רקע: מדובר בבקשה להיתר שהגישו העוררים להקמת מתקן לעיבוד קומפוסט מזבל בעלי חיים. הבקשה להיתר מוגשת לגבי שטח של כ - 40 דונם אשר הזכויות בו הן של העוררים (להלן: "המקרקעין"). אין מחלוקת כי על המקרקעין חלה תכנית 112/03/8 המייעדת את הקרקע לחקלאות ומאפשרת בניית מבנים חקלאיים בלבד. לפי עמדת המשיבה המקרקעין אף הוכרזו כקרקע חקלאית כמובנה בתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה"). הוועדה המקומית דנה בבקשה להיתר, והחליטה לדחותה היות ולטעמה השימוש המבוקש במסגרת הבקשה להיתר אינו שימוש חקלאי ואינו מהווה ייעוד חקלאי ולכן אינו תואם את התכנית. יובהר כי לאור עמדת המשיבה לגבי הייעוד והשימוש הסטטוטורי לא נבחנה הבקשה להיתר לגופה אלא סורבה על הסף. על החלטה זו הוגש הערר שבפנינו. הערר: במסגרת הערר מסבירים העוררים את מהות תהליך הקומפוסטציה ואת פעילות העוררים במישור זה. מבחינה משפטית העוררים מבארים מדוע לטענתם הפעילות שהם מבקשים לעשות במקרקעין הינה פעילות חקלאית מובהקת. העוררים מסתמכים על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"פ (באר שבע) 5294/08 בר עידן ייצור ופיתוח בע"מ נ. הועדה המקומית שקמים () (להלן: "עניין בר עידן"). לטענת העוררים בענין בר עידן נדונה שאלה דומה לגבי מתקן דומה, כאשר בית המשפט הכריע כי מדובר בשימוש חקלאי. העוררים הוסיפו נימוקים פרשניים נוספים לטענתם, כי ההליך המתבצע במתקן הינו הליך חקלאי. המשיבה הגישה תשובה מפורטת. במסגרת התשובה הסבירה המשיבה, כי הוגשה בר"ע על פסק הדין בעניין בר עידן ובמסגרת בקשת הרשות לערער טוענת המדינה כי מתקן הקומפוסט אינו מהווה שימוש חקלאי. עוד הסבירה המשיבה כי בית המשפט המחוזי בבאר שבע במסגרת עת"מ (באר שבע) 396/07 בר עידן ייצור נ. מועצה אזורית שפיר ואח' () (להלן: "עניין שפיר") פסק כי אין מדובר בשימוש חקלאי. לגופם של דברים בארה המשיבה את הנימוקים ואת הפסיקה התומכת כאשר לדעתה המסקנה הינה כי אין מדובר בשימוש חקלאי. ועדת הערר קיימה דיון ממושך בנוכחות הצדדים ומכאן החלטה זו. דעת הרוב (היו"ר - עו"ד גלעד הס ומר אבו סיאם): דיון: מהות המתקן המבוקש: הצדדים אינם חלוקים על מהות המתקן המבוקש. מדובר בשימוש שנעשה בשטח פתוח ללא כל מבנים או מכשור. העוררים מכשירים את השטח הפתוח לקלוט הפרשות של בעלי חיים, כאשר ההפרשות מפוזרות על גבי המשטחים, ולאחר תהליך טבעי, התוצר של ההפרשות משווק כחומר דישון. יובהר כי אין מחלוקת שהמתקן נשוא הערר מיועד לקלוט אך ורק הפרשות של בעלי חיים ולא בוצה או כל פסולת אחרת שהיא. עוד אין מחלוקת כי מלבד חרישת (או דסקוס) כל הפרשות בעלי החיים באמצעות טרקטור אין כל הליך עיבוד תעשייתי של ההפרשות. כמו כן מוסכם, כי ההפרשות מובאות ממשקים רבים בסביבה ולא ממשק העוררים. הפסיקה בנושא: שאלת היותו של שימוש מסוים מהווה או אינו מהווה שימוש חקלאי כמובנו בתכנית או בתוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, הינה שאלה מורכבת אשר זכתה להתייחסויות רבות מספור בפסיקה לערכאותיה השונות. אין עוררין כי פסק הדין המנחה הינו פסק הדין בעניין בר"ע 30/86 פ.א.ב. שרותים בע"מ נ. מדינת ישראל () (להלן: "עניין פ.א.ב."). בית המשפט העליון בעניין פ.א.ב. קבע הגדרה מצמצמת למונח "שימוש חקלאי", וקבע כי שימוש כשזה הינו אך ורק שימוש הדרוש במישרין ממש לייצור החקלאי. מכאן קובע בית המשפט העליון כי עסק לאחסון ומכירת חומרי הדברה, או עסק למכירת טרקטורים, על אף שאלו דרושים לייצור החקלאי, אינם מהווים שימוש חקלאי ואינם מותרים על קרקע חקלאית. לענייננו, אין מחלוקת כי פסק הדין בעניין פ.א.ב. לא עסק במתקן קומפוסט מהפרשות בעלי חיים, וכך שני הצדדים במקרה שבפנינו מסתמכים על ההלכה בעניין פ.א.ב. כתומכת בעמדתם. לעומת זאת, בפסק הדין בעניין בר עידן נדונה באופן מפורש שאלת תאימות המתקן לייצור קומפוסט לייעוד של שימוש חקלאי, ומכאן חשיבותו של פסק הדין לערר זה. לאור חשיבות פסק הדין בעניין בר עידן נבאר את העובדות שנדונו במסגרתו: בעניין בר עידן נדון מתקן קומפוסט שנבנה על מקרקעי קיבוץ הל"ה, כאשר המקרקעין היו מקרקעין שיועדו והוכרזו כחקלאיים. למרות העובדה כי המקרקעין יועדו לחקלאות והוכרזו כחקלאיים, הועדה המקומית בעניין בר עידן נתנה ביום 14.6.05 היתר למתקן הקומפוסט. עם זאת בשלב מאוחר יותר, הועדה המקומית הוציאה צו הפסקה שיפוטי, לאור טענתה כי המתקן מטפל גם בבוצה ולאור כך הוא אינו מהווה מתקן לשימוש חקלאי. בית משפט השלום באשקלון אישר את צו ההפסקה השיפוטי והוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. יוטעם, כי בית משפט השלום בפסק דינו שם את הדגש על כך שהשימוש המבוקש כולל שימוש בבוצה ולא רק בפרש פרות, ולכן לטעמו של בית משפט השלום השימוש אינו חקלאי. בית המשפט המחוזי החליט להיכנס לעובי הקורה של הנושא שעמד בפניו, ואף שמע עדים במסגרת הליך הערעור. בית המשפט המחוזי דן בשאלה המרכזית המוגדרת על ידו בכותרת: "שימוש למטרה חקלאית". בית המשפט מנתח את הסוגיה באריכות, תוך הפניה להלכה דנא בעניין פ.א.ב. וכן לפסקי דין נוספים שעסקו בנושא [למשל ע"פ (חי) 1305/04 הועדה המחוזית צפון נ. חוסיין חאג' () אשר עסק בייצור שמן זית וכן עת"מ (ת"א) 2827/08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית נ. עיריית פתח תקווה ()]. בית המשפט המחוזי קובע באופן חד משמעי, כי מדובר בפעילות חקלאית ובשימוש חקלאי ונצטט: "לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי הפעולות הנעשות במקרקעין נושא ההיתר נכנסות לגדר "שימוש בקרקע שדרוש במישרין לייצור חקלאי", כהגדרת חוק התכנון והבניה והתכניות החלות על המקרקעין, ולפיכך הוא עולה בקנה אחד עם ייעודם של המקרקעין." כלומר, בית המשפט המחוזי דן באופן ישיר בסוגיה זהה לחלוטין לסוגיה העומדת בפנינו, וקובע כי הקמת מתקן קומפוסט אפשרית במקרקעין המיועדים לחקלאות ומוכרזים כחקלאיים. בית המשפט אף מבאר כיצד מתיישבת החלטה זו עם פסק הדין בעניין פ.א.ב.: "ערה אני לעובדה, שיש בקביעה כדי זו לשנות מן ההגדרה הצרה של "ייצור חקלאי", כפי שניתנה בבר"ע 30/86 פ.א.ב שירותים בע"מ נ' מדינת ישראל, אולם השוני במסקנה נעוץ בשוני בעובדות. בעניין פ.א.ב נקבע, כי לא ניתן לראות בניהול עסק של הדברה כשימוש הדרוש לייצור חקלאי. הסיבה לכך היא, שעסק של הדברה אינו עושה שימוש בחומרים טבעיים כלשהם, ותהליך הייצור אינו מבוסס על חומרים טבעיים, כדוגמת זבל פרות או בוצה" נציין, כי בענייננו מדובר אך ורק על שימוש בזבל פרות, ואין מדובר כלל על שימוש בבוצה, כך שעמדת בית המשפט הנכבדה ישימה מכוח קל וחומר. הנה כי כן, בנושא שבפנינו ישנה פסיקה חד משמעית של בית המשפט המחוזי, במחוז זה, כי השימוש המבוקש הינו שימוש חקלאי המתאים לקרקע המיועדת לחקלאות. אל מול פסיקה זו קיימת פסיקה ממנה משתמעת מסקנה שונה, וזאת במסגרת עת"מ 396/07 בר עידן יצור נ. ראש המועצה שפיר ואח' () (להלן: "עניין שפיר"). בעניין שפיר נדונה שוב הפעילות של חברת בר עידן, אולם הפעם באספקלריה של רישיון העסק ולא היתר הבניה. לפיכך, בית המשפט לא היה חייב להתייחס לנושא היתר הבניה, ובכל מקרה התייחסותו הינה באוביטר. בית המשפט בעניין שפיר סבור כי פעילות הקומפוסט של חברת בר עידן אינה מהווה שימוש חקלאי. בהקשר זה, יש לזכור כי חברת בר עידן עוסקת גם בהפיכת בוצה (שאין מחלוקת שאינה חומר חקלאי או תוצר חומר חקלאי) לקומפוסט ואילו העוררים במקרה שבפנינו עוסקים אך ורק בהפרשות של בעלי חיים. יתרה מזו, ניתן להתרשם (אם כי הדבר אינו עולה במישרין) כי בית המשפט הנכבד בעניין שפיר, שם את הדגש על כך שמדובר על הפיכת בוצה, ולא זבל פרות, לקומפוסט, ונצטט: "אף האמור, היינו שבהפיכת הבוצה לקומפוסט מושגת מטרה ראויה, פעולה זו, בנסיבות בהן היא מבוצעת על ידי העותרת, הינה "שימוש בקרקע חקלאית למטרה לא חקלאית" כמשמעותה בחוק." (הדגשה שלי - ג.ה.). במילים אחרות, לא מן הנמנע כי אמרת האגב של בית המשפט הנכבד בעניין שפיר הייתה שונה לו היה מדובר במתקן המתייחס לזבל פרות בלבד. עוד נציין, כי מתקן לקומפוסט נדון אף בפני ועדת ערר זו במסגרת ערר שמ (דרום) 6099/05 קיבוץ גבים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה שמעונים (), ובמסגרת ההחלטה נקבע כי אין מקום לאשר את המתקן ללא הכנת תכנית מפורטת. אלא שבעניין קיבוץ גבים לא נדונה בנפרד שאלת התאמת הייעוד של המתקן לייעוד חקלאי, אלא נקבע כי לאור המבוקש בבקשה להיתר אין להתירה ללא תכנית מפורטת, ור' סיכום הערר: "לטעמנו, היקף שכזה, עליו מדובר בערר נשוא זה, מצריך הכנת תכנית." (הדגשה שלי - ג.ה.). כלומר הערר בעניין קיבוץ גבים נדחה לא בשל העדר ייעוד תואם, אלא לאור היקף המתקן שבוקש. משמעות פסיקות בית המשפט דלעיל לגבי ערר זה: הנה כי כן, בית המשפט המחוזי פסק באופן חד משמעי, בסוגיה הזהה לסוגיה שבפנינו, כי מתקן קומפוסט הינו שימוש מותר בקרקע המוכרזת חקלאית והמיועדת לחקלאות. נשאלת השאלה, מהי מעמדה של פסיקה זו ביחס לועדת הערר, תוך שימת לב לכך שהוגשה בר"ע על פסק הדין, לפסיקה הסותרת לכאורה בעניין שפיר וכן להחלטת ועדת הערר בעניין קיבוץ גבים. סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, קובע: "(א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו. (ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון." אכן, ועדת הערר אינה מוגדרת כ"בית משפט" (ראה סעיף 1 לחוק יסוד: השפיטה), אולם ועדת הערר כגוף מעין שיפוטי הכפוף לביקורת שיפוטית רואה עצמה כפופה להוראות סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה. לפיכך, אף אם אין תחולה ישירה להוראות סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, היות וועדת הערר אינה מוגדת כ"בית משפט", הרי ברי כי הרציונל של סעיף זה שריר וקיים, ויש להחילו גם על גופים מעין שיפוטיים הכפופים לביקורת בית המשפט. כך, למשל, החיל בית המשפט את סעיף 20 לחוק יסוד השפיטה על ועדת הערר לענייני מס רכוש [ראה: ע"ש (ת"א) 1456/99 כלל השקעות בנדל"ן בע"מ נ. מנהל מס רכוש וקרן פיצויים ()], אשר במהותה דומה לועדת ערר זו. כאמור הפסיקה שלפנינו הינה של בית המשפט המחוזי, ולכן מדובר בפסיקה אשר מנחה את ועדת הערר אך אינה מחייבת אותה. משמעות "הנחיית" סעיף 20(א) נדונה בשורה של פסקי דין, כאשר המסקנה הינה, כי החלטת בית משפט בערכאה גבוהה יותר תעמוד על כנה גם בבית משפט נמוך, אלא אם כן קיימים טעמים מיוחדים לסתור אותה. ר' למשל בשא (חיפה) 14253/05 משה אוחיון ואח' נ. מנורה ואח' (): "לפי סעיף 20 (א) לחוק יסוד: השפיטה, החלטה של בית משפט מחוזי מנחה את בית משפט השלום. אמנם, היא אינה מחייבת, אך משמעות המונח "מנחה" הוא שבהעדר טעמים חזקים לסטות מהלכה זו, יש לכבדה." (הדגשה שלי - ג.ה.). וכן ראה בר"ע (ת"א) 1468/03 שקם בע"מ נ. יניב דיטמן (): "בית משפט קמא היה מודע כאמור, לקיומו של פסק הדין במחוזי, אך סבר כי אין הוא מחייב אותו באשר לא ניתן על ידי בית המשפט העליון ובחר ליתן לסוגיה האמורה פרשנות משלו, אחרת ושונה מהאמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. ברם, זולת אזכור קיומו של פסק הדין במחוזי, לא התייחס אליו בית משפט קמא לגופו, לא התמודד עם האמור בו ולא הבהיר מדוע אין הוא מקבל את האמור בו, מדוע סטה מהאמור בו ובמה הונחה על ידו. דרך כזו, אינה אלא התעלמות מוחלטת מהוראת סעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה, הקובע כי "הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו"..." לפיכך אנו סבורים, כי במקרה שבפנינו פסק הדין של בית המשפט המחוזי אכן מנחה את ועדת הערר. אכן, ההנחיה של פסק הדין "חלשה" יותר לאור העובדה כי פסק הדין אינו חלוט ונתון להליך של בקשת רשות לערער. כמו כן, קיימת אמרת אגב אשר לכאורה ניתן ללמוד ממנה עמדה אחרת של בית המשפט המחוזי. אולם, לטעמנו, הן העובדה כי קיים הליך של ערעור והן העובדה כי ניתן להבין כי בית המשפט המחוזי הנכבד קבע באמרת אגב קביעה אחרת (כאשר ספק אם קביעה זו מתייחסת למתקן לזבל פרות להבדיל ממתקן לבוצה) אין בהן בכדי לאיין את הנחייה הנובעת מפסק דין ברור וחד משמעי של בית המשפט המחוזי בסוגיה זהה לגמרי לסוגיה העומדת בפנינו. לגופם של דברים, ועדת הערר סבורה כי שאלת הייעוד המתאים למתקן הקומפוסט הינה שאלה מורכבת אשר לה פנים לכאן ולכאן, כפי שניתן ללמוד למשל מהתוצאה אליה הגיע בית המשפט בעניין תנובה לעיל לעומת התוצאה של פסק הדין בעניין חוסיין חאג' לעיל. ניתן אף לומר יותר מכך, ולציין כי דעת הרוב נוטה אף היא לכיוון ההכרעה שהשימוש המבוקש במקרה שבפנינו אינו נכלל תחת שימוש חקלאי כהגדרתו בתוספת הראשונה. אולם, כאמור, אין די בכך שעמדת ועדת הערר תהיה נוטה לעמדה אחרת מעמדת בית המשפט של דרגה גבוהה, אלא יש צורך ב"טעמים חזקים" לסטות מעמדת בית המשפט המחוזי. במקרה שלפנינו, על אף שכאמור ניתן למצוא הגיון רב בעמדת המשיבה, ואף כי בטענות המדינה בבקשת הרשות לערעור יש לכאורה ממש (ובוודאי שלא על ועדת הערר להכריע בהן), הרי עדיין ברור כי כנגד גם לעמדת העוררים יש הגיון, והחשוב לענייננו - לא ניתן לומר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין בר עידן שהוא אינו סביר. בנסיבות אלו, לא מצאנו את אותם "טעמים חזקים" הנדרשים לסטייה מפסק דינו של כב' בית המשפט המחוזי. נציין, כי עמדת ועדת הערר כי פסקי הדין של בית המשפט המחוזי מנחים אותה, והיא פועלת על פיהם, גם כאשר עמדתה שונה אולם אין טעמים חזקים מספיק לסטות מההלכה, הינה עמדה עקבית. ר' לדוגמא החלטת ועדת ערר זו בערר (דרום) 6084/08 קיבוץ משואות יצחק נ. הועדה המקומית שקמים ואח' וכן החלטת ועדת הערר מחוז חיפה בערר (חיפה) 8012/10 עראפאת ואח' נ. הועדה המקומית שומרון (). אשר על כן, ולאור הוראות סעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה, אנו מקבלים את הפסיקה בפרשת בר עידן, וקובעים כי השימוש המבוקש למתקן הקומפוסט, כאשר זה מתייחס אך ורק לזבל חקלאי (פרות, עופות וכדומה) ולא לבוצה, הינו שימוש שניתן לעשות בקרקע מיועדת לחקלאות ומוכרזת כחקלאית. המשמעות של הקביעה כי השימוש תואם שימוש חקלאי: כאמור, הועדה המקומית סברה כי השימוש המבוקש אינו תואם את השימוש הקבוע בתכנית וסירבה לבקשה על הסף ללא דיון לגופם של דברים. ועדת הערר סוברת כאמור, כי לאור פסק הדין של בית המשפט המחוזי הרי באופן עקרוני ניתן להכיר בשימוש המבוקש כשימוש תואם לתכנית החלה ואשר ניתן לעשותו בקרקע חקלאית מוכרזת. עם זאת חשוב לציין, כי אין בקביעת ועדת הערר משום אישור הבקשה להיתר. ההפך הוא הנכון, הדרך עד לאישור הבקשה להיתר, היה וזו אכן תאושר, הינה עוד ארוכה. משמעות החלטת ועדת הערר הינה רק כי במישור המשפטי והפרשני מתקבלת עמדת העוררים, והבקשה להיתר חוזרת לוועדה המקומית לדיון לגופם של דברים, ואין מדובר בדיון פשוט או טריוויאלי. מהחומר שהוצג בפנינו עולה כי מתקן הקומפוסט הינו בעל השלכה משמעותית על איכות הסביבה - הן לגבי הקרקע בה הוא מבוצע והן על מקרקעין סמוכים. לפיכך, אנו סבורים כי בטרם יתקיים דיון בבקשה להיתר לגופה, קיימת חובה להכנת חוות דעת סביבתית מפורטת (תסקיר השפעה על הסביבה) מכוח תקנה 16(19) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970. כאשר בענייננו כבר נתנו העוררים את הסכמתם להכנת חוות דעת כזו. כמו כן אנו סבורים, כי בטרם קבלת החלטה לגופם של דברים, על הועדה המקומית לשמוע את עמדת הגורמים המקצועיים הנוגעים לעניין, כגון: משרד החקלאות, המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות. הוועדה המקומית אף רשאית לשמוע לעניין זה בעלי מקרקעין אשר עלולים להיות מושפעים מאישור הבקשה להיתר. רק לאחר שיעמדו בפני הוועדה המקומית, תסקיר השפעה על הסביבה ועמדת הגורמים המקצועיים תוכל הוועדה המקומית לקבל החלטה מנומקת לגופה של הבקשה להיתר. דעת המיעוט (הגב' חדד, אדר' דנקנר): אנו סבורים כי השימוש המבוקש אינו שימוש חקלאי ואין מקום לאשרו בקרקע המיועדת לחקלאות והמוכרזת חקלאית. לטעמנו, השימוש המבוקש, על אף שהוא עושה שימוש בחומרים מהחקלאות ומייצר חומרים עבור חקלאות, הוא במהותו שימוש תעשייתי - מסחרי או לכל הפחות שימוש כמתקן הנדסי. בהקשר זה, העובדה כי מדובר בשימוש בחומרי פסולת חקלאיים, לצורך ייצור הקומפוסט, אין בה כדי להעלות או להוריד, ויש להסתכל על מהות הפעילות הייצורית. מדובר בייצור חומר גלם (קומפוסט), המהווה אמצעי ייצור כמו אמצעים אחרים הדרושים לחקלאות (ובכללם ייצור חומרים לחממות או לכלי עבודה או כל מוצר אחר הדרוש לצורך הפעילות החקלאית). ייצור הקומפוסט הינו פעילות תעשייתית- מסחרית, כמו כל מפעל תעשייתי אחר המייצר חומרי גלם ו/או מוצרים, וייעודה מסחרי - שיווק חומר הגלם המיוצר באתר לכל דורש. שימוש זה אינו קשור במישרין ל"שימוש חקלאי" בהתאם לייעוד הקבוע בתכנית, שהינו ייעוד חקלאי, על קרקע חקלאית מוכרזת, וכפי שדורש החוק וכפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון. זאת ועוד, אנו סבורים כי מדובר במתקן בעל מאפיינים תעשייתיים מיוחדים, לאור העובדה כי להקמת מתקן קומפוסט משמעויות סביבתיות ניכרות. יצויין כי בהתאם לעמדת המשרד להגנת הסביבה, מתקן כאמור הינו בעל השפעות סביבתיות כשל אתר פסולת, המחייב הסדרת כל ההיבטים בהתאם לכך. בנסיבות אלה, אנו סבורים כי מתקן כאמור במהותו מצריך הכנת תכנית מפורטת שתייעד את השטח למתקן הנדסי וזאת רק לאחר בחינה מרחבית נאותה, ותוך מתן הוראות מדוייקות על מנת לצמצם ככל הניתן את ההשפעות הסביבתיות השליליות הניכרות שיש למתקן כאמור, לרבות נושא איכות אויר ומפגעי ריחות. בכל מקרה, בייעוד חקלאי בלבד לא ניתן להקים את המתקן, מבלי שקיימות כל הוראות נוספות בתכנית המאפשרות את הקמתו. נציין, כי עמדת הוועדה המחוזית, בנייר עמדה מטעמה, ועמדת המדינה, בערעור שהוגש על החלטת בית המשפט בענין בר עידן, הינה כי כל מתקן קומפוסט מחייב הכנת תכנית מפורטת בסמכות הוועדה המחוזית, תוך מתן התייחסות לפרמטרים רבים המתחייבים בהקמת מתקן מסוג זה, כגון: איכות אויר, מפגעי ריחות, שכבת איטום, ציפוי אספלט, טיפול בתשטיפים, מקורות הזבל, תחבורה ועוד. מדובר בנושאים מהותיים מהמעלה הראשונה, אשר חייבים למצוא מקומם בהוראות בתכנית, ולא ניתן להוציא היתר מכח תכנית, בהעדרם, ואין די בעצם הכנת מסמך סביבתי כדי לחייב אימוץ המלצותיו לתוך ההיתר, מבלי שיש עיגון נאות לכך בהוראות התכנית גופה. זאת ועוד, בתמ"א 4/16, שעניינה תכנית מתאר ארצית לפסולת מוצקה, אשר נמצאת לפני דיון באישורה, לאחר שלב שמיעת הערות הציבור והמלצות החוקרת, נכללו אף הוראות שעניינן הסדרת פעילות של קומפוסטציה. כל זאת, על בסיס העקרון כי מדובר בייעוד/שימוש מיוחד, בעל מאפיינים מיוחדים המחייבים הסדרה, ואין הוא בא בגדר "שימוש רגיל" של יעוד חקלאי. לעניין פסק הדין בר עידן, אנו סבורים - וכפי שפורט לעיל בהחלטת כב' היו"ר - בסוגייה הנדונה ניתנו בבית המשפט המחוזי מספר פסקי דין, סותרים. לדידנו, ההחלטה בענין שפיר נוגעת אף היא במישרין לעניננו, והדיון - אגב סוגיית רישוי העסקים - נבע במישרין מהדרישה בחוק רישוי עסקים כי המתקן יהיה תואם את ייעוד השטח בתב"ע. בנסיבות אלה, בבואנו להחליט בענין דנן יש לאמץ את פסק הדין אשר תואם את התפיסה התכנונית של חברי הועדה, אשר הינה מחוייבת המציאות ועולה עם אמות המידה התכנוניות הראויות לטעמנו, וזאת לאור ההשלכות הסביבתיות הניכרות אשר קיימות למתקן דנן, למהותו של עצם הייעוד החקלאי והשימושים המותרים בו, כמו גם להשלכות הרוחב של החלטתנו בנושא זה. לחלופין בלבד, ורק והיה ועמדתנו לעניין השימוש לא תתקבל, אנו מצטרפים לדעת הרוב לעניין החובה להכין תסקיר השפעה על הסביבה וכן קבלת עמדת הגורמים המקצועיים בטרם יתקיים דיון בבקשה להיתר. סיכום: לאור האמור לעיל, הערר מתקבל לאור קולו הכפול של יושב הראש. נקבע, כי השימוש המבוקש תואם את השימושים המותרים בתכנית ובקרקע חקלאית מוכרזת. לפיכך, הבקשה להיתר מוחזרת לוועדה המקומית על מנת שתבחן אותה לגופה. הוועדה המקומית לא תקיים דיון בבקשה להיתר בטרם יונח בפניה, לכל הפחות, חוות דעת סביבתית ערוכה בהתאם לתקנות התכנון והבניה (תסקירי השפעה על הסביבה), התשס"ג-2003, וכן עמדת הגורמים המקצועיים הרלוונטיים. זבלחקלאותבעלי חיים