בקשה להיתר לבריכת שחיה בכפוף להסרת הקירוי בחלק שמחוץ לקווי הבניין הערר התייחס לתנאי אשר חייב הריסת חלק מהקירוי כתנאי להוצאת היתר הבניה לבריכת השחייה. ועדת הערר קיימה דיון בערר, כאשר במהלך הדיון הועלו ספקות לגבי עצם האפשרות לאשר בריכת שחיה. לפיכך, החליטה ועדת הערר ביום 30.8.11 לאפשר לצדדים להתייחס לעצם האפשרות לאישור בריכת השחיה. לאור ההחלטה הוגשה עמדת הוועדה המקומית וכן תגובת העורר. הוועדה המקומית הבהירה בתגובה, כי על המקרקעין חלה תכנית 85/101/02/3 (להלן: "תכנית 85"). הוועדה המקומית מוסיפה ומסבירה כי בהתאם לתכנית 85 לא ניתן לאשר כלל בריכת שחיה מקורה, אלא רק בריכת שחיה פתוחה. הוועדה המקומית טוענת כי בהתאם לסעיף 7.6.1 (ג) לתכנית 85 ניתן לאשר בריכת שחיה במרחק של מטר אחד לפחות מגבול המגרש. לאור כך, סבורה הוועדה המקומית כי לא ניתן להקים בריכת שחיה עד גבול החלקה, ובריכת שחיה מקורה לא ניתן להקים כלל. העורר הגיש תגובה. במסגרת התגובה טוען העורר כי את תכנית 85 הכין אדר' בני מגדמן. לטענת העורר אותו אדר' בני מגדמן אישר כי אין צורך להיתר בניה לקירוי הבריכה. לפיכך, לטענת העורר, לאור פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים (להלן: "פסק הדין"), יש לאשר את הקירוי בהתאם לעמדת אדר' בני מגדמן. לעניין אישור הבקשה להקמת בריכת שחיה, טוען העורר כי עמד בכל דרישות המשיבות וזכאי לקבל היתר כדין. העורר טוען כי המשיבות שינו את גישתן ביחס לאישור הבריכה, וזאת בניגוד לדין. דיון כללי: ועדת הערר אינה רק גוף ערר, אלא מוסד תכנון, בו חברים נציגי ציבור, אדריכל וכן נציג הועדה המחוזית. לפיכך, ועדת הערר כשירה ומוסמכת לערוך בחינה עצמאית משלה לבקשה להיתר. לעניין זה ר', למשל, החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע בעת"מ (ב"ש) 433/07 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתיבות נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום () (הנסמכת על עע"מ 4897/06 בוקובזה נ' הועדה המקומית ירושלים): "ועדת הערר המחוזית עומדת קומה מעל הוועדה המקומית. מכאן, שהיא רשאית להמיר את שיקול דעתה של הוועדה המקומית. כפי שנפסק על ידי ביהמ"ש העליון: "בהיררכיה של מוסדות התכנון מצויה ועדת הערר מעל הועדה המקומית והיא רשאית להחליף את שיקול דעתה התכנוני של הועדה המקומית השיקול דעתה התכנוני שלה ולקבל החלטה תכנונית אחרת מזו שקיבלה הועדה המקומית" (עע"מ 4897/06 בוקובזה נ' הועדה המקומית ירושלים)". ור' גם עמדתה של ועדת הערר מחוז ירושלים לגבי סמכותה לבחון את ההיתר בכללותו בענין ערר (ירושלים) 64/10 מאליס נ. הוועדה המקומית מטה יהודה (): "העוררים טענו, כי על ועדת הערר להתמקד רק בטענות שלהם לגבי החובה להוציא היתרים מכוח הבקשות להיתר שאושרו, ולא לבחון את הנושא בכללותו. איננו מקבלים גישה זו. . . המקרה שבפנינו הינו מקרה מובהק בו ועדת הערר מחויבת ממש לבחון את הבקשות להיתר בכללותן." ויפים דברים אלו לענייננו. הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית: במקרה שלפנינו הבקשה להיתר לפי הגדרתה הינה: תוספת בריכת שחיה כולל קירוי בחצר. הוועדה המקומית דנה בבקשה להיתר ואישרה את הקמת הבריכה למעט הקירוי החורג מקו הבניין הקדמי. אנו סבורים כי שגתה הוועדה המקומית במתן אישור לבקשה להיתר לבריכת השחייה. אף אם נתעלם מנושא היתר הבניה לקירוי לאור פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים, ונניח כי הקירוי קיים בהיתר, הרי שלא ניתן היה לאשר את בריכת השחייה בהיותה סותרת את התכנון הקיים, ונבאר: תכנית 85 היא זו המאפשרת את הקמת בריכת השחיה. תכנית זו קובעת בסעיף 7.6.1 (ג): "הבריכה תמוקם במרחק מינימלי של מטר בודד אחד מגבולות המגרש ושטחה לא יעלה מעל 100 מ"ר" בריכת השחיה במקרה שבפנינו אינה מרוחקת מטר אחד מגבולות המגרש אלא מגיעה עד לגבול המגרש, ולכן לא ניתן היה לאשרה על ידי רשות הרישוי ללא הליך של הקלה. יוטעם רשות הרישוי רשאית לאשר אך ורק בקשות להיתר שהינן תואמות במלואן לתכנון החל, והיה ויש סטייה מהוראות התכנית, אין כלל סמכות לרשות הרישוי לדון בבקשה להיתר וממילא לאשרה. אשר על כן, די באמור עד כה, להביא לביטול החלטת רשות הרישוי לאשר בריכת שחיה בניגוד להוראה סעיף 7.6.1 (ג) לתכנית. יתרה מזו, סעיף 7.6.1 (ב) קובע: "...תותר בנית בריכות שחיה ללא קירוי...." במקרה שבפנינו אין מחלוקת כי קיים קירוי (קיימת מחלוקת האם יש צורך להוציא היתר לקירוי או שמא לאור פסק הדין לא נדרש היתר שכזה). בכל מקרה, אף אם נקבל את עמדת העורר כי לא נדרש היתר לקירוי ויש לראות את הקירוי כאילו ניתן בהיתר לאור הוראות פסק הדין (וספק בליבנו האם אכן ניתן לקבל עמדה זו, אולם איננו מכריעים בכך), הרי ברור כי לא ניתן לאשר בריכת שחיה מתחת לקירוי, היות והתכנית אוסרת הקמת בריכת שחיה מקורה. יש לזכור כי במסגרת פסק הדין אכן זוכה העורר לעניין הקמת הקירוי אך הורשע לעניין הקמת בריכת השחיה ללא היתר. אשר על כן, בהיות הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית, לא הייתה רשות הרישוי רשאית לאשר אותה, ולמעשה אף הוועדה המקומית עצמה אינה רשאית לאשרה, אלא בכפוף לפרסום הקלה (זו אשר אינה מהווה סטייה ניכרת) או הכנת תכנית חדשה. העורר טען כאמור כי את התכנית הכין אדר' מגדמן, ומכאן יש לאשר גם את בריכת השחיה. איננו סבורים כי יש רלוונטיות כלשהי למי ערך את התכנית. התכנית נבחנה ואושרה על ידי הוועדה המחוזית, ומשאושרה היא מהווה דין [ר' סעיף 3 לחוק הפרשנות התשמ"א- 1981 וכן בג"צ 652/85 מרכז תל אביב חברה בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה תל אביב ()]. לפיכך תכנית 85 מחייבת כדין הן את הוועדה המקומית, הן את האזרח והן את וועדת הערר. לכן, כאשר תכנית 85 אוסרת הקמת בריכת שחיה מקורה ומחייבת כי הבריכה תהיה מרוחקת 1 מ' מגבול המגרש, לא ניתן לאשר היתר בניה לבריכה מקורה עד גבול המגרש, בהיותה סותרת את הדין. טענה נוספת של העורר הינה כי המשיבות אישרו בעבר את בריכת השחייה ולא רשאיות לשנות כיום את החלטותיהן. איננו מקבלים טענה זו. ועדת הערר היא המוסד הבכיר לצורך בחינת הבקשות להיתר המונחות לפתחה. לפיכך, משמצאה ועדת הערר כי לא ניתן לאשר את היתר הבניה בהיותו סותר תכנית, כלומר אינו חוקי, אין נפקות לעמדת המשיבות בין אם אלו אישרו בעבר בריכה באופן הסותר את התכנית ובין אם אלו טוענות כיום כי לא ניתן לאשרה. כך או כך, ועדת הערר בחנה את הבקשה להיתר באופן עצמאי והגיעה למסקנה עצמאית וחד משמעית כי הבקשה להיתר בכל הנוגע לבריכת השחיה אינה תואמת תכנית ויש לסרב לה. סיכום: לאור האמור והמנומק לעיל, אנו סבורים כי שגתה רשות הרישוי בכך שאישרה את הקמת בריכת השחיה וזאת בהיות הבקשה להיתר אינה תואמת תכנית. לפיכך, אנו מבטלים בזאת את החלטת רשות הרישוי לאשר בקשה להיתר לבריכת השחיה. לאור כך שהחלטת רשות הרישוי מבוטלת, אין צורך להידרש לטענות בדבר ביטול התנאי הנוגע לפירוק חלק מהקירוי. קירויבריכת שחיה / בריכת מיםבניין