קיימת הבחנה מהותית בין "מלאכה" לבין "תעשייה" לטעמנו, העיקרון הראשון שעליו יש לבסס את ההכרעה בעררים אלו הינו כי קיימת הבחנה מהותית בין המונח "תעשייה" למונח "מלאכה". יוטעם, בטרם בודקים את ההבחנה בין המושג "מלאכה" ו- "תעשיה" בתכנית זו או אחרת, יש להבהיר כי קיימת הבחנה מהותית בין שני המושגים, כך שהכוונה במונח "תעשייה" שונה מהכוונה במונח "מלאכה". מילון אבן שושן (מִלון אבן שושן מחֻדש ומעֻדכן לשנות האלפיים); מגדיר את המונח בית מלאכה כדלקמן: "מקום שעובדים שם במקצוע מסוים בעיקר בעבודת ידים (להבדיל מן "בית חרושת" - שעובדים בו בעיקר במכונות) כגון נגריה, מסגריה, סנדלריה" ואילו תעשייה מוגדרת כ- "אינדוסטריה, מפעלי בתי חרושת, ייצור מוצרים שונים באמצעות מכשירים ומכונות". כלומר, ההגדרה המילונית של המונחים שונה באופן מהותי, כאשר במונח מלאכה הדגש הוא על מקצוע מסוים בעיקר בעבודת ידיים, ואילו בתעשייה מדובר על מפעל וייצור באמצעות מכשירים ומכונות. ודוק. אין מטרת ההגדרות לעיל בכדי להוות פירוש המונחים הללו בתכניות המונחות לפתח ועדת הערר, אלא מטרתו ללמד כי בשפה העברית קיימת הבחנה מהותית בין מלאכה לבין תעשייה. המחוקק הישראלי השתמש בהבחנה מהותית זו בין תעשייה לבין מלאכה במקרים רבים, הן בחקיקה ראשית, הן בתקנות והן בתכניות. ר', למשל, בחקיקה ראשית: חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, חוק המים, התשי"ט - 1959 וחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961. ההבחנה בין מונחי התעשייה והמלאכה גוררת במקרים רבים משמעות מהותית שונה. ר' למשל דרישת המיגון השונה למלאכה ולתעשיה בתקנות ההתגוננות האזרחית (מפרטים לבניית מקלטים), תש"ן-1990, וכן ר' ההתייחסות השונה למבנה מלאכה ומבנה תעשיה בתקנות המהנדסים והאדריכלים (רישוי וייחוד פעולות), תשכ"ז-1967. גם תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז-2007 מגדירות באופן שונה מלאכה ותעשייה והיחס אליהם שונה. אלו הן רק דוגמאות על קצה המזלג לכך שבאופן כללי הן בלשון העברית והן בחקיקה הראשית והמשנית קיימת הבחנה מהותית בין שני המושגים: "תעשייה" ו - "מלאכה". הבחנה זו מוצאת ביטויה כמובן גם בפסיקת בתי המשפט במגוון נושאים, החל מביטוח לאומי, דרך דיני עבודה, מכס וכלה בענייני תכנון ובניה. לטעמנו לצורך קביעת העיקרון הכללי כי קיימת הבחנה בין תעשיה ומלאכה, אין צורך לסקור את כלל פסקי הדין אשר עסקו בהבחנות השונות בין תעשייה ובמלאכה, ולשם הדוגמא בלבד נציין פסק דין אשר עסק באופן מפורט בהגדרת "בית מלאכה" - ברמ 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ (). מסקנתנו עד כה הינה אפוא כי קיים הבדל במהות בין תעשיה לבין מלאכה. בשלב זה אין צורך להידרש לדקויות של ההבחנה בין מלאכה לתעשיה, ודי לנו אם נבהיר כי קיימת הבחנה בין המונחים וכי "תעשייה" עוסקת בהליך יצרני אינטנסיבי יותר תוך שימוש במיכון משמעותי, ואילו "מלאכה" הינה הליך יצרני באינטנסיביות נמוכה יותר תוך שימוש בעבודת ידיים ובמכונות קטנות. לעניין זה מקובלת עלינו עמדת ועדת הערר צפון בהחלטה בערר (צפון) 64/09 אבו- בכר נ. הוועדה המקומית עירון (): "ההבחנה בין מלאכה ותעשיה אינה פשוטה. המדובר בשימושים קרובים מאוד. בשני המקרים, המדובר במבנים המשמשים לצורך הפיכתו של חומר גלם כלשהו, למוצר אחר. דומה כי ההבדל העיקרי בין שני יעודי קרקע אלו, הם היקף השימוש ורמת המורכבות של התהליכים. בתי מלאכה (workshops) מאפיינים תהליכים פשוטים יחסית. מילון אבן שושן מגדיר בית מלאכה כ-"מקום שעובדים שם במקצוע מסוים, בעיקר בעבודת ידיים, כגון נגריה, מסגריה, סנדלריה". תעשיה (Industry) מתארת פעילות דומה, בהיקפים גדולים וברמת מורכבות גבוהה יותר. זו מוגדרת במילון אבן שושן כ-"מפעלי בתי חרושת, ייצור מוצרים שונים באמצעות מכשירים ומכונות". נציין כי לאור ההגדרה לעיל אין זה מן הנמנע כי "מלאכה" תהווה תת קבוצה בתוך קבוצת "תעשיה", כך שתוגדר כתעשייה באינטנסיביות נמוכה, אולם עדיין אין בכך בכדי לאיין את ההבחנה המהותית בין תעשיה לבין מלאכה, כך שעדיין בקבוצת התעשייה יהיו פעילויות שבכל מקרה לא ניתן להגדירן כמלאכה. עקרון שני - תמא 18 מבחינה באופן מהותי בין מלאכה לבין תעשיה: למדנו לעיל כי מלאכה ותעשיה אינם מונחים זהים וכי קיים הבדל במהות המסתתרת מאחורי כל אחד מהמונחים. מהות שונה זו משתקפת כמפורט לעיל בדברי חקיקה רבים, ולטעמנו תמא 18 הינה אחד מהם. עיון בהוראות תמא 18 מגלה כי זו מתייחסת לייעוד המלאכה כחלק מהייעודים האפשריים בייעוד התעשייה. זאת ניתן ללמוד כבר מסעיף ההגדרות: "אזור בנוי" אזור המיועד על פי תכנית מקומית לבניה לתעשיה לסוגיה לרבות תעשייה קלה ומלאכה, מסחר, מגורים, מוסדות ציבור, מלונאות, תעסוקה, משרדים, אחסנה, חניון שאינו לתחבורה ציבורית בלבד..." ור' גם שימוש בהגדרה דומה בסעיף 6.4 לתמא. הבחנה מפורשת יותר נמצאת בסעיף שנמצא בלב המחלוקת בערר זה, ונצטטו במלואו: "8. על אף האמור בסעיף 7.1, רשאי מוסד תכנון לתת היתר לתחנת תדלוק שלא על פי תכנית לתחנת תדלוק בהתקיים התנאים הבאים: (א) מקום שתכנית הכוללת הוראות של תכנית מפורטת, מייעדת מקרקעין לתעשייה או לשימוש משולב הכולל תעשייה, משרדים ומסחר, או לייעוד של חניון שאינו לתחבורה ציבורית בלבד ובלבד שהחניון האמור אינו באזור בנוי למגורים, רשאי מוסד תכנון להתיר הקמת תחנת תדלוק מכל דרגה, וזאת כשאין בתכנית כאמור כוונה אחרת משתמעת לעניין הקמת תחנות תדלוק בתחומה. (ב) מקום שתכנית הכוללת הוראות של תכנית מפורטת, מייעדת מקרקעין למלאכה, לתעשייה, לחניון שאינו לתחבורה ציבורית בלבד ובלבד שהחניון האמור אינו באזור בנוי למגורים, או למבני ציבור או למבני משק ביישוב כפרי. רשאי מוסד תכנון להתיר הקמתה של תחנת תדלוק לצריכה עצמית." נשים לב: בסעיף 8(ב) העוסק במתן היתר להקמת תחנת תדלוק לצריכה עצמית מופיע הייעוד "מלאכה", כך שניתן בייעוד "מלאכה" להקים תחנה לתדלוק עצמי. לעומת זאת בסעיף 8(א) אשר מדבר על הקמת תחנת תדלוק בכל דרגה, לא מופיע המונח "מלאכה" אלא "תעשיה" בלבד. איננו סבורים כי מדובר במקריות, ההפך הוא הנכון, להבחנה קיים הגיון תכנוני: כך, בייעוד התעשיה, כאשר כפי שלמדנו לעיל הינו שימוש אינטנסיבי יותר, אכן תותר כל תחנת דלק. לעומת זאת, בייעוד המלאכה, אשר כפי שראינו הינו שימוש אינטנסיבי פחות, תותר רק תחנת דלק לשימוש עצמי. התאמה זו בין אינטנסיביות השימוש לבין דרגת תחנת הדלק, מהווה למעשה "ריכוך" של תוצאות תמא 18, ונבאר: תמא 18 אפשרה הוספת ייעוד באופן כולל על כל שטח מדינת ישראל ללא הליך תכנוני פרטני. לכן ככזו תמא 18 מהווה פגיעה בצפייה הסבירה של הציבור. המדרג של התחנות המותרות אל מול מדרג הייעודים הקיימים במקרקעין ממתן את הפגיעה, כך מי שנמצא סמוך לקרקע המיועדת לתעשיה, כלומר סמוך לקרקע בה צפוי שימוש אינטנסיבי, השימוש בה גם כתחנת דלק אינו מהווה שינוי משמעותי מהצפייה הסבירה, בגדר: מה לי מפעל צמיגים ומה לי תחנת דלק. לעומת זאת, מי שסמוך למקרקעין המיועדים למלאכה בלבד, קרי לשימוש באינטנסיביות נמוכה, שימוש כתחנת דלק בדרגה גבוהה מהווה שינוי חריף יתר על המידה לצפוי, כאשר שימוש לתחנת דלק לצריכה עצמית תואם יותר את הצפייה הסבירה ממקרקעין המיועדים למלאכה. נסכם עד כאן ונאמר כי לטעמנו קיימת הבחנה מהותית בין תעשיה למלאכה, והבחנה זו מאומצת במסגרת תמא 18, כך שבקרקע המיועדת מהותית לתעשיה תותר כל תחנת תדלוק (בתנאי שאין כוונה אחרת משתמעת) ואילו בקרקע המיועדת מהותית למלאכה לא תותר תחנת דלק בדרגה גבוהה אלא רק לצריכה עצמית. עקרון שלישי - "תעשייה" או "מלאכה" בתכנית מפורטת - מבחן מהותי ולא כותרת: הבהרנו לעיל כי קיימת הבחנה מהותית בין תעשיה לבין מלאכה, וכי היחס למונחים אלו בתמא 18 תואם את ההבחנה המהותית. אלא שבמדינת ישראל אושרו מאות אם לא אלפי תכניות הכוללות את המושגים "תעשיה" או "מלאכה" ולא כל התכניות הללו שמרו על ההבחנה המהותית. כך, במקרים רבים ניתן למצוא כי תכנית בנין עיר מסוימת מגדירה ייעוד מקרקעין כ- "מלאכה" אך במסגרת השימושים בייעוד ה- "מלאכה" מאפשרת שימושים אשר מהותית אינם מהווים מלאכה, למשל - בתי חרושת או מפעלים. ניתן גם למצוא דוגמאות הפוכות כגון מקרקעין המיועדים בתכנית ל- "תעשיה", אך במסגרת השימושים מוגדרות מגבלות אשר למעשה בפועל מאפשרות במקרקעין שימושי מלאכה בלבד. זאת ועוד, מלבד הייעודים "תעשיה" ו- "מלאכה" נקטו במשך השנים במונחים רבים נוספים כגון: "בתי חרושת", "תעשיה קלה", "תעשיה זעירה", "תעשיה נקיה", "מלאכה זעירה" ועוד. אשר על כן, לטעמנו בבואנו לבחון את הייעוד או השימוש התכנוני בתכנית המפורטת לצורך הפעלת סעיף 8 לתמא 18, אין לבחון רק את כותרת הייעוד האם מוגדר כ- "תעשיה", "מלאכה" או ייצור כלאיים, אלא את המהות שמעניקה התכנית לאזור. כך, כאשר המהות המותרת במקרקעין הינה מהות "תעשייתית", כלומר פעילות ייצור בעלת אינטנסיביות משמעותית, ראוי להתיר הקמת תחנת דלק מכוח סעיף 8(א). לעומת זאת, כאשר המהות המותרת במקרקעין הינה פעילות יצרנית פרטית, בעלת אינטנסיביות נמוכה, תותר רק הקמת תחנת דלק לצריכה עצמית מכוח סעיף 8(ב) לתמא 18. על המבחן המהותי של הייעוד בתכנית המפורטת לצורך הגדרות תמא 18 עמדנו כבר בערר 6013/09 פז חברת נפט בע"מ נ. הועדה המקומית אילת ואח' (): "בכל מקרה, אף אם היינו מקבלים הבחנה זו בין ייעוד לשימוש, הרי תמא 18 אנו סבורים, כי הייעודים המפורטים בסעיף 10 הינם בגדר "כותרות" ויש לבחון אותם על פי מהותם וטבעם, ואין צורך בהתאמה לשונית מדוייקת בין האמור בסעיף זה לבין הייעוד הקבוע בתכנית. כך, לשם הדוגמא, כאשר סעיף 62א(א)(10) קובע ייעוד ל - "תעשיה", אין המשמעות כי בתכנית חייבת להיות הגדרה מדויקת של הייעוד התב"עי כ -"תעשייה", אלא כי משמעות הייעוד בתכנית הינה "תעשייה". יש לזכור, כי עד לאחרונה ממש, עת מיושמים כללי המבא"ת, לא היו הגדרות מוסכמות ומקובלות לייעודים השונים. כך, לגבי אותם שימושים וייעודים ממש, ניתן למצוא בתוכניות שונות מילים שונות. כך למשל, לגבי ייעוד "תעשייה" ניתן למצוא כינויים, כגון: "מלאכה", "בתי מלאכה", "בתי חרושת", "מפעלים" וכיוצא בזה, כאשר המובן של כולם הינו אותו מובן - "תעשייה"." (הדגשה שלי - ג.ה.) ויפים דברים אלו לענייננו. עקרון רביעי - הרצון לעודד תחרות במשק הדלק: העיקרון הרביעי שיש להביא בחשבון הינו מטרת תמא 18 תיקון 4 והרצון לעודד את התחרות במשק הדלק. מצב התחרות במשק הדלק בעבר היה בכי רע, כאשר המדינה החליטה להגביר את התחרות במשק הדלק ולשפר את השירות בתחום זה. לצורך כך נעשו מספר פעולות חקיקה וזאת על מנת לאפשר הליכי תכנון ורישוי יעילים ופשוטים יותר להקמת תחנות דלק [ר' בג"ץ 10202/01 ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה ()]. כך, בין היתר אושרה תמא 18 וכן תיקונים לתמא 18 (כאמור התיקון הרלוונטי לענייננו הינו תיקון 4) תיקונים שמטרתם, בין היתר, להקל את הליכי רישוי תחנות הדלק. לאור האמור לעיל יש להביא בחשבון בשאלת הפרשנות את הרצון ויותר מכך את הצורך לעודד את התחרות במשק הדלק. קל וחומר שהדברים נכונים לעיר אילת, אשר הינה עיר מבודדת אשר הגישה אליה היא בנסיעה ארוכה, כך שקיימים תנאים מקדמיים העלולים ליצור פגיעה ממשית בתחרות בעניין הדלק. יישום העקרונות דלעיל על המקרים שבפנינו: ערר 6061/11התכנית החלה על המקרקעין הינה כאמור תכנית 3/141/03/2 . מדובר בתכנית שהוראותיה קצרות והיא אף חלה על שטח מצומצם יחסית. עיון בהוראות התכנית הן כמכלול והן באופן פרטני מוביל למסקנה ברורה כי לא ניתן להוציא היתר לתחנת דלק מכוח סעיף 8(א) לתמא 18 במגרש נשוא הערר, בהיות יישום המבחן המהותי מגלה כי המהות המותרת במגרש 84 הינה מהות של מלאכה ולא של תעשייה. למעשה, מדובר במקרה מובהק של תכנית אשר עורכת הבחנה בין מהות מלאכה לבין מהות תעשיה, כך שהיה ולגבי תכנית זו לא ייקבע כי מדובר במהות שונה ממהות של תעשיה, הרי מדובר באיון מוחלט של ההבחנה בין "תעשיה" לבין "מלאכה" וזאת בניגוד לעקרון הראשון לעיל, ונבאר: ראשית מטרת התכנית קובעת: "יעוד החלקות הגובלות עם כביש עוקף איזור התעשיה לבניה המשלבת פונקציות מלאכה ומסחר לשרותי תיירות" הצדדים חלוקים בסוגיה האם התיבה "לשרותי תיירות" מתייחסת אך ורק למסחר או גם למלאכה וגם למסחר. דעתנו נוטה יותר לכיוון כי התיבה "לשרותי תיירות" מתכוונת הן למלאכה והן למסחר. אולם כך או כך ברור כי התיבה "לשרותי תיירות" גם אם זו מתייחסת רק למסחר, מלמדת כי מטרת התכנית אינה מטרה "תעשייתית" ואין מדובר במטרה שהתכנית תיצור אזור בו יותר הליך ייצור באינטנסיביות גבוהה המאפיין אזור תעשיה. לטעמנו עצם העובדה כי במטרת התכנית נכללו המילים "לשרותי תיירות" יש בכדי להעיד על המהות המתוכננת של המקרקעין הן של המסחר (בהנחה כי המילים מתייחסות רק אליו) והן של המלאכה (אף בהנחה שהמילים לא מכוונת אליה). במילים פשוטות - אין כל הגיון בטענה כי התכנית מצד אחד מגבילה את המסחר רק לשרותי תיירות ובאותה נשימה מתירה ייעוד לתעשיה. הגוון התיירותי שמוסיפות המילים "לשרותי תיירות" מלמד על האופי המתון של הייצור שהתכנית התכוונה להתיר במקום, אופי התואם במהותו מלאכה ולא תעשייה. אף סעיף התכליות מוביל אותנו למסקנה דומה, סעיף זה קובע: אין בסעיף זה כל רמז למהות תעשייתית של המקום, אין התרה של תכלית תעשייתית כגון: בתי חרושת, מפעלים, מוסכים וכדומה. לעומת זאת, עיון בתכליות כמכלול שב ומלמד על אופיו של המקום כפי שהתכוונה התכנית לעצב, אזור המשלב מסחר (חנויות, אולמות תצוגה) בילוי (מזנונים ומסעדות) ומלאכה במובנה הצר והמצומצם (בתי מלאכה, בתי מלאכה לייצור חפצי אומנות ונוי). ראוי להשוות את הגדרת התכליות בתכנית זו עם הגדרת התכליות בתכנית שנדונה בערר 6013/09 פז לעיל, שם הותרו השימושים: "חניון לרכב קל וכבד, תחנות סיכה, אכסון, מוסכים ומלאכה הקשורים בתיקון כלי רכב, משרדים ושרותים הקשורים בחניון או ברשוי כלי רכב" וההשוואה מדברת בעד עצמה, ולמעשה מבהירה מדוע במקרה פז המהות הינה תעשייתית ובמקרה שבפנינו אינה תעשייתית. גם המשך התכנית העוסק בבנוי ופיתוח השטח מוביל אל אותה המסקנה. כך קובעות הוראות התכנית לגבי פיתוח השטח: כלומר בתכנית קיים רעיון תכנוני של חזית מגרשים מגוננת עם רחבות מרוצפות וספסלי ישיבה. התכנית אף קובעת הוראות לפתוח בעל אופי אחיד ושילוט אחיד. נדמה כי התמונה התכנונית העולה מהתכנית ברורה, התכנית התכוונה ליצור "פינת חמד" תיירותית המערבת בתי מלאכה קטנים, חנויות לתיירים, רחבות וספסלים, ובוודאי שאין כל כוונה תכנונית, לא ישירה ולא משתמעת, כי במקום תותר תעשיה במובנה הרגיל. לפיכך, לטעמנו הן הייעוד הפורמאלי (כאמור: "מלאכה") ובעיקר הייעוד המהותי של המגרש אינו ייעוד תעשייתי ואינו ייעוד לתעשיה. בנסיבות אלו, לא ניתן לפרש את סעיף 8(א) לתמא 18 כחל על מגרש 84, וזאת אף אם נביא בחשבון פרשנות מרחיבה לאור עקרון עידוד התחרות. העוררים הוסיפו וטענו כי אף אם הייתה כוונה תכנונית ברוח בתי מלאכה במובנם המסורתי בתכנית, הרי בפועל התכנית לא יושמה מעולם ובשטח קיימים מבני תעשיה, ללא רחבות מרוצפות, ספסלים ומסחר לתיירות. בהתאם לתמונות שהוצגו לנו אכן יש טעם בטענות העובדתיות של העוררים. אך בכך אין בכדי להועיל להם, השאלה האם ניתן להוציא היתר מכוח סעיף 8(א) הינה שאלה סטטוטורית הנחתכת אך ורק לפי המצב הסטטוטורי ולא לפי המצב בפועל, ולכן העובדה כי התכנית אינה מיושמת בפועל אין בה בכדי לאפשר הוצאת היתר מקום שהייעוד בתכנית המפורטת אינו תואם את הייעוד הקבוע בתמא 18. בנסיבות בהן התכנית החלה אינה משקפת את המציאות והינה מיושנת, הרי הדרך לשנותה הינה באמצעות עריכת תכנית חדשה, או במקרים מתאימים שימוש חורג, אולם, בכל מקרה, לא ניתן להוציא היתר בניה המסתמך על מצב בשטח אשר אינו תואם את האמור בתכנית ואת רוח התכנית. טענה נוספת של העוררים הייתה כי לאור סעיף 8(א) די בקיומו של אחד הייעודים המוזכרים בסעיף (תעשייה, מסחר ומשרדים) בתכנית המפורטת החלה על המקרקעין על מנת שניתן יהיה להנפיק היתר לתחנת דלק. טענה זו מתבססת על החלטת ועדת ערר זו בערר 6013/09 פז לעיל. איננו מקבלים טענה זו, בהיותה מנוגדת הן ללשון התמא והן לתכליתה. כוונת ועדת הערר בהחלטה בעניין 6013/09 פז לעיל הייתה כי בנוסף לשימוש לתעשייה, אין צורך שבשימוש המשולב ייכלל גם שימוש למשרדים וגם שימוש למסחר ומספיק אחד מהם, אולם בכל מקרה שימוש נוסף זה חייב להיות בתוספת השימוש לתעשייה. לפיכך, כאשר קבענו כי באופן מהותי הייעוד (או השימוש) במגרש 84 בהתאם לתכנית המפורטת אינו לתעשייה אלא למלאכה, אין בעובדה כי התכנית מתירה "שימוש משולב" הכולל מסחר בכדי להועיל לעוררים. בנסיבות אלו, כאשר הן הייעוד הפורמאלי של המגרש אינו לתעשייה אלא למלאכה, והן מבחינה מהותית השימוש הינו מלאכה ולא תעשייה, אנו סבורים כי לא ניתן להנפיק היתר בניה לתחנת דלק מכוח תמא 18 למגרש 84. ערר 6068/11התכנית החלה על מגרש 13 שונה מהתכנית החלה על מגרש 84 דלעיל, והיא תכנית 30/105/03/2 (להלן: "התכנית המפורטת"). התכנית המפורטת הינה תכנית חדשה יחסית ופורסמה למתן תוקף בשנת 2005. התכנית משתרעת על פני שטח נרחב יחסית של כ- 74 דונם ומטרתה המוצהרת הינה: "שינוי שטח המיועד לתעשיה למלאכה לשטח למסחר לצורך הקמת מרכז מסחרי. בנוסף שינויים ביעודי הקרקע על פי הפירוט להלן:" התכנית קובעת במסגרתה שלושה ייעודים עיקריים: שטח למסחר - אשר אמור לשמש כמרכז מסחרי. אזור תעשיה ומלאכה, אשר השימושים המותרים בו: "בתי מלאכה ושטחי מלאכה, בתי חרושת וחצרותיהם, בנינים ושטחי החסנה, בנייני עסק ומשרדים, דרכים ושטחים ציבוריים פתוחים." וכן אזור "משולב מסחר ומלאכה", אשר הגדרתו: "אזור זה ישמש להקמת מבנה מסחר ומלאכה לפי סעיפים א' ו ג' להעיל ובתנאי עמידה בהוראות ודיני איכות הסביבה. המבנים יתוכננו באופן שתהיה הפרדה פיזית מלאה בין השימושים למסחר ובין השימושים למלאכה" אין מחלוקת כי מגרש 13 נשוא ערר זה הוגדר בתכנית במסגרת אזור "משולב מסחר ומלאכה". ניתוח של הוראות התכנית כפי שצוטטו לעיל מלמד אותנו, כי גם במקרה זה הינו מקרה מובהק של תכנית אשר ערכה הבחנה מהותית בין "תעשייה" ו- "מלאכה" ובחרה באופן ברור ומודע שלא להתיר מהותית שימוש תעשייתי במגרש נשוא הערר, ונבאר: התכנית ערכה הבחנה בין אזור "תעשיה ומלאכה" לבין איזור "משולב מסחר ומלאכה", בכך שקבעה לשני האזורים הללו הגדרות שונות, שימושים שונים ומיקומים שונים. במסגרת הגדרת אזור התעשייה והמלאכה מדגימה התכנית היטב את ההבחנה המהותית בין המושגים, הבחנה עליה עמדנו ב- "עקרון הראשון" לעיל, כאשר הייעוד למלאכה מהווה אכסניה לשימושים: "בתי מלאכה ושטחי מלאכה" ואילו הייעוד "תעשייה" מהווה אכסניה לשימושים "בתי חרושת וחצרותיהם". אשר על כן, באזור המיועד בתכנית המפורטת לתעשיה ומלאכה ניתן להתיר הקמת תחנת דלק מכוח תמא 18 היות והן פורמאלית זה מיועד לתעשיה והן מהותית מותרים בו שימושים תעשייתים כגון: בתי חרושת. לעומת זאת האזור נשוא הערר - אזור "משולב מסחר ומלאכה", מאמץ שימושים שנקבעו לאזור המסחר ושימושים שנקבעו לאזור ה- "תעשיה ומלאכה", אבל מוציא באופן מפורש את השימוש התעשייתי המהותי, ונחזור ונצטט: " אזור זה ישמש להקמת מבנה מסחר ומלאכה לפי סעיפים א' (שטח למסחר - ג.ה.) ו ג' (אזור תעשיה ומלאכה - ג.ה.) להעיל ובתנאי עמידה בהוראות ודיני איכות הסביבה" כלומר, הגדרת האזור מאמצת שימושים מסוימים מהשימושים שהותרו באזור השטח למסחר ומאזור תעשיה ומלאכה. כך, היא מאמצת את השימוש המסחרי מהשטח המיועד למסחר, וכך היא מאמצת את השימוש למלאכה מהגדרת השטח המיועד לאזור תעשיה ומלאכה. לעומת זאת, ההגדרה אינה מאמצת לאזור זה את שימושי התעשייה. ודוק. לענייננו חשוב לא רק מה מאמצת התכנית לתוך הייעוד של "אזור משולב מסחר ומלאכה", אלא גם מה התכנית באופן מפורש בוחרת שלא לאמץ לתוך שימושי האזור, והיא אינה מאמצת את השימוש ל- "בתי חרושת וחצרותיהם". למעשה, ההבדל המהותי המרכזי (וכמעט היחיד) בין אזור "תעשיה ומלאכה" לבין "אזור משולב מסחר ומלאכה", הינו כי באזור התעשיה והמלאכה מותרים בתי חרושת ואילו באזור המשולב מסחר ומלאכה לא מותרים בתי חרושת. לאור האמור לעיל, יש בפנינו מקרה מובהק של תכנית אשר ידעה להבדיל מהותית (ולא רק לשונית) בין "תעשיה" לבין - "מלאכה" וזאת על ידי הכללת השימוש ל -"בתי חרושת" באזור המיועד לתעשייה ומלאכה וגריעתו של שימוש "בתי החרושת" מהאזור המיועד לבתי מלאכה ומסחר. אשר על כן, הן הייעוד הפורמאלי של המגרש נשוא ערר זה הינו למלאכה ולא לתעשייה והן הייעוד המהותי של המגרש הינו ייעוד מלאכה השולל סממנים תעשייתיים כגון בתי חרושת. במקרה שכזה, לא ניתן להנפיק היתר בניה למגרש מכוח סעיף 8(א) לתמא 18, וזאת אף היה ונביא בחשבון פרשנות מרחיבה. התייחסות קצרה לפסיקה בנושא: העוררים בשני העררים הסתמכו על פסיקות שונות אשר תומכות לכאורה בעמדתם. עיינו במכלול הפסיקה ואנו סבורים כי הפסיקה הקיימת לא איינה את ההבחנה בין "מלאכה" ל - "תעשייה" אלא העמידה אותה על מישור המהותי וזאת כפי שנהגנו במקרה זה, ונסקור בקצרה: בערר (מרכז) 329/00 גל חברה לדלק בע"מ נ. הוועדה המקומית ראשון לציון (), אין ועדת הערר מאיינת את ההבחנה בין מלאכה לתעשיה, אלא קובעת כי יש לערוך בחינה מהותית של הייעודים בתכנית המפורטת ומסקנתה לעתיד הינה: "לכאורה ניתן להעלות על הדעת תכנית בה הגדרת השימושים באיזור מלאכה תהיה של שימושים אינטנסיביים הרבה פחות ובמקרה כאמור אין לשלול מראש את הטענה כי אינם "תעשייה" במהותם לצורך ס' 62 א (א) (10) ועל כן אנו נמנעים מקביעת כלל רחב כאמור לעיל." בערר (תל אביב) 5249/01 צין נ. הוועדה המקומית רמת השרון (), התייחסה ועדת הערר לאזור אשר יועד למלאכה וכן ל - "תעשייה זעירה", כך שמבחינה פורמאלית אכן ייועדו המקרקעין ל- "תעשייה". בכל מקרה גם בעניין זה ועדת הערר בחנה לא רק את הבחינה המילולית אלא גם את הבחינה המהותית ונצטט: "הן מבחינת הגדרתו המילולית של האזור והן מבחינה מהותית מדובר באזור תעשיה" (הדגשה שלי - ג.ה.). גם בהחלטה בערר (מרכז) 4/11 דל"ן השקעות ופיתוח נ. הועדה המקומית יבנה (), ממנו לכאורה ניתן ללמוד הלכה שונה, עומדת ועדת הערר על המבחן המהותי ופועלת על פיו, ונצטט: "ושנית, הרציונאל לפיו קבעו ועדות התכנון בשעתו כי יש לבחון את אופי האזור על מנת לסווגו כאזור תעשייה ו/או מלאכה לצורך האפשרות להוציא היתר לתחנת תדלוק, לא השתנה והינו רציונאל בסיסי בדיני התכנון לפיו נבחנת מהותו של סיווג ולא כותרתו בלבד." (הדגשה שלי - ג.ה.). הינה כי כן, ועדות הערר אשר עסקו בסוגיה לא רק שלא ביטלו את ההבחנה בין "מלאכה" לבין "תעשיה", אלא אימצו את המבחן המהותי המחייב לבחון מה הם השימושים המהותיים המותרים במקרקעין מעבר לכותרת הייעוד. כפי שהרחבנו לעיל, בעררים שבפנינו, בשני המקרים, הניתוח המהותי מוביל לתוצאה חד משמעית כי מדובר במהות של מלאכה ולא של תעשייה. להשלמת התמונה נציין, כי גם בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 384/99 מועש בע"מ נ. הוועדה המקומית טבריה () לא נקבע כי ניתן להתיר הקמת תחנת דלק באזור מלאכה, ואף לא נשלל המבחן המהותי. כל שנאמר בפסק הדין בענין מועש (וגם זו באמרת אגב היות ופסק הדין עניינו כידוע היטל השבחה) הינו כי הותרה תחנת דלק באזור המיועד למלאכה וכן ל- תעשייה זעירה. כאמור, ועדת הערר אינה חולקת על האפשרות להוצאת היתר בניה לתחנת דלק בתעשייה זעירה, אולם לא אלו המקרים שבפנינו. סיכום לאור האמור והמנומק לעיל, ואף לאחר שהבאנו בחשבון את החשיבות של עידוד התחרות במשק הדלק ואת הצורך בתחנות דלק נוספות במרחב העיר אילת, הרי לטעמנו במצב החוקי הקיים אין כל אפשרות להוציא היתרי בניה לתחנות דלק מכוח תמא 18 בשני המגרשים נשוא העררים. אשר על כן העררים נדחים. אין צו להוצאות. מלאכהתעשיה