, כי תוספת הקומה תגרום להסתרת הנוף הנשקף היום מביתם לכיוון מערב. על מנת לבחון טענה זו של העוררים זימנו לדיון בפנינו נציג מצוות התכנון של הועדה המקומית. אדריכל אביעד מור, מצוות התכנון של הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב, טען בפנינו כי תמ"א 38 הנה במהותה "תכנית לא תכנונית" במובן זה שהיא "שופכת" זכויות בניה בצורה גורפת על כל רחבי העיר ללא הפעלת שיקול דעת תכנוני לעניין התאמת תוספת הזכויות לאזורים ספציפיים. מנימוק זה, ובמסגרת שיקול הדעת הנתון בידי הועדה המקומית לפי סעיף 22 לתמ"א 38, גיבשה הועדה המקומית לתכנון ובניה בתל אביב מדיניות תכנונית לכל רחבי העיר לעניין היקף וסוג תוספות הבניה אותם ניתן לאשר באזורים שונים בעיר. לדבריו "המדיניות שלנו בעצם עונה על השאלה איפה ניתן לשאת הרחבות מסוגים שונים לפי התמ"א". עם זאת לטענתו, הועדה המקומית אינה יכולה להתמודד עם מצבים של אי מימוש זכויות הבניה לפי התמ"א בבניינים מסוימים, בין בשל העובדה שבחלק מהבניינים הזכות לתוספת קומה אינה ממומשת בשל כך שגגות הבניינים הם בבעלות פרטית, והן בשל כך כי חלק מהבניינים החליטו על חיזוק הבניינים בפני רעידות אדמה ללא ניצול זכויות הבניה הנוספות המוענקות על פי התמ"א. לפיכך לטענתו, למרות המדיניות האמורה, יתכנו מקרים רבים של יצירת קו רקיע לא אחיד באותו רחוב או באותו אזור. עוד טוען אדריכל מור לעניין הרחוב הנדון, דהיינו קטע רחוב ענתות המצוי מזרחית לרחוב שבתאי יעקב, כי מדובר ברחוב שכונתי פנימי שניתן להוסיף בו על פי מפת המדיניות של הועדה המקומית קומה במסגרת תמ"א 38, מבלי שהדבר פוגע במרקם הבניה הסביבתי. ועדת הערר יצאה לביקור במקום. גם אנו התרשמנו כי לאור מבנה הרחוב, צורת ההעמדה של חמשת הבניינים הנדונים והעובדה כי הרחוב בנוי בשיפוע, לא תהיה כל פגיעה ארכיטקטונית ברחוב אם תיבנה קומה נוספת לבניין נשוא הערר שבפנינו. יתרה מזו; כבר היום לא קיימת למעשה אחידות ארכיטקטונית בין חמשת הבניינים לאור ההרחבות ועבודות הבינוי שהתבצעו בהם במהלך השנים, כך שתוספת הקומה המבוקשת לא תביא להפרה של הקווים הארכיטקטוניים של הקטע הנדון ברחוב, אשר כבר לא קיימים במקום היום. סעיף 22 לתמ"א 38 מעניק לועדה המקומית שיקול דעת רחב להימנע מלאשר את זכויות הבניה אותן מעניקה התמ"א כנגד חיזוק מבנים בפני רעידות אדמה. הסעיף קובע כי: "אין באמור בתכנית זו כדי לשלול מסמכותה של הוועדה המקומית לסרב לתת היתר לבניה הכרוך בתוספת זכויות בניה על פי סעיפים 11-14 אם מצאה מטעמים מיוחדים הנובעים משיקולים תכנוניים, או אדריכליים או נופיים, כושר נשיאה של תשתיות במגרש, כי יש לסרב לבקשה להיתר ובלבד שלא תסרב להיתר לחיזוק מבנה שאין עמו תוספות בניה. הוועדה המקומית תפרט בכתב את הטעמים המיוחדים לסירוב כאמור". דברי ההסבר לתמ"א 38 מסבירים סעיף זה כדלקמן: "מבנים חדשים חייבים לעמוד בתקן ישראלי 413 לשם עמידותם בפני רעידות אדמה. תמ"א 38 נועדה לאפשר חיזוק מבנים קיימים שלא נבנו על פי התקן על מנת לשפר עמידותם בפני רעידות אדמה. הוראות התמ"א קובעות את המסגרת הסטטוטורית שתאפשר מתן היתרי בניה מכוחה, וכן מציעה תמריצים שיעודדו את החיזוק ויאפשרו אותו מבחינה כלכלית. זאת תוך שמירה על איזון בין הצורך לחיזוק ומימונו ובין שיקולים עירוניים רחבים אחרים ........ ... במסגרת זו ניתן לוועדה המקומית שיקול דעת רחב מתוך סל של זכויות שונות המהוות זכויות מירביות אך אפשרות מימושן (כולם או חלקן או אף לא אחת מהן) מוגבל בהתאם לשיקול דעתה. במסגרת שיקוליהם יכולים מהנדס הועדה והוועדה המקומית, שלא לאפשר את תוספת הבניה המיועדת ליחידות דיור נוספות לבניין, או לאשר רק הרחבת יחידות הדיור הקיימות (וההיפך) או לא לאשר כל תוספות בניה, אלא רק את מרכיבי החיזוק עצמם. " דברי ההסבר קובעים כי על אף חשיבותה של תמ"א 38 והרצון לעודד חיזוקם של מבנים מפני רעידות אדמה באמצעות המנגנון של מתן זכויות בניה נוספות, הותירה התמ"א שיקול דעת לוועדה המקומית שלא להתיר את זכויות הבניה הללו בשל שורה של נימוקים כמפורט בסעיף 22. הנימוקים אותם מפרט סעיף 22 לסירוב הועדה המקומית לאשר את תוספת הזכויות המוענקות בתמ"א כנגד חיזוק הבניין בפני רעידות אדמה הם "שיקולים תכנוניים, או אדריכליים או נופיים, כושר נשיאה של תשתיות במגרש". טענת העוררים היא למעשה, כי העובדה שמתוך חמישה בניינים עוקבים בני ארבע קומות, ואשר נבנו במקור כמבנים בעלי חזות אדריכלית אחידה, רק בניין אחד יוגבה בעוד קומה מכוח תמ"א 38, יש בה כדי ליצור מפגע אדריכלי ואורבני לקטע הרלוונטי של הרחוב אשר מצדיק את הפעלת שיקול הדעת המוענק לועדה המקומית, ולועדת ערר זו הבאה בנעליה, שלא לאשר את התוספת האמורה. אנו מסכימים עם דברי נציג צוות התכנון של הועדה המקומית, אדריכל אביעד מור, כי תמ"א 38 במהותה משבשת את התכנון האורבני, בשל כך שהיא מאפשרת בניית תוספות בניה מעבר לאלה המותרות על פי התכניות החלות במקום, בין אם מדובר בהרחבת דירות קיימות ותוספת אגף לבניין הקיים ובין אם מדובר בתוספת קומה. תוספות בניה אלה מטבע הדברים מתבצעות באופן אקראי בהתחשב בנתוני הבניינים (שנת מתן היתר הבניה להקמתם), הסכמת הדיירים, שאלות קנייניות (הצמדת גגות לבעלי הדירות העליונות) וכיוב'. לפיכך, תמ"א 38 מביאה במקרים רבים לתוצאה שבקטע רחוב מסוים יהיו מבנים בנפחי בניה ובגבהים שונים, בשל כך שבחלק מהבניינים מומשו זכויות הבניה מכוח תמ"א 38 כנגד חיזוקם, ובחלק מהבניינים תוספות בניה אלה לא בוצעו, ויתכן אף שלעולם לא יבוצעו, בשל אחד מהמשתנים אותם הזכרנו לעיל.יצוין כי מציאות תכנונית זו תחריף זו עוד יותר עם כניסת שינוי מס' 3 לתמ"א 38 לתוקף, שכן זו תאפשר במקומות רבים בארץ תוספת של שתיים וחצי קומות מעבר למספר הקומות הקבוע בתכניות החלות במקום. הפגיעה התכנונית והאורבנית כמתואר לעיל היא אינהרנטית לתמ"א 38. מוסדות התכנון אשר אישרו את התמ"א היו מודעים לה, אך הם העדיפו במקרה זה את האינטרס הציבורי והתכנוני של חיזוק מבנים נגד רעידות אדמה. אם נקבל את טענת העוררים כי יש לשלול זכויות בנייה לפי תמ"א 38, במסגרת שיקול הדעת המוענק בסעיף 22 לתמ"א, בכל מקרה בו תיווצר אי אחידות בגובה של בניינים בקטע רחוב מסוים בשל כך שרק חלק מהבניינים מימשו את הזכות להוסיף קומה לבניין הקיים, וכי יש לקבוע באותם מקרים כי אין לאשר את התוספת משיקולים תכנוניים או אדריכליים, אנו למעשה נרוקן מתוכן את תמ"א 38. אומנם יתכנו מקרים קיצוניים שבהם אי האחידות האדריכלית אשר תיווצר כתוצאה ממימוש זכויות הבניה לפי תמ"א 38 תניע את הועדה המקומית למנוע הענקת תוספות בניה לפי תמ"א 38, אך כאמור מדובר במקרים קיצוניים שבהם קיים ייחוד אדריכלי לאזור מסוים, אשר לדעת הועדה המקומית ייפגע בצורה חמורה ביותר כך שקיימים "טעמים מיוחדים" לשלילת זכויות הבנייה לפי סעיף 22 לתמ"א. המקרה שבפנינו אינו כזה. סיכומו של דבר, לאור התרשמותנו הביקור במקום כי לא תגרם כל פגיעה ארכיטקטונית מתוספת הקומה המבוקשת מכוח תמ"א 38, ומהנימוקים העקרוניים דלעיל, אנו דוחים גם את טענתם של העוררים כי היה על הועדה המקומית למנוע את תוספת הזכויות מכוח סעיף 22 לתמ"א 38. סוף דבר אנו דוחים את בערר. ערר 5234/11 העורר בערר זה מתגורר ברחוב ענתות 37, הגובל בבניין נשוא ערר זה מצד מזרח. לטענת העורר, העובדה כי הועדה המקומית מסתייעת במהנדס חיצוני לשם בחינת נחיצות חיזוק בניינים נגד רעידות אדמה ואופי החיזוק המוצע, מעמיד מהנדס זה בניגוד עיניינים מובהק. טענתו זו מבסס העורר על כתבות בעיתון. לא ירדנו לסוף דעתו של העורר בטענה זו. איננו רואים כל ניגוד עניינים בשיטת העבודה של הועדה המקומית. נהפוך הוא. המדובר בצורת עבודה מקצועית ואחראית, כאשר הועדה המקומית מסתייעת במהנדס המומחה בתחום עמידת מבנים בתקן 413. בנוסף, לא ניתן לבסס טענות בפנינו על כתבות בעיתון. עוד טוען העורר כי הבניין הנדון כלל אינו זקוק לחיזוק, והסיבה היחידה שיש לחזקו היא - העמסת הבניה הנוספת המבוקשת בבקשה להיתר בכלל, ותוספת הקומה מכוח תמ"א 38 בפרט. איננו מקבלים טענה זו. משמהנדס הועדה המקומית קבע כי הבניין במצבו זקוק לחיזוק על מנת שיעמוד בתקן 413, הוא זכאי לתמריצי החיזוק לפי תמ"א 38, ולא ניתן לטעון, טענה בעלמא, כי הבניין כלל אינו זקוק לחיזוק. עוד טוען העורר כי אין למשיבה זכות קנויה להוסיף בבניין קומה חלקית מעל לקומה הנוספת מכוח תמ"א 38 לפי תכנית ג' 1, וכי היה על הועדה המקומית לשקול תוספת קומה חלקית זו, ולא לאשר אותה בשל תוספת הגובה המצטברת שתתקבל במקום, ואשר תפגע לטענת העורר באיכות חייו. גם לטענה זו אין יסוד. למשיבה זכות קנויה לבנות חדרי יציאה לגג לפי תכנית ג' 1 החלה במקום, ולפי סעיף 11.1.2 (ג) לתמ"א, זכות בנייה זו "מדולגת" לגג המתקבל מבניית הקומה הנוספת. עוד טוען העורר כי מדיניות הועדה המקומית ליישום תמ"א 38 מפלה בין אזורים שונים בעיר. טענה כללית זו לא הועלתה בהתנגדות העורר בפני הועדה המקומית ולכן הוא אינו יכול להעלותה במסגרת הערר בפנינו. גם לגופו של ענין לא מצאנו כל ממש בטענה זו. עוד טוען העורר כי הועדה המקומית לא בחנה את השפעת בניית מתקני החנייה המבוקשים על יציבות הבניין בו הוא מתגורר. המדובר בטענה אשר אין לעורר זכות ערר לגביה, מה גם שהבקשה להיתר מלווה בחוות דעת קונסטרוקטיבית. גם לא מצאנו ממש בטענות העורר לענין תקן החניה בבניין. לאור האמור אנו דוחים ערר זה. בניהקירויחניה